פרק ל"ז

פרק לז. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן, שמשמעות מאמר חכמינו ז"ל: "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", היא - העולם-הזה - בעיקר, שהוא העולם התחתון ביותר. תחתוניותו מתבטאת בכך שהאור האלקי מוסתר בו יותר מאשר בשאר כל העולמות, ושורר בו "חשך כפול ומכופל" - ו בו רצה הקב"ה שתהיה לו נחת רוח, על ידי הפיכת חושך העולם-הזה לאור, שיאיר בעולם הזה אור אין סוף בלי שום לבושים, ובהתגלות יותר מאשר בעולמות העליונים. דבר זה ימומש בימות המשיח ותחיית המתים, שאז תהיה תכלית השלימות של העולם הזה. שכן, הוא נוצר מלכתחילה בכוונה זו, שתאיר בו אלקות בגילוי מוחלט, עד שאפילו אומות העולם יראו אלקות.

והנה, תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחית המתים, שהוא גלוי אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולם הזה הגשמי - תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות. -

ההתגלות שהיתה בשעת מתן תורה, באה, כאמור, בהתעוררות מלמעלה, שלא על-ידי עבודה מלמטה; ואילו ההתגלות שלעתיד לבוא, תלויה בעבודתינו ומעשינו בזמן הגלות, כי הגורם שכר המצוה - היא המצוה בעצמה, -

שכר המצוה הרי הוא התגלות אור אין סוף ברוך הוא, וה"גורם", המביא ויוצר התגלות זו, הרי זו המצוה עצמה. [ הערת כ"ק רבינו: "דלא כדוגמת ממון שבעל השדה משלם לזה שחורש וזורע את שדהו (שאין הזורע מייצר את הממון כו') מה שאין כן בנידון דידן שהמצוה עושה את השכר שלה"]. כי בעשייתה -

של המצוה, ממשיך האדם גילוי אור-אין-סוף ברוך-הוא מלמעלה למטה, להתלבש בגשמיות עולם הזה, בדבר שהיה תחלה תחת ממשלת קליפת נוגה, ומקבל חיותה ממנה, -

שיומשך גילוי אור אין סוף ברוך הוא בדבר הגשמי, שהרי כל דבר גשמי מותר מקבל חיותו מקליפת נוגה ונתון לשליטתה, כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, שהם כל דברים הטהורים ומותרים שנעשית בהם המצוה מעשיית, כגון: -

[ הערת כ''ק רבינו: "ומביא דוגמא מהחי, צומח, דומם":] קלף התפלין ומזוזה וספר תורה, -

הקלף הרי מקבל חיותו מקליפת נוגה, ועל ידי הפיכתו למצוה של תפילין, או מזוזה, או ספר תורה, נמשך באותו קלף, גילוי אור אין סוף הנמשך על ידי המצוה. - הכרחי הרי שהדבר בו נעשה המצוה, יהיה טהור ומותר - וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: לא הכשר למלאכת שמים -

לדבר שייעשה בו מצוה, אלא טהורים ומותרים בפיך, -

ומעות הצדקה שאינן גזל, וכיוצא בהם, -

דברים גשמיים אחרים בהם האדם עושה מצוה, שלפני עשיית המצוה בהם, היו תחת ממשלת קליפת נוגה וקיבלו חיותם ממנה, ועל ידי עשיית המצוה בהם, מתאחדים הדברים עם הרצון העליון. ברם, כשהדברים בהם הוא מקיים מצוה, הם דברים מותרים וטהורים, וזה נעשה שלא על ידי עבירה - פועלת המצוה באותם דברים, שהיו עד אז תחת ממשלת קליפת נוגה, להתעלות ולהתאחד עם אור אין סוף ברוך הוא, ובלשון ה"תניא": ועכשו שמקיים בהם מצות ה' ורצונו - הרי החיות שבהם -

החיות שבקלף התפילין, או האתרוג, או דמי הצדקה, עולה ומתבטל ונכלל באור-אין-סוף ברוך-הוא, שהוא רצונו יתברך המלבש בהם, -

כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שרצונו של הקב''ה מלובש במצוה, שהקב''ה רוצה שיהודי יעשה אותה מצוה; מאחר שאין שם בחינת הסתר פנים כלל להסתיר אורו יתברך. -

לכן נכללת החיות של דברים אלה ברצון העליון. עד כאן למדנו אודות החיות של אותם דברים שבהם נעשית המצוה, כחיות הקלף של התפילין, או החיות של האתרוג, וכדומה. להלן נלמד, שכך הדבר גם בקשר לכוח הנפש החיונית הבהמית המחיה את הגוף, שגם היא מקליפת נוגה - ועל ידי ההשתמשות בכוח נפש זו לקיום מצוה, נכלל גם כוח זה בקדושת המצוה שהיא הרצון העליון. וכן כח נפש החיונית הבהמית שבאברי גוף האדם המקים המצוה - הוא מתלבש גם כן בעשיה זו, ועולה מהקליפה, -

