פרק ל"ח

פרק לח. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, מעלת המצוות המעשיות והמצוות התלויות בדיבור, שעל ידן מתעלה הנפש החיונית לקדושה.

שכן, המצוות שבמעשה ושבדיבור, נעשות בכוח הנפש החיונית, המחיה את האברים הגשמיים (כלי הביצוע של המצוות) ובכוח מוצאות הפה והלשון וכו' הגשמיות, שעל ידן באות דיבורי התורה והתפילה לידי ביטוי. ומכיון שתכלית ירידת הנשמה למטה היא, הרי, לא בשביל הנשמה עצמה, כי אם, כדי לתקן ולהעלות את הנפש החיונית והגוף - הדבר מושג על ידי מצוות מעשיות ועל ידי המצוות שבדיבור.

והנה, עם כל הנזכר לעיל, -

אודות מעלת המצוות שבמעשה ושבדיבור, שעל ידן מתעלה הנפש החיונית לקדושה, יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים ד"הרהור לאו כדבור דמי", -

ש''הרהור'' (מחשבה) אינו נחשב כמו דיבור, ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד -

גם אם עשה זאת בכל כח כוונתו - לא יצא ידי חובתו, -

בקריאת שמע, על ידי הרהורו בעניני קריאת שמע על כל כוונותיה, וצריך לחזור ולקרות, -

ולבטא את מלות קריאת שמע בפיו; וכן בברכת המזון דאורייתא, - [אף שלא נאמר בה ודברת בם כמו בקריאת שמע] - אף שלגבי ברכת המזון לא נאמרה בתורה הלשון "ודברת", כמו שכתוב בקריאת שמע ; למרות זאת, הדין הוא, שאין יוצאים ידי חובת ברכת המזון בהרהור בלבד, אלא מן ההכרח לבטאה בדיבור דוקא, ובשאר ברכות - [אף שהם רק] דרבנן, -

וכן גם בשאר ברכות, אף שהן רק מדרבנן, ובתפלה ; - [אף שהיא "עבודה שבלב] - עבודה עם הלב ובתוך הלב. בכל זאת, מן ההכרח, שהתפילה תהיה בדיבור דוקא, ולא יוצאים ידי חובה על ידי ההרהור בלב בעניני התפילה. ואם -

ולעומת זה, אם הוציא בשפתיו -

את מלות קריאת שמע או ברכת המזון או ברכות או תפילה, ולא כיון לבו - יצא ידי חובתו בדיעבד, -

אף שלכתחילה צריכים גם לכוון, ואין צריך לחזור, -

כדי לומר אותן בכוונה, לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע, וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה, -

שאם לא כיוונו בהן, לא יוצאים ידי חובה גם בדיעבד, וכדאיתא [בריש פרק ב דברכות]: -

וכמו שאנו מוצאים בתחילת פרק שני במסכת ברכות: "עד כאן מצות כונה -

עד סוף פסוק ראשון של קריאת שמע המצוה היא בעיקר הכוונה, מכאן ואילך -

בשאר פסוקי קריאת שמע, מצות קריאה וכו'". -

ויוצאים בהם ידי חובה בדיבור, גם אם חסרה הכוונה. - לכאורה יש לשאול: מדוע לא תהיינה, כוונה ומחשבה (בלי דיבור), טובות כל כך כמו דיבור בלי כוונה? - אלא, לפי מה שלמדנו במעלת הדיבור, הדבר מוסבר. והינו, משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצות, רק -

ענין המצוות בא כדי להמשיך אור -

להביא לעולם הזה את האור האלקי ובכך לתקן נפש החיונית והגוף, -

וזאת, על ידי אותיות הדבור שהנפש מדברת בה' מוצאות הפה, -

הגשמיות, וכן במצות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף: -

אך אף-על-פי-כן אמרו: תפלה או שאר ברכה -

הנאמרות בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה, -

מדוע מדמים את התפילה, או הברכה, ל''גוף'', ואת הכוונה - ל''נשמה''? - פרוש, כי כמו שכל הברואים שבעולם הזה שיש להם גוף ונשמה, שהם: "נפש כל חי ורוח כל בשר איש", ונשמת "כל אשר רוח חיים באפיו" מכל בעלי חיים, -

