פרק מ"ד

פרק מד. בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן, את שתי המדריגות הכלליות שבאהבה: - ''אהבה רבה'', הבאה מלמעלה. – אדם בכוחות עצמו, אינו מסוגל להגיע על ידי התבוננות בגדלות ה' למדריגה נעלה זו של אהבה. רק כשהוא זוכה לכך – הוא מקבל אהבה זו מלמעלה בדרך של מתנה; - ''אהבת עולם'', הבאה על ידי התבוננות בגדלות ה', על ידי שיהודי מתעמק ומבין גדלות ה' – הוא מגיע לאותה אהבה.

והנה, כל מדרגת אהבה מב' מדרגות אלו: "אהבה רבה" ו"אהבת עולם" - נחלקת לכמה בחינות ומדרגות לאין קץ, -

ישנן אין-סוף מדריגות של אהבה, גם במדריגת ''אהבה רבה'' וגם במדריגת ''אהבת עולם'', כל חד לפום שיעורא דליה, -

כל אחד לפי שיעורו, מדריגת האהבה בכל אחד היא בהתאם לדרגתו הרוחנית; כמו שכתוב בזהר הקדוש על פסוק: "נודע בשערים בעלה" -

ש''בעלה'' "דא קודשא-בריך-הוא, -

הקב''ה נקרא ''בעל'' של כנסת ישראל – ו''בעלה'', הקב''ה, ''נודע בשערים'' - דאיהו אתידע ואתדבק

– הוא ''נודע'', נרגש ומתדבק, ב''שערים'' - לכל חד לפום מה דמשער בלביה וכו'".

– לכל אחד כפי שהוא ''משער'' ו''תופס'' בלבו. כך, יתכן ששני אנשים שעומדים שניהם באותה מדריגה כללית של אהבה, ובכל זאת קיים הבדל בדרגות הפרטיות. ולכן נקראים דחילו ורחימו -

יראה ואהבה, "הנסתרות לה' אלהינו", -

כי מדריגת האהבה של יהודי אחד, מוסתרת לגבי יהודי אחר, היות ואין הוא עומד באותה מדריגה, ותורה ומצות - הן "הנגלות לנו ולבנינו לעשות כו'", -

ואילו תורה ומצוות הן גלויות ושוות לכל אחד, כי תורה אחת ומשפט אחד לכלנו, בקיום כל התורה ומצות בבחינת מעשה, -

בעשיית וקיום כל התורה והמצוות, משתווים כל בני ישראל – אותה צורה של תפילין ואותו אופן של הנחה שוה אצל הגדול שבגדולים שבישראל, ואצל היהודי הנחות ביותר בישראל. מה שאין כן בדחילו ורחימו

– שונה הדבר ביחס ליראה ואהבה, שהם לפי הדעת את ה' שבמוח ולב, -

בכך שונה אחד מן השני: יש מי שידיעתו באלקות גדולה ועמוקה יותר ולכן יראתו ואהבתו את ה' גדולות יותר, ויש אשר ידיעתו פחותה יותר, ולכן גם יראתו ואהבתו את ה' הן במדריגה פחותה יותר, כנזכר לעיל. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שההבדל בין ''אהבה רבה'' ל''אהבת עולם'' הוא: ''אהבה רבה'' היא אהבה הבאה מלמעלה, והאדם בעבודתו לא היה יכול אף פעם להגיע אליה, ואילו ''אהבת עולם'' היא אהבה שאדם מגיע אליה על ידי העבודה של השגה והתבוננות בגדלות ה'. כאן מוסיף רבנו הזקן שקיימת אהבה כזו הכוללת בתוכה את שתי המדריגות האמורות: יש בה מדריגת ''אהבה רבה'', בכך שהיא באה לכל יהודי בנשמתו מלמעלה בתור ירושה מן האבות, אך, כדי לגלות אהבה זו, יש להזדקק להבנה ולהתבוננות בגדלות ה', שזהו כבר בחינת ודרגת ''אהבת עולם'', שכאמור, מתגלה על ידי עבודת האדם. ובלשון ה''תניא'': אך אחת היא אהבה הכלולה מכל בחינות ומדרגות "אהבה רבה" ו"אהבת עולם", -