תחת ממשלתה היה נתון עד אז, כחלק מהנפש החיונית הבהמית שהיא נפש של קליפה, ונכלל בקדושת המצוה שהיא רצונו יתברך, ובטל באור-אין-סוף ברוך-הוא. -

הרי, שכוח הנפש הבהמית שמקליפת נוגה, מתעלה בקדושה על ידי עשיית מצוה. עתה יוסבר, שלאו דוקא על ידי עשיית מצוות מעשיות נכלל כוח הנפש החיונית בקדושה, כי אם גם מצוות כלימוד תורה, קריאת שמע ותפילה - מצוות שמקיימים אותן בדיבור בלבד, ולא בכוח המעשה - גם בקיומן שלהן משתמשים בכוח הנפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה, ולכן נכלל אותו כוח בקדושה. וגם במצות תלמוד תורה וקריאת שמע ותפלה וכיוצא בהן, -

נכלל על ידן כוח הנפש החיונית הבהמית באור אין סוף ברוך הוא, אף שאינן בעשיה גשמית ממש -

אף שמצוות אלו לא קויימו באמצעות עשיה גשמית ממשית, שתחת ממשלת קליפת נוגה -

כי אם על ידי דיבור בלבד. מכל מקום הא קיימא לן -

הרי מקובל עלינו, ד"הרהור לאו כדבור דמי", -

ש''הרהור'' (מחשבה) אינו כמו דיבור, ואינו יוצא ידי חובתו -

באותן מצוות שיש להשתמש בהן בדיבור, עד שיוציא בשפתיו, -

שמן ההכרח שבאותן מצוות - יהיה דיבור, וקיימא לן -

ומקובל עלינו, ד"עקימת שפתיו -

בשעת אמירת המלים, הוי -

הוא, מעשה", -

גם מעשה כזה שייך לנפש החיונית הבהמית שתחת ממשלת קליפת נוגה, כשם שהדבר במעשה גשמי ממש, כאמור לעיל - כ''ק רבינו. כי אי אפשר לנפש האלהית לבטא בשפיתים ופה ולשון ושיניים הגשמיים, -

שהם ''מוצאות הפה'' דרכם באים לידי ביטוי בגשמיות, כל סוגי האותיות בשפה שבעל פה, כי אם על ידי נפש החיונית הבהמית המלבשת באברי הגוף ממש, -

כפי שלמדנו בפרק ל"ה בקשר לעשיית מצוה במעשה, שהיות והנפש האלקית היא כולה רוחנית ואילו הגוף הוא גשמי - אין האפשרות לנפש האלקית לפעול ולעורר את הגוף לעשיה גשמית של מצוה, רק באמצעות הנפש החיונית המחיה את הגוף והיא ה"ממוצע" בין הנפש האלקית לגוף הגשמי - הנפש החיונית היא היא המביאה את פעולת הנפש האלקית בגוף. וכך הדבר גם ביחס לדיבור: מכיוון שהדיבור בתורה ותפילה בא על ידי הפעלת אברי הדיבור הגשמיים - נמצא שאין הנפש האלקית יכולה לבצע זאת כי אם על ידי הנפש החיונית - וכל מה שמדבר בכח גדול יותר

- ככל שהוא משקיע יותר כוח בדיבורי התורה והתפילה, הוא מכניס ומלביש יותר כחות מנפש החיונית בדיבורים אלו. -

וממילא מנוצלים בקדושה כוחות רבים יותר המקבלים חיותם מקליפת נוגה. וזהו שאמר הכתוב: "כל עצמותי תאמרנה וגו'". -

ה' מי כמוך'' - כלומר: תיבות התורה והתפילה צריכות להיאמר באופן של ''כל עצמותי תאמרנה'', להשקיע בהן כח רב יותר ככל האפשר של הגוף. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "אם -

התורה, ערוכה -

חדורה, בכל רמ"ח אברים - משתמרת, -

בזכרונו של האדם הלומד תורה, ואם לאו - אינה משתמרת", -

ועלולה להישכח, כי השכחה -

של עניני תורה, היא -

מקורה, מקליפת הגוף ונפש החיונית הבהמית, שהן מקליפת נוגה הנכללת לפעמים בקדושה, -

אך כשקליפת נוגה נכללת בקדושה, אין כל סיבה לשכחה; והינו כשמתיש כחן -

של הגוף והנפש החיונית, ומכניס כל כחן בקדושת התורה או התפלה: -

זאת -

מלבד המעלה, שעל ידי קיום מצוות ולימוד תורה מתעלה הכוח של הנפש החיונית בקדושה, ועוד אחרת, -

יש בכך מעלה נוספת: שכח נפש החיונית המתלבשת באותיות הדבור בתלמוד תורה או תפלה וכיוצא בהן, או -