לכל נברא בעולם יש גם גוף וגם נשמה, וה' מחיה את כלם ומהוה אותם מאין ליש תמיד באור וחיות שמשפיע בהם, -

בגוף ובנשמה; שגם הגוף החומרי, -

ולא רק הגוף, אלא גם ואפלו אבנים ועפר הדומם ממש -

בהם לא נראית אפילו התנועה החיונית שישנה בצומח, הגדל מקטן לגדול - הרי אפילו בהם, יש בו אור וחיות ממנו יתברך, -

ובמה מתבטאת החיות שבדומם? - שלא יחזור להיות אין ואפס כשהיה, -

לפני בריאתו. - כפי שרבנו הזקן יסביר להלן, ב"שער היחוד והאמונה", שלולא היה האור האלקי ניצב ופועל תמיד בנברא - היה הנברא חוזר להיות אין ואפס כמו קודם שנברא. הרי שגם לדומם יש אור וחיות אלקי המחיה ומאיר אותו. כך, ויותר מכך, ישנו בגוף של עצם חי - ובכל זאת, אין השוואה ויחס כלל בין האור והחיות שבנשמה: ואף-על-פי-כן אין ערך ודמיון כלל בין בחינת אור וחיות המאיר בגוף לגבי בחינת אור וחיות המאיר בנשמה, שהיא נפש כל חי. -