ישנה אהבה יחידה ומיוחדת, הכוללת בתוכה כל בחינות ומדריגות ''אהבה רבה'' ו''אהבת עולם'', והיא שווה לכל נפש מישראל, וירושה לנו מאבותינו -

בנשמה הקדושה, שכל אחד מישראל ירש מן האבות, ישנה אהבה זו. והיינו, מה שכתב הזהר על פסוק: "נפשי אויתיך בלילה וגו'" –

[ה''זוהר'' מדייק, שלפי פירושו הפשוט של הפסוק, אין הלשון מדוייקת: אם מדובר על הנפש בלשון נסתר ("נפשי"), היה עליו לומר "נפשי אותך", כלומר: נפשי תאבה לך, ואם לאו היה צריך לומר: ''אני אויתיך'' – אני תאב לך, כיצד הוא, מתחיל ב''נפשי'', ועובר מיד אל עצמו, כמדבר בעדו, ואומר ''אויתיך'' – כלומר: אני תאב לך? – ומפרש ה''זוהר'' שהמלה ''נפשי'' מוסבת על הקב''ה, שהוא הנפש של כל דבר, ואליו פונה ואומר יהודי: "נפשי" – מפני שאתה הוא הנפש שלי, לכן – "אויתיך" – אני תאב לך]. "דירחים לקדשא בריך הוא רחימותא דנפשא ורוחא

– על יהודי לאהוב את הקב''ה אהבת נפש ורוח, כמה דאתדבקו אילין בגופא וגופא רחים לון וכו'".

– כמו שהנפש והרוח מתדבקות בגוף, והגוף אוהב אותן וכו'. וזהו שכתוב: "נפשי אויתיך", כלומר מפני שאתה ה' "נפשי" וחיי האמתיים, לכך "אויתיך", -

אני תאב לך; פרוש שאני מתאוה ותאב לך כאדם המתאוה לחיי נפשו, וכשהוא חלש ומענה מתאוה ותאב שתשוב נפשו אליו, -

שלאמתו של דבר, תענוג החיים הוא התענוג הגדול ביותר של האדם, כמו שאנו רואים, שאדם יוותר על כל התענוגים, כדי שיחיה. הרי מובן הדבר, שתשוקת ותענוג החיים גדולים וחזקים יותר מכל התענוגים; אלא, היות ו''תענוג תמידי – אינו תענוג'', אדם אינו חש ומרגיש בתענוג תמידי, לכן אין הוא מרגיש בתענוג הגדול שבחיים. אך, בשעה שהוא חלש או עייף, ואין החיות אז אצלו בהתגלות כמו שצריך להיות – אז הוא חש בתשוקה לחיים. וכן כשהוא הולך לישן

– שאז החיות היא בהתעלמות, שכן ''שינה – אחד מששים במיתה'', ולכן האדם אז, מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשיעור משנתו - כך אני מתאוה ותאב לאור אין-סוף ברוך-הוא, -

שהוא, חיי החיים האמתיים, להמשיכו בקרבי על ידי עסק התורה בהקיצי משנתי בלילה, -

את אור אין-סוף, חיי החיים האמיתיים, תאב אני להמשיך בקרבי על ידי התורה, דאוריתא וקדשא-בריך-הוא כלא חד, -

ואהבה רבה וגדולה מזו, -

עוד ישנה אהבה רבה, שהיא למעלה מהאהבה האמורה, שהיא אהבת ''נפשי אויתיך'', אהבה להקב''ה בדוגמת האהבה לחיים, מפני שהקב''ה הוא חיי החיים, אשר כאמור, היא ישנה בכל אחד מישראל, בירושה מן האבות – ובכן: קיימת אהבה גדולה מזו - והיא מסותרת גם כן בכל נפש מישראל בירושה מאבותינו, היא, מה שכתוב ברעיא מהימנא: "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה, דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה כו'", -