הכוח המתלבש בקיום מצות מעשיות - הרי כל גדולו וחיותו -

התפתחותו וקיומו של כוח זה באים, מהדם, שהוא -

הדם, מקליפת נוגה ממש, שהן כל אוכלין ומשקין שאכל ושתה ונעשו דם, שהיו -

לפני כן, תחת ממשלתה, -

של קליפת נוגה, וינקו חיותם ממנה, -

מקליפה נוגה, ועתה -

בשעת לימודו תורה, תפילתו או עשייתו מצוה מעשית, היא -

קליפת נוגה, מתהפכת מרע לטוב ונכללת בקדשה, על ידי כח נפש החיונית הגדל ממנה, שנתלבש -

באמצעות העובדה שכוח זה מתלבש, באותיות אלו -

של תורה ותפילה, או בעשיה זו, -

של אותה מצוה, אשר הן הן -

אותיות התורה ותפילה ומעשה המצוה, פנימיות רצונו יתברך, בלי שום הסתר פנים, וחיותן נכלל גם כן באור-אין- סוף ברוך-הוא שהוא רצונו יתברך, ובחיותן נכלל ועולה גם כן כח נפש החיונית. -

הנה על ידי כך עולה לקדושה גם החיות של כל הדברים שאכל ושתה, ושעל ידם קיבל את הכוח לקיים את המצוה או ללמוד את התורה, ועל ידי זה תעלה גם כן כללות קליפת נוגה, שהיא -

קליפת נוגה, כללות החיות של עולם הזה הגשמי והחומרי. -

כאשר כל הנשמה ונפש האלהית שבכל ישראל, המתחלקת בפרטות לששים רבוא, -

שש מאות אלף הוא המספר הכללי של נשמות כלל ישראל. הנשמות שמעל מספר זה, הן פרטים וניצוצות משש מאות האלף - כדלקמן, וכאשר כל שש מאות אלף, ''ששים רבוא'', הנשמות תקיים כל נפש פרטית כל תרי"ג מצות התורה: שס"ה לא תעשה -

להישמר שלא לעבור עליהן, כדי להפריד שס"ה גידים של דם נפש החיונית שבגוף, שלא יינקו ויקבלו חיות בעבירה זו מאחת משלש קליפות הטמאות, לגמרי, שמהן -

משלש הקליפות הטמאות לגמרי, נשפעים שס"ה לא תעשה דאוריתא -

ולא רק הלא-תעשה שבתורה אלא גם וענפיהן שהן מדרבנן, -

וכפי שלמדנו בפרק ז' שגם "ענפים" אלה שמדרבנן, מקבלים חיותם משלש קליפות הטמאות לגמרי. כל הדברים המקבלים השפעתם משלש הקליפות הטמאות לגמרי, אינם יכולים להתעלות לקדושה; וכשאדם עובר חלילה על דברים אלה, מקבל אז גיד הדם של האדם (אותו גיד שיש לו שייכות לאותה עבירה) את חיותו משלש הקליפות הטמאות לגמרי, ושוב לא תוכל נפש החיונית לעלות אל ה', אם נטמאה בטומאת השלש קלפות הטמאות, שאין להן עליה לעולם כי אם ביטול והעברה לגמרי, -

שלש הקליפות הטמאות, בניגוד לקליפת נוגה, אין אפשרות להעלותן לקדושה כי אם לבטלן לגמרי. כמו שכתוב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"; -

ומאחר שהדברים הנשפעים משלש הקליפות הטמאות לגמרי, אין באפשרותם להתעלות לקדושה, ואם יעבור אדם על אחת משס"ה מצוות הלא-תעשה או "ענפיהן" - לא יוכל להתעלות לקדושה אותו פרט של הנפש החיונית שהשתמש בו באותה עבירה; הרי מובן שעל ידי הישמרותו מלעבור על כל שס"ה מצוות הלא-תעשה, הוא מבטיח ש כל נפשו החיונית תוכל להתעלות לקדושה, ורמ"ח מצות עשה -

את מצוות העשה תקיים כל נפש פרטית של יהודי, כדי להמשיך אור-אין-סוף ברוך-הוא למטה, להעלות לו -

להקב''ה, לקשר וליחד בו כללות הנפש החיונית שברמ"ח אברי הגוף, ביחוד גמור -

שעל ידי קיום מצוות, מתעלה הנפש ומתקשרת ומתאחדת עם הקב''ה, להיות לאחדים ממש, -

עם הקב''ה, כמו שעלה ברצונו יתברך להיות לו דירה בתחתונים, והם -

אברי האדם והחיות של הנפש החיונית שבהם, נעשים לו -

להקב''ה, למרכבה כמו האבות. -

ומאחר שכללות נפש החיונית שבכללות ישראל תהיה מרכבה קדושה לה' - אזי גם כללות החיות של עולם הזה, שהיא קליפת נוגה עכשיו, -

לפני ביאת המשיח, החיות של העולם הזה היא מקליפת נוגה, תצא אז -

החיות כולה של העולם הזה, מטומאתה וחלאתה, -

''טומאתה'' היינו הרע שבקליפת נוגה, ו''חלאתה'' היינו הטוב שבנוגה, שגם טוב זה אינו מקדושה, אלא מקליפה, ותעלה לקדשה להיות מרכבה לה', -