ואף שבשניהם -  בגוף ובנפש, אור אחד שוה, -  האור והחיות האלקי היוצר ומחיה את הגוף ואת הנפש, בא בהם במדה אחידה של אור, כשהאחידות מתבטאת בכך: בבחינת הסתר פנים -  שפנימיות החיות מוסתרת, ולבושים שוים, שהאור מסתתר ומתעלם ומתלבש בו, -  ההסתתרות של האור והלבושים בהם הוא מסתתר - שווים בגוף ובנפש. כי שניהם -  הגוף והנפש, הם מעולם הזה, -  ומאחר ששניהם - גם הגוף וגם הנפש - הם מן העולם הזה הרי הם שוים מבחינת הסתרת האור האלקי, שבכללותו -  בכל העולם הזה, על עניניו הגשמיים והרוחניים, מסתתר בשוה האור והחיות שמרוח פיו יתברך, בבחינת הסתר פנים וירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות ממדרגה -  עליונה, למדרגה -  תחתונה, בצמצומים רבים ועצמים, עד שנתלבש -  האור והחיות, בקליפת נגה להחיות כללות עולם הזה החמרי, -  כדי שהחיות האלקית הבאה מ"מלכות דאצילות", הנקראת "רוח פיו יתברך", תהיה במדריגה של להחיות את העולם הזה החומרי - היה עליה לרדת בהשתלשלות העולמות. (מ"בריאה" ל"יצירה", מ"יצירה" ל"עשיה"), ובכל המדריגות שבכל עולם ועולם, והיה עליה לעבור דרך צמצומים רבים, הממעטים ומצמצמים את האור. ברם, גם כל המדריגות והצמצומים הרבים האלה, לא היו מספיקים ליצירת דבר של "יש" ו"מציאות", שכן, לאחר כל הצמצומים הרבים האלה, היה האור נשאר במדריגה כזו, שמציאות גשמית לא היתה יכולה להיווצר ממנו כי אם רק מציאות רוחנית, וכדי שיווצרו ממנו ענינים גשמיים של העולם הזה, היה על האור לעבור גם צמצומים מהפכניים, עד לידי שינוי מוחלט של מהות האור. ולאחר כל הצמצומים והירידות התלבש האור בקליפת נוגה, כדי שלא ייראה כלל שהחיות באה מאלקות, וכך לתת את האפשרות והברירה שהדבר יוכל להיות מנוצל לקדושה ולדבר מצוה, או ח"ו להיפך, לעשות בו עבירה, שהיא היפך הקדושה, שהרי זה ענינה של קליפת נוגה, כפי שלמדנו בפרקים הראשונים, שלגבי הדברים המקבלים חיותם מקליפת נוגה, שיש בה טוב ורע, קיימת הברירה להיות מנוצלים לענינים של טוב וקדושה, או חס ושלום של רע ועבירה. וכשהם מנוצלים, חלילה, לענין של איסור ועבירה, הם מקבלים אז את חיותם משלש קליפות הטמאות לגמרי. - על כל פנים, לאחר הירידות והצמצומים הרבים שעובר האור והחיות האלקי, הוא גם מתלבש בלבוש של קליפת נוגה, כדי להחיות את כל הענינים, גם המותרים וגם האסורים, של העולם הזה: דהיינו כל דברים המותרים והטהורים שבעולם הזה, -  מקבלים את חיותם על ידי לבוש של קליפת נוגה, וממנה -  מקליפת נוגה, ועל ידה מושפעים דברים הטמאים, -  כל הדברים הטמאים והאסורים, הבאים משלש קליפות הטמאות לגמרי - מקבלים חיותם מן הקדושה, באמצעות קליפת נוגה. כי היא -  קליפת נוגה, בחינה ממצעת -  בין הקדושה לבין שלש קליפות הטמאות לגמרי, כנזכר לעיל -  הרי שהאור והחיות האלקי של כל עניני העולם הזה, התלבש בלבוש של קליפת נוגה, המסתיר על האלקות שלא יראו ולא ירגישו שהחיות באה מאלקות - ובדבר זה, הגוף והנפש שווים. אף-על-פי-כן ההארה, שהיא המשכת החיות אשר ה' מאיר ומחיה דרך לבוש זה, אינה שוה בכלן -  במה מתבטא אי ההשוואה? - הרי זה בבחינת צמצום והתפשטות. -  אם ההארה והחיות הן יותר בבחינת צמצום, או שהן יותר בבחינת התפשטות - בכך מתבטא ההבדל שבין סוג נברא אחד למשנהו. את מה שלמדנו קודם אודות ה"הסתר פנים" של האור והתלבשותו ב"לבוש" ניתן להמשיל לאור המאיר דרך מסך עבה, שאז האור אינו אותו מהות אור כפי שהוא לפני שעובר את המסך, עד שהאור המאיר דרך המסך העבה, הוא כאילו "תולדה" של האור שלפני המסך; ואילו המדובר כאן הוא אודות צמצום והתפשטות האור, כלומר: עד כמה האור מתצמצם פחות או יותר. את הענין הזה ניתן להמשיל לאור המאיר דרך נקב קטן, הרי שהאור מצומצם וקטן ביותר, אבל זה אותו מהות אור שמאיר דרך חלון, שהוא אז יותר בהתפשטות ובמוחשיות. כך גם בעניננו: ההארה האלקית הבאה על ידי הסתרה (שבקשר ל"הסתר פנים" כל הנבראים של העולם הזה שווים) קיים בה הבדל, אם היא באה באופן של צמצום והקטנה, או באופן של התפשטות. ובכך, כפי שנלמד להלן, ההבדל שבין ההארה בגופו של נברא, לבין ההארה שבנפש. אלא, לפני שרבנו הזקן מסביר את ההבדל הזה כפי שהוא מתבטא בגוף ונפש, הוא מסביר את ההבדל בין צמצום להתפשטות בשאר סוגי הנבראים:

כי בגוף הגשמי -

וב"עצם" חי, והדומם ממש כאבנים ועפר -

שלא נראות בהם חיות ורוחניות, גם של צמיחה מקטן לגדול - הנה בהם ההארה היא בבחינת צמצום גדול אשר אין כמוהו, והחיות שבו -