עבודתו של משה רבנו להקב''ה היתה, כעבודת בן לאביו ואמו, שהוא אוהב אותם יותר מאשר את עצמו, את גופו, נפשו ורוחו. וכפי שה''זוהר'' מסיים שם: הוא מוסר את נפשו עבור אביו ואמו, לפדות אותם משביים – עבודה ואהבה כאלו, היו במשה רבנו, וגם בכל אחד מישראל ישנה בנפשו אהבה מסותרת כזו - כי הלא אב אחד לכלנו.

– כלומר: כמו במשה רבנו שאהבתו היתה מפני שהקב''ה הוא אביו, כך יש גם בכל יהודי סוג אהבה כזו, שהרי הקב''ה הוא אביו של כל יהודי. – אהבה זו היא למעלה מהאהבה הקודמת, שהרי, אהבת ''נפשי אויתיך'', שבהיותה כמו אהבה לחיים, מחייבת רק באותה מדה שהיא קשורה לחיים, אך אינה מחייבת מסירות נפש שהיא ההיפך מחיים; ואילו, האהבה, אודותה אנו לומדים כעת, מחייבת גם מסירות נפש, כמו אהבת בן לאביו ולאמו שאינה מדודה באופן שחייו קודמים לחייהם, אלא אהבתו אליהם איננה מוגבלת, והוא מוכן גם למסור את נפשו עבור אביו ואמו. ואף כי מי הוא זה ואיזהו אשר ערב לבו לגשת להשיג אפילו חלק אחד מני אלף ממדרגת אהבת "רעיא מהימנא", -

מאהבת משה רבנו, כיצד, איפוא, אומרים, שלכל יהודי יש בנשמתו אהבה כזו כמו שהיתה למשה רבנו? – התשובה לכך היא: מכל מקום הרי אפס קצהו ושמץ מנהו מרב טובו ואורו

– של משה רבנו, מאיר לכללות ישראל בכל דור ודור, כמו שכתוב בתקונים, דאתפשטותיה בכל דרא ודרא לאנהרא לון וכו'.

– התפשטותו של משה רבנו ישנה בכל דור ודור להאיר את בני ישראל שבאותו דור. ומכיוון שבכל דור ישנה התפשטות ממשה רבנו המאירה בכל יהודי, הרי שמהתפשטות הטוב והאור ממשה רבנו, מתהווה אהבה, שישנה בכל יהודי בירושה מאבותינו, כאופן אהבתו של משה רבנו. רק שהארה זו

– מנשמת משה רבנו לכל אחד מישראל בכל דור, היא בבחינת הסתר והעלם גדול בנפשות כל בית ישראל, ולהוציא אהבה זו המסתרת מההעלם וההסתר אל הגלוי, להיות בהתגלות לבו ומוחו –

שאהבה זו תהיה מורגשת במוח - לא נפלאת ולא רחוקה היא, אלא קרוב הדבר מאד בפיך ובלבבך.

– מהי משמעות הקירבה על ידי הפה ועל ידי הלב? - דהיינו, להיות רגיל על לשונו וקולו לעורר כונת לבו ומוחו, -

שהרי, ''קול מעורר הכוונה'' – הדיבור והקול מעוררים את כוונת הלב והמוח, להעמיק מחשבתו בחיי החיים אין-סוף ברוך-הוא, כי הוא אבינו ממש האמתי ומקור חיינו, ולעורר אליו האהבה כאהבת הבן אל האב. וכשירגיל עצמו כן תמיד - הרי ההרגל נעשה טבע.