לעתיד לבוא, בהתגלות כבודו, -

כבוד ה', "וראו כל בשר יחדיו", -

כל בני האדם יראו אלקות, ויופיע עליהם בהדר גאון עזו, "וימלא כבוד ה' את כל הארץ", וישראל יראו עין בעין כבמתן תורה, -

ה''עין שלמטה'', העין האנושית, תראה את האמת של אלקות, כמו שרואה זאת ה''עין שלמעלה'' - כפי שהיה הדבר בשעת מתן תורה, דכתיב: -

במתן תורה: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו". -

שההסתרה ששם אלקים מסתיר על ההתגלות האלקית של שם הוי' - אינה הסתרה כלל, אלא, שבשעת מתן תורה, היה זה לזמן קצר בלבד, ואילו לעתיד לבוא זה יהיה באופן תמידי. ועל ידי זה -

שקליפת נוגה תעלה לקדושה, יתבלעו ויתבטלו לגמרי כל השלש קליפות הטמאות, -

"יתבלעו מל' בלע המות" - הערת כ"ק רבינו. כלומר: הפירוש הפשוט של "יתבלעו" הוא - בליעה, ולפי זה היה מקום לומר שהדבר שנבלע נמצא באיזה מקום שהוא, אך כאן הפירוש של "יתבלעו" הוא מלשון "בלע המות", כלומר - כליון והכחדה גמורה. העובדה שקליפת נוגה תעלה לקדושה, כתוצאה מקיום המצוות תביא ממילא לידי כך ששלש הקליפות הטמאות תתבטלנה, כי יניקתן וחיותן מהקדשה עכשו היא על ידי קלפת נגה הממצעת ביניהן. -

ונמצא, כי כל תכלית של ימות המשיח ותחית המתים, שהוא גילוי כבודו ואלהותו יתברך, ולהעביר רוח הטמאה מן הארץ - תלוי בהמשכת אלהותו ואור-אין-סוף ברוך-הוא לנפש החיונית שבכללות ישראל בכל רמ"ח אבריה, -

של הנפש. ועל ידי מה באה לנפש המשכה זו? - על ידי קיומה כל רמ"ח מצות עשה, -

ועל ידי המשכת האלקות לנפש החיונית, נמשכת אלקות גם בכל העולם כולו; ולהעביר רוח הטמאה ממנה, -

מהנפש החיונית של כל אחד מכלל ישראל, בשמירתה כל שס"ה מצות לא תעשה, -

הישמרות זו מלעבור על שס''ה מצוות לא-תעשה, מביאה שלא יינקו ממנה -

מהנפש החיונית, ועל ידה מקדושה, שס"ה גידיה. -

כי כללות ישראל, שהם ששים רבוא נשמות פרטיות, הם כללות החיות של כללות העולם, כי בשבילם -

בשביל נשמות ישראל, נברא, -

ומאחר שהעולם כולו חי ומתקיים בשביל נשמות ישראל יוצא אשר, וכל פרט מהם -

בנשמות ישראל, הוא כולל ושיך לו החיות של חלק אחד מששים רבוא מכללות העולם -

כלומר, העולם מתחלק כאילו לשש מאות אלף חלקים, שכל אחד מהם שייך לאחת משש מאות אלף הנשמות, ומשום כך יש לכל נשמה החלק התלוי -

חלק זה של העולם, תלוי בנפשו החיונית, להעלותו לה' בעליתה, -

על ידי עליית הנפש החיונית הפרטית של יהודי. דהיינו -

כלומר: כיצד הוא מעלה את החלק הזה מהעולם? - במה -

על ידי, שמשתמש -

בדברים מעולם הזה לצרך גופו ונפשו החיונית -

במטרה לנצל אותם לעבודת ה', -

על ידי השתמשותו בעניני העולם הנצרכים לגופו ולנפשו החיונית, לשם עבודת ה' - הוא מעלה את חלקו בעולם. כגון אכילה ושתיה ודומיהם, ודירה וכל כלי תשמישיו. -

כשהוא משתמש בכל הדברים הללו לעבודת ה', הוא מעלה על ידם את חלקו בעולם להקב"ה. ברם, ישנן הרי יותר משש מאות אלף, "ששים רבוא", נשמות, ונוסף לכך בלתי אפשרי הדבר שיהודי אחד ישתמש בחלק מששים רבוא של כל העולם? אלא שששים רבוא נשמות פרטיות אלו -

שהן פרטים מהנשמה הכללית של כללות ישראל, הן שרשים, -

וכשם שכל שורש מתחלק ומתפשט להרבה ענפים ופרטים - כך גם ביחס לנשמות שהן ''שרשים'' - וכל שרש מתחלק לששים רבוא ניצוצות, שכל ניצוץ הוא נשמה אחת, וכן בנפש ורוח, בכל עולם מארבע עולמות: אצילות -בריאה- יצירה -עשיה. -