בגוף ובדומם, שגם בו ישנה חיות, היא מועטת כל כך, עד שאין בו אפלו כח הצומח, ובצומח - ההארה אינה בצמצום גדול כל כך. -

שכן, בצומח נראית על כל פנים תנועה מסויימת של חיות, בכך שהוא גדל מקטן לגדול, ואין הוא חומר סתמי כמו דומם. ודרך כלל נחלקות -

כל הנבראים של העולם הזה, לארבע מדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר -

"דומם" - דברים שאין בהם חיים ולא כוח לצמוח ולנבוט, "צומח" - כל דבר שצומח ונובט, "חי" - ברואים חיים, "מדבר" - המציין את האדם שיש בו שכל, והן: כנגד ד' אותיות שם הוי"ה ברוך-הוא, שממנו מושפעים. -

כל ארבעת סוגי הנבראים, מקבלים השפעתם וחיותם מארבע אותיות שם הוי' ברוך הוא, כל סוג מאות אחרת. וכמו שאין ערך ודמיון ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח, לההארה והמשכת החיות המלבשת בחי ומדבר, -

וכשם שאינה דומה ההארה שבכל אחד מן הסוגים האלה זו לזו, אף שבכולן -

בכל ארבעת הסוגים האמורים, אור אחד שוה -

וההשוואה מתבטאת, בבחינת הסתר פנים, -

שפנימיות האור מוסתרת בכולם, ומלבש בלבוש אחד בכלן שהוא לבוש נוגה -

ובכל זאת, אין ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח, שווה לההארה ולהמשכת האור שבחי ומדבר, שכן, בחי ובמדבר רואים במוחש שהם חיים, רק שלא ניכר שהחיות היא אלקות, כפי שלמדנו לעיל בפירוט, וכשם שהחיות וההארה האלקית שבדומם ובצומח אין להן ערך ודמיון כלל לחיות ולההארה האלקית שבחי ובמדבר - כך אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור-אין-סוף ברוך-הוא, שהוא פנימיות רצונו יתברך בלי הסתר פנים ולבוש כלל, המאירה ומלבשת במצות מעשיות ממש, וכן במצות התלויות בדבור ובטוי שפתים בלי כונה, שהוא -

הדיבור, נחשב כמעשה ממש כנזכר לעיל, -

הארה והמשכה זו, מפנימיות רצון העליון, הנמשכת במצוות המעשיות ובמצוות שבדיבור, כשהן נעשות בלי כוונה, אין להן ערך ודמיון כלל, לגבי ההארה והמשכת אור-אין-סוף ברוך-הוא המאירה ומלבשת בכונת המצות מעשיות, שהאדם מתכון בעשיתן כדי לדבקה בו יתברך על ידי קיום רצונו, שהוא ורצונו אחד. וכן בכונת התפלה וקריאת שמע וברכותיה ושאר ברכות, שבכונתו בהן - מדבק מחשבתו ושכלו בו יתברך. -

ולא שדבקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך היא מצד עצמה למעלה מדבקות קיום המצות מעשיות בפעל ממש, כמו שיתבאר לקמן, -