ואף אם נדמה לו לכאורה שהוא כח דמיוני –

שבאמת אין בו אהבה זו, הוא רק מדמה כך, והרי בעבודת ה' יש להתרחק מדמיונות, בכל זאת - לא יחוש, -

אל יחשוש מכך, מאחר שהוא אמת לאמיתו מצד עצמו

– בלעדי עבודתו, בבחינת "אהבה מסתרת".

– מבחינת הנשמה הרי טבועה בה אהבה זו באמת לאמיתה, רק שתועלת

– עבודתו המביאה את יציאתה אל הגלוי –

הרי זה, כדי להביאה לידי מעשה, -

להביא לידי כך שהאהבה תעורר את המעשים שבאדם, שבהיותה מוסתרת ונעלמת אין בכוחה להביא לידי מעשה, שהוא

– המעשה הוא עסק התורה והמצות שלומד ומקיים על ידי זה, -

על ידי התגלות האהבה, וזאת כדי לעשות נחת רוח לפניו יתברך כבן העובד את אביו.

– כדי לגרום לו נחת רוח, כך מחייבת אהבה גלויה זו, ללמוד תורה ולקיים מצוות, כדי לגרום נחת רוח להקב''ה שהוא אבינו האמיתי. ומכיוון שמבחינת הנשמה, האהבה היא באמת, הרי גם כשהיא איננה בהתגלות מתוך אמת לאמיתה, והיא נראית כדמיונית בלבד – אין הוא צריך לחשוש מכך, מכיוון שגם היא, הרי, מביאה אותו ללימוד התורה ולקיום המצוות מתוך אותה כוונה. ועל זה אמרו -

חכמינו ז''ל: "מחשבה טובה - הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה", -

הוא מצרף ומאחד את המחשבה הטובה למעשה, להיות גדפין לפרחא

– להיות ''כנפיים'' לפרוח בהן, להעלות את התורה והמצוות למעלה, כנזכר לעיל.

– בפרק ט''ז. כלומר: אם המשמעות של ''מחשבה טובה הקב''ה מצרפה למעשה'' היא כמו שמפרשים בפשטות – שכשאחד חשב לעשות מצוה, ובגלל סיבה (שאין הוא אשם בה) לא היה בידו לעשותה – נחשב הדבר, כלפי הקב''ה, כאילו עשה את המצוה, היו חכמינו ז''ל צריכים לומר ''מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה''. מהלשון " מצרפה למעשה'' משמע שהמעשה ישנו, אלא שאין למחשבה הטובה בעצם שום שייכות למעשה – והקב''ה מצרף ומאחד את המחשבה הטובה למעשה. בפרק ט''ז הוסבר שכשהאהבה היא גלויה בלב, יש לה בעצם שייכות למעשה, שכן אהבה גלויה נותנת חיות במעשה המצוות. כמו שאנו רואים במוחש, כשאחד עושה דבר מתוך אהבה – הוא עושה זאת בחיות. ואילו, כשהאהבה איננה בהתגלות בלב, והיא באה לידי ביטוי ברעיון המוח בלבד, באופן שהיא נקראת ''מחשבה טובה'', אין לה אז, מצד עצמה, שום שייכות למעשה (למשל: כשאחד מבין בשכלו שעליו לעשות דבר מסוים, אלא שאין לו משיכה של אהבה לאותו דבר, הרי הוא אכן עושה את הדבר, אלא שחסרה בה החיות, כי המחשבה מנותקת מאד מלתת חיות באותו מעשה) – ולכן, על הקב''ה לצרף ולאחד את ה''מחשבה טובה'' למעשה, וזה פועל שה''מחשבה טובה'', האהבה והיראה שבמחשבה, תעלה את התורה והמצוות (הבאות בסיבתה), לעולם ולמדריגה של ה''מחשבה טובה''. והנחת רוח

– שהוא גורם להקב''ה בלימוד התורה ובקיום המצוות, הוא, כמשל שמחת המלך מבנו שבא אליו בצאתו מבית האסורים כנזכר לעיל, -

שכן, בהיותה לבושה בגוף ונפש הבהמית, נמצאת נשמתו של יהודי (שהוא בנו של הקב''ה, של המלך) בכלא, ועל ידי תורה ומצוות היא יוצאת מהכלא ומתחברת להקב''ה, דבר הגורם נחת רוח רבה להקב''ה, כמו, למשל, בשעה שבן המלך משתחרר מכלאו ושב אל אביו המלך. או להיות לו דירה בתחתונים כנזכר לעיל.