וכל ניצוץ -

של נשמה, לא ירד לעולם הזה, -

כדי לתקן ולהעלות את עצמו, כי אם לתקן את הגוף והנפש החיונית - כפי שרבנו הזקן מסביר להלן. כיוון שרבנו הזקן מזכיר כאן את ירידת הנשמה, הוא מפסיק (כמאמר המוסגר) כדי להדגיש גודל הירידה לגבי הנשמה, שגם אם ניצוץ הנשמה יגיע כאן למטה לדרגה העליונה ביותר של אהבה ויראה של צדיק גמור - אין זה שווה לאהבה וליראה של הנשמה למעלה, לפני ירידתה למטה - אף שהיא -

ירידת הנשמה לעולם הזה, ירידה גדולה ובחינת גלות ממש, -

לנשמה, כי גם שיהיה -

בירידתו למטה בגוף, צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה רבה בתענוגים -

המדריגה העליונה ביותר באהבה ויראה, לא יגיע -

ניצוץ הנשמה של הצדיק, למעלות דבקותו בה' בדחילו ורחימו ביראה ואהבה שהיו לניצוץ הנשמה, בטרם ירידתו לעולם הזה החמרי, לא מינה ולא מקצתה, -

לא ממנה ואף לא ממקצת ממנה, ואין ערך ודמיון ביניהם -

בין היראה והאהבה של הנשמה למעלה, לבין יראתה ואהבתה בהיותה למטה בגוף, כלל, כנודע לכל משכיל, שהגוף אינו יכול לסבול כו', -

יראה ואהבה גדולות כאלו שיש לנשמה למעלה, הרי שהירידה הגדולה של הנשמה, היא לא עבור עצמה - אלא ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית, הוא כדי לתקנם -

את הגוף ונפש הבהמית, בלבד, ולהפרידם מהרע של שלש קלפות הטמאות, על ידי שמירת שס"ה לא תעשה וענפיהן, -

להישמר מאיסורים דאורייתא ודרבנן, ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השיך לה מכללות עולם הזה, ולקשרם וליחדם באור-אין-סוף ברוך-הוא, אשר ימשיך בהם -

וזאת, על ידי קיומו כל רמ"ח מצות עשה בנפשו החיונית, שהיא היא -

הנפש החיונית, המקיימת כל מצות מעשיות כנזכר לעיל. -

בפרק זה, שאין הנפש האלקית יכולה לקיים את המצוות הנעשות עם הגוף הגשמי, אלא על ידי הנפש החיונית. שכן, בלעדיה אין הנפש האלקית יכולה לפעול בגוף. וכמו שכתוב [בעץ חיים שער כו]: כי הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל כו', ולא הוצרכה להתלבש בעולם הזה וכו', -

ובגוף ונפש הבהמית, רק להמשיך אור -

אלקי, כדי לתקנם כו', -

את הגוף ונפש הבהמית, והוא ממש דוגמת סוד גלות השכינה, לברר ניצוצין וכו'. -

ובזה -

במה שהוסבר, שמעלת המצוות המעשיות מתבטאת בכך שעל ידן מתעלית הנפש החיונית, יובן מה שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה במאד מאד במעלת הצדקה, ואמרו ש"שקולה כנגד כל המצות", ובכל תלמוד ירושלמי היא -

מצות הצדקה, נקראת בשם "מצוה" סתם, -

כשאומרים שאדם עומד לעשות מצוה (סתם), הכוונה היא למצות הצדקה, כי כך היה הרגל הלשון לקרא צדקה בשם "מצוה" סתם, -

וכל כך למה? מפני שהיא -

מצות הצדקה, עיקר המצות מעשיות, ועולה על כולנה, שכולן -

כל המצוות המעשיות, הן רק -

כדי להעלות נפש החיונית לה', שהיא -

הנפש החיונית, היא המקיימת אותן, ומתלבשת בהן -

במצוות המעשיות, ליכלל באור אין-סוף ברוך-הוא המלבש בהן, -

במצוות המעשיות. ומכיוון שכל כוונתה ומטרתה של מצוה היא מה שהנפש החיונית מתלבשת באותה מצוה ומוקפת באור אין סוף ברוך הוא שבמצוה - ואין לך מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה, -

שהרי בצדקה מתלבשת הנפש החיונית במדה גדולה בהרבה מאשר בכל שאר המצוות המעשיות: שבכל המצות אין מתלבש בהן רק כח אחד מנפש החיונית -

כגון: כוח המעשה שביד המניחה תפילין, או המחזיקה באתרוג וכדומה, וגם זה רק בשעת מעשה המצוה לבד, אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע כפיו -

שנותן צדקה מהכסף שהרוויח מיגיעת כפיו, הרי כל כח נפשו החיונית מלבש בעשיית מלאכתו או עסק אחר -