שהדביקות בהקב"ה, בנפשו של יהודי, על ידי קיום מצוות מעשיות, היא דביקות כזו שאומרים עליה " קדשנו במצוותיו", שזה, למשל, כמו כשמקדשים אשה להתאחד אתה ביחוד גמור - כך הוא יחודו של יהודי עם הקב"ה על ידי קיום מצוות. יחוד זה אינו נעשה בכוחו ועבודתו של יהודי בלבד, שכן, בעבודתו העצמית בלבד, לא היה אף פעם מגיע לדביקות כזו בהקב"ה; אלא יש בכך משום צדקה וחסד מהקב"ה שציוונו לקיים מצוות, ובכך גופא נתן בנו הכוח להתייחד ולהתאחד אתו יתברך על ידי המצוה. הרי, מובן, שהעבודה של דביקות, במחשבה ושכל, בכוונת המצוות או בשאר ענינים הנזכרים, אי אפשר שתהיה לה מעלה עליונה יותר מהדביקות בקיום המצוות, הבאה, כאמור, בנתינת כוח מהקב"ה. אך העדיפות בכוונת המצוות לגבי קיומן בלי כוונה, מתבטאת (לא בעצם הדביקות, כי אם) בהארת הרצון העליון (שכן, כמו ב מעשה המצוות, כך גם ב כוונת המצוות, קיים רצונו של הקב"ה) - ההארה של הרצון העליון המאירה ב(דביקות של) כוונת המצוות, היא למעלה בהרבה מאשר הארת הרצון העליון המאירה ב קיום המצוות לכשעצמו (בלי כוונה). עליונות זו דומה לעליונות הנשמה על הגוף. אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך לדבקה -

בהקב''ה, בשכל ומחשבה וכוונת המצות מעשיות ובכוונת קריאת שמע ותפלה ושאר ברכות, -

נמשכת, הרי, גם בכוונה זו, הארה מהרצון העליון - והארת רצון העליון הזה המאירה ומלבשת בכונה זו, היא גדולה לאין קץ למעלה מעלה מהארת רצון העליון המאירה ומלבשת בקיום המצות עצמן -

שהוא מקיים במעשה ובדבור בלי כונה, -

והעליונות שבהארת הרצון העליון שב''כוונה'', לגבי ההארה שבמעשה בלבד, היא: כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף, שהוא כלי ומלבוש הנשמה, כמו גוף המצוה עצמה שהוא כלי ומלבוש לכונתה. -

לכן, מדמים מעשה המצוה - ל''גוף'', וה כוונה - ל''נשמה'', ואומרים ש''מצוה בלא כוונה היא כגוף בלא נשמה''. ואף שבשתיהן, במצוה ובכונתה, מלבש רצון אחד -

הרצון העליון, פשוט בתכלית הפשיטות, בלי שום שנוי ורבוי חס ושלום, -

ואם כן לא שייך, הרי, לומר שבכך ישנו יותר או פחות מהרצון העליון, ומיוחד -

הרצון, במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד - אף-על-פי-כן ההארה -

וההתגלות בנפש, אינה שוה בבחינת צמצום והתפשטות. -

שביחס לקיום המצוה, ההארה היא בצמצום, ואינה מתבטאת באופן גלוי בדביקות נפש האדם בהקב"ה, ואילו, בכוונת המצוות, ההארה היא בהתפשטות ובהתגלות יתר, בדביקות מחשבתו ושכלו אתו יתברך. הגהה בהגהה הבאה, מסביר רבנו הזקן, שבשורש, בספירות העליונות, כוונת המצוות היא במדריגת "אור", ואילו גוף המצוות - בבחינת "כלים". שכן, בספירות ישנם הרי אורות וכלים, האור הוא פשוט ובלי גבול לגבי הכלי, שהוא כבר מוגדר בגדר של חכמה או חסד וכדומה. כדי להיות בגדר חכמה וחסד וכו' - יש צורך בענין הצמצום. הרי, ש"אור" הוא בבחינת התפשטות, ו"כלי" בבחינת צמצום. כך גם ביחס ל כוונת המצוות ול גוף המצוות - וכך מוסבר בהגהה: *(וכמו שכתוב בעץ חיים, שכוונת המצות ותלמוד תורה היא במדרגת אור, וגוף המצות הן מדרגות ובחינות כלים, שהם בחינת צמצום, שעל ידי צמצום האור נתהוו הכלים, כידוע ליודעי ח"ן): -