– הנחת רוח באה מכך, שעל ידי לימודו תורה וקיומו מצוות, מתבצעת כוונתו ותשוקתו של הקב''ה, כביכול, שתהיה לו דירה בתחתונים, ב''עולם הזה'', בו האלקות מכוסה ועלומה, הנה דוקא בו תתגלה האלקות על ידי העבודה של תורה ומצוות – וכשאדם מבצע כוונה זו – הוא גורם נחת רוח למעלה. הרי למדנו, שהאהבה בבחינת ''כברא דאשתדל'' (רגש אהבה להקב''ה כאהבת הבן לאביו), יכולה לבוא לידי גילוי על ידי התרגלותו (ב''לשון'' וב''קול'' שלו) לעורר את כוונת הלב והמוח, ולגלות את האהבה לאבינו הקב''ה. רבנו הזקן מסביר עתה, שגם האהבה של ''נפשי אויתיך'', שעליה דובר בתחלת הפרק, שהיא רגש של אהבה כמו אהבת הנפש לחיים, יכולה להתעורר על ידי ההרגל של ''דיבור'' אודותה, באופן שהלב ירגיש שהקב''ה הוא חיינו האמיתי, חיי החיים. ובלשון ה''תניא'': והנה, גם

– ביחס לבחינת

– האהבה האמורה, של "נפשי אויתך" הנזכר לעיל - קרוב הדבר מאד להוציאה מההעלם אל הגלוי, על ידי ההרגל תמיד בפיו ולבו שוין.

– שגם הלב ירגיש ויחוש במה שהוא מוציא בפיו, שהקב''ה הוא חייו האמיתיים. אך אם אינו יכול להוציאה

– את האהבה, אל הגלוי בלבו, אף על פי כן

– מצד האהבה הוא יכול לעסק בתורה ומצות לשמן, על ידי ציור ענין אהבה זו במחשבה שבמחו, -

כשבמחשבתו ישנו ציור מענין האהבה - ו"מחשבה טובה הקדוש-ברוך-הוא מצרפה כו'": -

והנה, ב' בחינות אהבות אלו, -

אהבת ''נפשי אויתיך'' – מה שיהודי אוהב את הקב''ה מתוך רגש שהקב''ה הוא חייו האמיתיים, ואהבת ''כברא דאשתדל'' – מה שיהודי אוהב את הקב''ה מתוך רגש שהקב''ה הוא אביו האמיתי, אף שהן ירשה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו, וכן היראה הכלולה בהן, -

היא גם כן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנו, שהיא לירא מלפרד חס ושלום ממקור חיינו ואבינו האמתי ברוך-הוא –

מתוך הרגש שהקב''ה הוא מקור חיינו – קיים מורא, המונע את האדם מלעשות עבירות, כדי שלא יהיה נבדל מהקב''ה, מקור חיינו, ומתוך הרגש שהקב''ה הוא אבינו האמיתי – קיים המורא, שלא לעשות עבירה, כדי שלא יכרת מהקב''ה שהוא אבינו האמיתי – הרי למרות ששתי האהבות והיראה האמורות, הן כמו ''טבע'' אצלנו - אף-על- פי-כן אינן נקראות בשם "דחילו ורחימו טבעיים", -

יראה ואהבה טבעיות, אלא כשהן במוחו ומחשבתו לבד ותעלומות לבו, -

בטרם באו לידי גילוי, ואז

– רק אז כשהן בהעלם הלב, מקומן בי' ספירות דיצירה, -

שם המקום והמדריגה, אליהן שייכות המדות הטבעיות, ולשם

– לעשר ספירות ''עולם היצירה'', הן מעלות עמהן התורה והמצות הבאות מחמתן ובסיבתן.