שהשקיע בו כל כוח נפשו החיונית, שנשתכר בו מעות אלו, וכשנותנן לצדקה -

אותם כספים שהשקיע בהשגתם את כל כוח נפשו החיונית, הרי כל נפשו החיונית עולה לה'. -

שהרי בעבודתו וביגיעתו בא לידי ביטוי כל כוח-הפועל של נפשו החיונית - שלא כמו במצוה אחרת, כאמור, הקשורה בכוח יחיד של הנפש החיונית. ולכן ישנה מעלה גדולה כל כך בצדקה, יותר מאשר בכל שאר המצוות. ברם, נשאלת השאלה: מה הדין בצדקה שאדם נותן מכסף שלא עבד ולא יגע להשגתו, האם אין בה אותה מעלה? - מסביר רבנו הזקן: וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מכל מקום, הואיל ובמעות אלו -

שהוא נותן לצדקה, היה יכול לקנות -

אמצעים לסיפוק חיי נפשו החיונית - הרי -

שבנתינתו כסף זה לצדקה, הוא נותן חיי נפשו לה'.

- כך, שבמצות הצדקה מתלבשת הנפש החיונית הרבה יותר מאשר בכל שאר המצוות המעשיות. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה -

על צדקה ש"מקרבת את הגאולה", לפי שבצדקה אחת -

במתן צדקה פעם אחת, מעלה הרבה מנפש החיונית, מה שלא היה יכול להעלות ממנה כל כך כחות ובחינות בכמה מצות מעשיות אחרות. -

ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ש"תלמוד תורה כנגד כולם", -

גם כנגד מצות צדקה. כיצד, איפוא, הדבר תואם למה שלמדנו זה עתה, שצדקה היא למעלה משאר כל המצוות? - הינו מפני שתלמוד תורה היא בדבור ומחשבה, שהם -

דיבור ומחשבה, לבושים הפנימיים של נפש החיונית. -

שלא כ"מעשה" שהוא לבוש חיצוני - ורק על ידי לימוד התורה, מאיר אור התורה בלבושים הפנימיים, דבר שאינו יכול להיעשות על ידי מצוות אחרות: וגם -

מעלה נוספת במצות לימוד התורה: מהותן ועצמותן של בחינות חכמה-בינה-דעת מקליפת נוגה שבנפש החיונית - נכללות בקדשה ממש כשעוסק בתורה בעיון ושכל. -

כשלומדים תורה בעמקות השכל, נתון אז השכל של הנפש החיונית בענין הנלמד, ועל ידי כך נהפכות בחינות חכמה-בינה-דעת של קליפת נוגה (שבנפש החיונית), מהותן ועצמותן, לקדושה. שכן, כוח השכל המבין את הענין הנלמד, נעשה חלק מהמצוה של לימוד התורה. אף שבפרק י"ב למדנו, שה"בינוני" יכול להפוך לקדושה רק את הלבושים של הנפש הבהמית, ולא את עצמיות הנפש שהיא הכוחות, כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן שגם מהותן ועצמותן של הכוחות נהפכת לקדושה? - ברם, אין בכך משום סתירה, שכן, בפרק י"ב מדובר אודות מדותיה של הנפש הבהמית, ואותן אין בידו של ה"בינוני" להפוך לקדושה. ואילו כאן מדובר אודות השכל, ואותו ביכולתו של ה"בינוני" להפוך לקדושה על ידי לימוד תורה. להלן יסביר רבנו הזקן את הסיבה להבדל זה שבין המדות לשכל: ואף שמהותן ועצמותן של המדות: חסד גבורה תפארת כו' - לא יכלו להם הבינונים להפכם לקדשה, -

כיצד, איפוא, אנו אומרים כאן, שמהות ועצמות שכל נפש הבהמית נכלל בקדושה? הינו משום שהרע -

של הקליפה, חזק יותר במדות מבחכמה-בינה-דעת, מפני יניקתן -

של המדות, שם מהקדושה יותר, -

מאשר המוחין, כידוע ליודעי ח"ן: -

לומדי תורת הקבלה (ח"ן - ח כמה נ סתרת). (כי עיקר ענין "שבירת הכלים" היה במדות. ולכן קשה יותר לברר ולהפוך לקדושה את הרע שבמדות). ואילו את הרע של המוחין והשכל, יכול ה"בינוני" להפוך לקדושה, על ידי לימוד תורה מתוך עיון ושכל. ולכן, "תלמוד תורה כנגד כולם" - מפני שעל ידי תורה מהפכים את השכל של הנפש הבהמית לקדושה. זאת -

נוסף על המעלה האמורה, ועוד אחרת, -

יש מעלה נוספת, והיא העולה על כולנה, במעלת עסק תלמוד תורה על כל המצות, על פי מה שנתבאר לעיל -