חכמה נסתרה, כך גם ההבדל בין כוונת המצוות לבין גוף המצוות, ביחס לצמצום והתפשטות). על כל פנים, למדנו שכשם שאינה דומה החיות שבדומם וצומח לחיות שבחי ובמדבר, כך אינה דומה הארת הרצון העליון המאירה ב גוף המצוה, להארת הרצון העליון המאירה ב כוונת המצוה. עתה נלמד שכשם שבמשל ישנם ארבעה סוגים: דומם, צומח, חי ומדבר, וארבעה סוגים אלה מחולקים לשני חלקים כלליים: א) דומם וצומח ב) חי ומדבר - כך גם בנמשל של מצוות וכוונת המצוות - כדלהלן: ונחלקת -

מצוות וכוונת המצוות, גם כן לארבע מדרגות, כי גוף המצות עצמן ממש - הן שתי מדרגות, שהן מצות מעשיות ממש -

שלא על ידי דיבור, שהרי הדיבור רק נחשב כמעשה, ומצות התלויות -

בקיומן, בדבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון -

שמן התורה, ושאר ברכות; -

שמדרבנן, שתי מדריגות אלו במצוות - מעשה מחד ודיבור ומחשבה מאידך - הן שתיהן בסוג של גוף המצוות; וכונת המצות לדבקה בו יתברך, -

על ידי קיום המצוות, שהיא -

הכוונה, כנשמה לגוף, -

של המצוה, נחלקת גם כן לשתי מדרגות, כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החמרי, שהן: חי ומדבר. -

כי מי שדעתו יפה לדעת את ה' ולהתבונן בגדולתו יתברך, ולהוליד מבינתו יראה עלאה במחו ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו, -

בו משכן הנפש האלקית ואהבתה הגלויה להקב''ה, להיות נפשו צמאה לה', לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצות, שהן -

התורה והמצוות, המשכת והארת אור-אין-סוף ברוך-הוא על נפשו - לדבקה בו, -

כלומר: כוונתו לרצות להתדבק בהקב"ה, על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, באה מכך, שהתבונן תחילה בגדלות ה'. התבוננות זו יצרה בו יראה ואהבה - צמאון להיות דבוק בהקב"ה; ומכיוון שהדרך להתדבקות בה' היא רק על ידי לימוד תורה וקיום מצוות - לכן הוא רוצה ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך כוונה להתדבק עם הקב"ה, ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך - הרי כוונה זו, על דרך משל, כמו נשמת המדבר, שהוא -

ה''מדבר'', בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר. -

כך גם ה"כוונה" שלו, להיות דבוק בהקב"ה - באה מדעתו ובחירתו. שכן, הרי בשכלו הוא יצר בנפשו את הרצון והתשוקה להיות דבוק בהקב"ה. ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת אין-סוף ברוך-הוא, להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו, -

מי שאינו מסוגל להוליד אהבה לה' בלבו כתוצאה מהתבוננות בגדולתו, יתברך, שכן דעתו קצרה לשם כך; וכן -

אין הוא יכול ליצור את היראה במוחו ופחד ה' בלבו, -

כי, שכלו קצר מדי לעורר על ידי התבוננותו, רגשי אהבה ופחד בלבו (ויראה במוחו) - כיצד, איפוא, אדם כזה מקיים תורה ומצוות, הרי, שלימות קיומה של מצות-עשה, היא דוקא על ידי אהבת ה', ושלימות ההישמרות מלעבור על מצות-לא-תעשה, באה על ידי יראת ה'? - מסביר רבנו הזקן, שקיומו תורה ומצוות בא לאדם כזה מהאהבה המסותרת שבלב כל אחד מישראל להקב"ה. אהבה מסותרת זו, כוללת בקרבה גם יראה (כפי שלמדנו בפרק י"ח ובפרק י"ט). כלומר: הוא מקיים תורה ומצוות, על ידי שהוא מעורר בתוכו את האהבה המסותרת. ולמרות שאין הוא יכול להביא את האהבה המסותרת ולהפכה לאהבה גלויה בלבו - היא, אבל, מתגלה במוחו, ופירוש הדבר שבמוחו קיים רצון גלוי להתדבק בהקב"ה. דבר זה מביא אותו ללמוד תורה ולקיים מצוות, כדי שתהיה לו, על ידי כך, דביקות בהקב"ה. ומכיוון שרצון זה וכוונה זו אינם באים אצלו משכלו והתבוננותו, כי אם על ידי התעוררות האהבה הטבעית (המסותרת) שבנשמתו - הרי זה, משום כך, למשל, כנשמת בעל חי, שאינו בעל שכל, ואהבתו ויראתו הן טבעיות (ולא "נולדות" משכלו) - זהו משמעות הדברים שזה עתה למדנו - שמי שדעתו קצרה להוליד בתוכו, על ידי התבוננותו, אהבה "בהתגלות לבו" ו"יראה במוחו ופחד ה' בלבו" - רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסתרת בלבו, ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגלוי במוחו על כל פנים, -