– כלומר: כאשר האהבות האמורות מהוות סיבה לקיום התורה והמצוות, שמכיוון שקיים במוחו ''ציור'' של אהבה – הביא הדבר לכך שיקיים את התורה והמצוות, אז גם התורה והמצוות הבאות כתוצאה מכך עולות ל''עולם היצירה'', ששם נמצאות האהבות עצמן, כאמור, אבל כשהן

– שתי האהבות, בהתגלות לבו -

שההתבוננות מעוררת בו את האהבה בהתגלות ובהרגשת הלב, נקרא

– אז, "רעותא דלבא" בזהר, -

לא אהבה טבעית, כי אם ''רצון הלב'' – דרגה נעלה של אהבה ורצון הלב, ומקומן בי' ספירות דבריאה, -

ששם מקום המדות השכליות, ולשם הן מעלות עמהן התורה והמצות הבאות מחמתן, -

שקיים אותן מתוך אהבה זו. טעמו של דבר, מדוע אכן הדבר כך, למרות שכאמור, הן בעצם כמו ''טבע'' בנשמתם של בני ישראל? - מפני שיציאתן מההעלם והסתר הלב אל בחינת גלוי היא על ידי הדעת ותקיעת המחשבה בחוזק והתבוננות עצומה מעומקא דלבא יתיר ותדיר

– מתוך עומק הלב במדה מרובה ותדירה באין-סוף ברוך-הוא איך הוא

– הקב''ה, חיינו ממש ואבינו האמתי ברוך הוא.

– ומכיוון שזה בא על ידי התבוננות עמוקה וחזקה כזו - ומודעת זאת

– וידוע הרי, מה שכתוב בתיקונים: כי בעולם הבריאה מקננא תמן אימא עילאה, -

שוררת ומאירה בו בחינת ''אימא עילאה'' שהוא ספירת ה''בינה'' של ''עולם האצילות'', שהיא

– בעבודת ה', ההתבוננות באור-אין- סוף חיי-החיים ברוך-הוא, וכמאמר אליהו: -

ב''פתח אליהו'' שב''תיקוני זוהר'': "בינה - לבא ובה הלב מבין".

– ''בינה'' היא לב, ובה הלב מבין. כלומר: ההתבוננות והשגת המוח מאירות בלב, הרי שההשגה וההתבוננות באור אין סוף הן ענין שיש לו שייכות ל''עולם הבריאה'', בו מאירה ספירת הבינה של ''עולם האצילות'' – ולכן מקומן של אהבות אלו – המתגלות על ידי התבוננות כזו – הוא ב''עולם הבריאה'', ולשם הן מעלות את התורה והמצוות. להלן מסביר רבנו הזקן, שלא זו בלבד שבאהבות ''נפשי אויתיך'' ו''כברא דאשתדל'' (כבן המשתדל) ישנה מעלת האהבה הבאה מתוך התבוננות, אלא יש בהן גם מעלת האהבה הבאה מלמעלה, הנקראת ''אהבה רבה'', היות שגם הן הינן כמו דבר שניתן מלמעלה, מכיוון שהן באות, כאמור, אלינו בירושה מן האבות. – לכאורה, יכול הרי יהודי, להסתפק בשני סוגי האהבות האמורות, המכילות את שתי המעלות (גם זו שבאה על ידי התבוננות, וגם זו, ''אהבה רבה'', שבאה מלמעלה) – בכל זאת, על יהודי להשתדל להגיע לאהבה הנוצרת כולה מהתבוננות בגדלות ה', וזאת בגלל הטעמים שיפורטו להלן: ולא עוד, -

לא זו בלבד שלשתי האהבות, ''נפשי אויתיך'' ו''כברא דאשתדל'', ישנה המעלה האמורה של אהבה הבאה מהתבוננות, אלא

– יתירה מזו, שב' בחינות אהבות אלו הנזכרים לעיל - הן כלולות מן בחינת "אהבה רבה", וגדולה ומעלה מ"דחילו ורחימו שכליים", -

מיראה ואהבה שכליות הבאות משכל והתבוננות בגדלות ה', אשר האהבה

– הבאה מהתבוננות, נקראת לעיל בשם "אהבת עולם".