בפרק כ''ג, בשם התיקונים, -

''תיקוני זוהר'', דרמ"ח פקודין הן רמ"ח אברין דמלכא, -

רמ"ח (248) מצוות העשה הן רמ"ח אברי המלך. וכשם שכל אבר הוא כלי לכוח של הנפש, כך כל מצוה היא כלי להמשכת הרצון העליון. ברם, ביחס לתורה, כתוב ב"תיקוני זוהר", ש"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", תורה והקב"ה הם דבר אחד ממש (ולא כמו "אברים"), וכפי שיתבאר להלן ההבדל שבין מצוות לתורה. וכמו באדם התחתון, דרך משל, אין ערך ודמיון כלל בין החיות שברמ"ח אבריו לגבי החיות שבמוחין, שהוא השכל המתחלק לשלש בחינות: חכמה-בינה-דעת -

שכן, אבר, שהוא חלק מגוף האדם, אמנם מאוחד עם הנפש המחיה את הגוף - אך עם זאת הם שני דברים שונים ונפרדים. שונה הדבר ביחס לשכל ונפש, כי השכל הוא התפשטות וחלק מן הנפש, והתאחדותו עם הנפש הוא (שלא כמו שני דברים נפרדים המתאחדים, אלא) התאחדות של חלקים של דבר אחד. הבדל זה שבין האברים לשכל אצל האדם, משמש כמשל על ההבדל שבין מצוות לתורה. ככה ממש דרך משל, להבדיל ברבבות הבדלות לאין קץ, -

בין הדברים כפי שהם באדם לבין כמו שזה למעלה, ההבדל שישנו בהארת אור-אין-סוף ברוך-הוא המתלבשות במצות מעשיות לגבי הארת אור-אין-סוף שבבחינת חכמה-בינה-דעת שבחכמת התורה, איש איש כפי שכלו והשגתו. -

עד כמה שהוא משיג ומבין בתורה - באותה מדה מתאחד שכלו עם הקב"ה, באופן היחוד של התאחדות השכל עם הנפש. בכך נעלה תורה משאר כל המצוות המעשיות, כולל מצות הצדקה, שהיחוד עם הקב"ה על ידי לימוד תורה, הוא התאחדות נעלה בהרבה מאשר היחוד שעל ידי מצוות מעשיות. ואף שאינו משיג -

את התורה, אלא בגשמיות -

הוא משיג את התורה רק כפי שהיא מלובשת בענינים גשמיים, כמו ''שנים אוחזין בטלית'' או ''המחליף פרה בחמור'', הרי התורה נמשלה למים, שיורדים ממקום גבוה כו', -

למקום נמוך. שגם בירידתם למטה הם נשארים אותם מים כמו שהיו במקום הגבוה; כך גם ביחס לתורה, שגם אחרי שירדה ונתלבשה בענינים גשמיים - מלובשת עצמיות חכמתו ורצונו של הקב"ה, באותם ענינים גשמיים בהם ירדה התורה, כמו שנתבאר לעיל. -

ואף-על-פי-כן -

למרות מעלת לימוד התורה לגבי המצוות, שעל ידי לימוד תורה ההתאחדות עם הקב''ה היא למעלה בהרבה מאשר על ידי מצוות מעשיות, בכל זאת, אמרו רבותינו זכרונם לברכה: "לא המדרש עקר אלא המעשה", -

קיומן של המצוות המעשיות, ו"היום -

בחיי העולם הזה, לעשותם" כתיב, -

שהעיקר הוא קיום המצוות בפועל, ומבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשית כשאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, משום כי זה -

קיום מצוות מעשיות, כל -

תכליתו של האדם ותכלית בריאתו וירידתו -

של הנשמה, לעולם הזה, להיות לו יתברך דירה בתחתונים דוקא, -

בעולמות ובנבראים התחתונים, לאהפכא חשוכא לנהורא, -

להפוך את חושך העולם הזה לאור הקדושה, "וימלא -

על ידי כך, כבוד ה' את כל הארץ" הגשמית דייקא, -

דוקא, "וראו כל בשר יחדיו", -

את האור האלקי, כנזכר לעיל. -

בפרק ל"ו. כלומר, התכלית של "דירה בתחתונים" מתבצעת בעיקר על ידי מצוות מעשיות. ולכן, כשמדובר אודות מצוה מעשית שאיננה יכולה להיעשות על ידי אחר - צריכים גם לבטל לימוד תורה, כדי שעל ידי קיום המצוה תתבצע כוונת הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. ברם, כשאותה מצוה יכולה להיעשות על ידי אחר, הרי תתבצע כוונת הקב"ה ב"דירה בתחתונים", וכל ההבדל נוגע רק לשאלה אם הוא יקיים את המצוה ובנפשו הוא תאיר ההמשכה הנמשכת על ידי אותה מצוה - הרי בקשר לכך, גוברת מעלת לימוד התורה. שכן, על ידי לימוד התורה מגיע האדם הלומד לדרגת המשכה נעלית יותר ולהתאחדות הנפש גדולה יותר עם אלקות. ולכן עליו אז לא לבטל מלימוד תורה בגלל קיום המצוה. ובלשון ה"תניא": מה שאין כן כשאפשר לעשותה -