אם אין בכוחו להביא להרגשת אהבה גלויה להקב''ה בלבו, הרי, על כל פנים, במוחו הוא מגלה אהבה זו, שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה ברצוי גמור באמת לאמתו, למסר נפשו בפעל ממש על יחוד ה', -

כלומר, מבחינת ההנחה שלו במוחו, וכן מן הבחינה של תעלומות לבו, של האהבה המסותרת שבלב, נוצר רצון כן ואמיתי למסור נפשו על יחוד ה'. וזאת - כדי לדבקה בו נפשו האלהית ולבושיה, -

מחשבה, דיבור ומעשה, ולכללן ביחודו ואחדותו, שהוא רצון העליון המלבש בתלמוד תורה ובקיום המצות, -

כי על ידי לימוד תורה וקיום מצוות - מתאחדים הנפש האלקית ולבושיה עם הקב''ה, כנזכר לעיל; -

שהיות ורצון הנשמה הוא להיות דבוק בהקב''ה, ולא להיות נפרד ממנו, הרי בשעה שמעוררים ומגלים את האהבה המסותרת, היא מביאה ללימוד התורה ולקיום המצוות, כדי לבצע את רצונו, להיות דבוק בהקב''ה; וגם היראה -

הנדרשת כדי להישמר מלעבור על מצות-לא-תעשה, כלולה בה, -

באהבה מסותרת זו, לקבל -

על עצמו, עול מלכותו שלא למרד בו חס ושלום; -

על ידי עבירה של מצות-לא-תעשה; ובכונה זו -

הבאה מהאהבה והיראה הטבעיות שבנשמת כל יהודי, הוא סור מרע -

הוא שומר עצמו מלעבור עבירה, ועושה טוב,

- בקיום מצות עשה, ולומד ומתפלל ומברך בפרוש המלות לבדו, בלא דחילו ורחימו -

בלי שתהיה לו יראה ואהבה, בהתגלות לבו ומוחו -

שכן, אם היו לו יראה ואהבה בלבו ובמוחו, היו אז לימודו ותפילתו לא רק בפירוש המלות, כי אם גם בהרגש החיות של אהבה ויראה - הרי כונה זו -

שיש לו בשעת לימוד התורה וקיום המצוות, כדי להתדבק בהקב''ה, שרצון זה וכוונה זו אינם באים אצלו, כאמור, מתוך אהבה ויראה שמצד השכל וההתבוננות, כי אם מן האהבה המסותרת, הרי זה על דרך משל כמו נשמת החי שאינו בעל שכל ובחירה, וכל מדותיו, -

של הבעל חי, שהן יראתו מדברים המזיקים אותו ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו, הן -

המדות הללו, רק טבעיים אצלו -

אצל בעל חי, ולא -

ואינן באות מבינתו ודעתו; וכן הן על דרך משל היראה והאהבה הטבעיות המסתרות בלב כל ישראל, -

גם הן אינן ''תוצר'' של שכל ובחירה, אלא קיימות באופן טבעי בנשמתו של כל אחד מישראל, כי הן ירושה לנו מאבותינו, וכמו טבע בנפשותינו, כנזכר לעיל: -