רק שאף על פי כן צריך לטרח בשכלו להשיג ולהגיע גם לבחינת "אהבת עולם" הנזכרת לעיל, הבאה מהתבונה ודעת בגדולת ה', -

אהבה זו נוצרת כולה מהתבוננותו של יהודי בגדלות ה', ולא כמו בשתי האהבות האמורות הבאות בעצם בירושה מן האבות, ורק התגלותן היא על ידי התבוננות, וזאת - כדי להגדיל מדורת אש האהבה ברשפי אש ושלהבת עזה ולהב העולה השמימה, עד ש"מים רבים

– העומדים כנגד אהבה זו, לא יוכלו לכבות וכו'

– את האהבה, ונהרות לא ישטפוה וכו'".

– וכשהאהבה נוצרת כולה מהתבוננות בגדלות ה' – יש בה יותר להב שלהבת ורשפי אש מאשר לאהבה הבאה בעצם בירושה, למרות שגם התגלותה באה על ידי התבוננות; כי יש יתרון ומעלה לבחינת אהבה כרשפי אש ושלהבת עזה וכו', הבאה מהתבונה ודעת בגדולת אין-סוף ברוך הוא, -

כלומר: ב הפלאת גדלות ה', על שתי בחינות אהבה הנזכרות לעיל כאשר אינן כרשפי אש ושלהבת כו', -

אלא הן באות מתוך רגש (או התבוננות) של קרבת הקב''ה לישראל, בהיותו ''מקור חיינו'' ו''אבינו האמיתי", ומעלה זו של אהבה כרשפי אש, היא: כיתרון ומעלת הזהב על הכסף וכו', כמו שיתבאר לקמן.

– מעלת הזהב כנגד הכסף אינה מתבטאת רק בכך שזהב שווה יותר מכסף, אלא המעלה היא בעצם תכונתו של הזהב, שיש בו התנוצצות ה''שובה'' את נפש האדם – כך גם האהבה הנוצרת מהתבוננות, שמעלתה מתבטאת בלהב השלהבת וברשפי האש שבה – אין זה אומר שהיא מדריגה נעלה יותר באהבה – שהרי, להיפך, האהבה הבאה מלמעלה נעלה יותר ונקראת ''אהבה רבה'' – אלא, עצם ענין להב השלהבת שבאהבה זו, והשתפכות הנפש שהיא יוצרת עד לידי כלות הנפש – זהו יתרונה של אהבה זו. – זהו טעם אחד, מדוע אין לו לאדם להסתפק בשתי האהבות האמורות, שהן בעצם בירושה מן האבות – אלא עליו לטרוח להגיע לאהבה הנוצרת כולה מהתבוננות בגדלות ה'. עוד יסביר רבנו הזקן, טעם נוסף, שאין זה רק מצד האהבה עצמה, רק מצד ההתבוננות המביאה אהבה זו, כי התבוננות זו היא ''תכלית'' לכשעצמה, שכן בכך מתבצעת כוונת הקב''ה בבריאת העולמות, שהנבראים ישיגו ויכירו בגדלותו של הקב''ה. ובלשון ה''תניא'':

וגם כי זה כל האדם ותכליתו, -

כל תכלית בריאתו של אדם, היא הרי, למען דעת את כבוד ה' ויקר תפארת גדולתו, איש איש כפי אשר יוכל שאת, -

להבין את גדלות ה', כמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת בא: "בגין דישתמודעון ליה וכו'", וכנודע: -