את המצוה, על ידי אחרים -

שאז אין מבטלין תלמוד תורה, -

לשם קיום מצוה, אף שכל התורה אינה אלא פרוש המצות מעשיות, -

ובכל זאת, אסור לבטל לימוד תורה כדי לקיים מצוה שיכולה להיעשות על ידי אחר, והינו, משום שהיא -

תורה, בחינת חכמה-בינה-דעת של אין-סוף ברוך-הוא, ובעסקו בה -

בתורה, הוא ממשיך עליו אור-אין-סוף ברוך-הוא ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על ידי פקודין -

שהוא ממשיך על נפשו על ידי מצוות, שהן אברין דמלכא. -

אברי המלך. הערת כ"ק רבינו: "ע"פ הנ"ל במצוות - עיקר התועלת בירור הגוף והעולם, בת"ת יחוד הנפש, ועפ"ז יובן ז"ש". כלומר: לפי האמור, שעיקר התועלת במצוות הוא בירור הגוף והעולם, ועיקר התועלת בתלמוד תורה הוא יחוד הנפש - יובן מאמרו של רב ששת, כדלהלן: וזהו שאמר רב ששת: "חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי", -

שמחי נפשי, בשבילך אני לומד מקרא, בשבילך אני לומד משנה. שכן, בשביל הנפש, היחוד שעל ידי תורה - מקרא ומשנה - הוא למעלה מהיחוד שעל ידי מצוות, ולכן הוא אומר לנפשו, שבשבילה הוא לומד מקרא ומשנה, כמו שכתוב במקום אחר באריכות: -

והנה, המשכה והארה זו, שהאדם ממשיך ומאיר מהארת אור-אין-סוף ברוך-הוא על נפשו, ועל נפשות כל ישראל, היא השכינה, כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל כמו שיתבאר לקמן, -

בפרק מ', שעל ידי תורה ממשיך אדם הארת אור אין סוף ברוך הוא, לא רק על נפשו הוא, אלא גם על נפשות כל ישראל, מכיוון שההמשכה היא במקור נשמות ישראל שהיא השכינה - והמשכה זו הנמשכת על ידי עסק התורה - נקראת בלשון "קריאה", -

ככתוב: "קורא בתורה", -

אדם הלומד תורה נקרא ''קורא בתורה'', שמשמעו, קריאת והמשכת ה''עצם'' של הנקרא, פרוש שעל ידי עסק התורה קורא להקדוש-ברוך-הוא לבוא אליו, כביכול, כאדם הקורא לחברו שיבא אליו, וכבן קטן הקורא לאביו לבא אליו להיות עמו בצוותא חדא, -

ביחד אתו, ולא ליפרד ממנו ולשאר יחידי חס ושלום. -

כך גם על ידי תורה; ישנם יהודים המוכתרים כ"אחים ורעים" להקב"ה - וביחס אליהם מובא כאן המשל מאדם הקורא ל חברו, וישנם יהודים שהם בדרגת "בן" לגבי הקב"ה - וביחס אליהם ה"קריאה בתורה" היא כבן הקורא לאביו. וזהו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת", -

הקב''ה קרוב (א) לכל אלה שקוראים אליו - (ב) לכל אלה שקוראים אליו באמת, "ואין אמת אלא תורה", -

כלומר: ישנה קריאה סתם: "לכל קוראיו'', וישנה קריאה ''באמת'' - על ידי תורה; דהינו שקורא -

וממשיך להקדוש-ברוך-הוא על ידי התורה דוקא, לאפוקי -

לשלול את המשמעות של ''יקראוהו באמת'' שהיא הכוונה מי שקורא אותו שלא על ידי עסק התורה, אלא צועק כך: אבא! אבא! -

כלומר בעבודת התפילה שיהודי צועק וקורא בתפילתו "אבא אבא", מצד אהבתו להקב"ה - הנה ההמשכה שהוא ממשיך, אינה דומה להמשכה הבאה על ידי הקריאה של תורה. וכמו שקובל עליו הנביא: "ואין קורא בשמך כו', - [הערת כ"ק רבינו: "דהול"ל 'ואין קוראך' או 'קורא אותך' ומהו הדיוק 'בשמך"'. כלומר: היה עליו לומר "ואין קוראך" או "קורא אותך" - שאין מי שקורא אותך; מהו, איפוא, הדיוק של "בשמך" (שזה מורה שכאילו אכן קוראים להקב"ה, אלא שאין קוראים אליו בשמו, "בשמך")]. אלא הכוונה, שהנביא קובל שאין מי שיקרא אותך בשמך, היינו על ידי תורה, שכן, כל התורה היא הרי שמותיו של הקב"ה, וכמו שכתוב במקום אחר. ומזה יתבונן המשכיל, להמשיך עליו יראה גדולה -

מכאן יכול מי שמתבונן להשרות על עצמו יראה גדולה מן הקב''ה, בשעת עסק התורה, -