פרק כב

פרק כב. בפרק הקודם הסביר רבנו הזקן שאין דיבורו של הקב"ה דומה לדיבורו של אדם:

כשאדם מוציא דיבור מפיו, נראה הדיבור כדבר לעצמו, נפרד משורשו, ה"שכל" שבמוח והתשוקה שבלב.

אך, ביחס לדיבורו של הקב"ה לא שייך לומר שהוא נפרד מהקב"ה. כי, הרי לא יתכן דבר שמחוץ להקב"ה. ולכן, דיבורו של הקב"ה מאוחד תמיד בשורשו ובטל אליו. דיבורו של הקב"ה נקרא גם הוא בשם "דיבור", בגלל תכונה אחרת שישנה בדיבור, והיא - לגלות את אשר בהעלם המחשבה. ענין זה של גילוי ההעלם - קיים גם בדיבור שלמעלה. כמו עשרה המאמרות, שבהם נברא העולם, הרי הם התגלות ה"אור" וה"חיות" האלקית לברוא בהם עולמות ונבראים. כך גם שאר הדיבורים האלקיים שבתורה, נביאים וכתובים, הם ההתגלות לנביאים במחזה נבואתם. ואילו ענין הפירוד וה"מציאות" שבדיבור שלמטה - אינו שייך בדיבור שלמעלה. בפרק הבא, אותו אנו עומדים ללמוד, יסביר רבנו הזקן - התורה הרי קוראת לדיבורו של הקב"ה בשם "דיבור", ומאחר שדיבורו של האדם מייצג את ענין הפירוד, לאור העובדה שהוא נפרד משורשו - עלינו, לכן, לומר שגם בדיבור שלמעלה קיימת תכונה זו. ברם, לא לגבי הקב"ה, כי אם לגבי הנבראים. כלומר: מהדיבור שלמעלה נוצרים נבראים כאלה שב הרגשתם הם "מציאות" לעצמם ונפרדים מקדושתו של הקב"ה, והם - ה"קליפות" וה"סטרא אחרא".

רק שהתורה דברה כלשון בני אדם, ונקרא בתורה דבורו של מקום ברוך-הוא בשם "דבור" ממש כדבורו של אדם, -

שכאמור, יש בדיבורו של האדם, ענין הפירוד משורשו, לפי שבאמת כך הוא -

שגם בדיבור שלמעלה ישנו ענין הפירוד, אלא שאין זה אמור ביחס שבין הדיבור לגבי הקב''ה, אלא זה מתבטא כך רק לגבי הנבראים, כפי שיוסבר להלן, שזה - דרך ירידת והמשכת החיות -

האלקית, לתחתונים, -

לנבראים התחתונים, הרי המשכה זו היא בצמצומים רבים ועצומים, -

החיות האלקית מתמעטת יותר ויותר ונהיית מוגבלת מאד, על-ידי הצמצומים הרבים, מינים ממינים שונים, -

סוגי צמצומים שונים, וזאת כדי להבראות מהם ברואים רבים, מינים ממינים שונים, -

השוני שבסוגי הברואים הרבים, מקורו בצמצומים השונים שבאור וחיות האלקי. וכל כך גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים, -

פנימיות ה''חיות'' שלמעלה, נסתרת לגמרי, עד שיוכלו להתהוות ולהבראות גם דברים טמאים וקליפות וסטרא אחרא, -

לו היו אלה רק צמצומים רבים בלבד, אפילו הרבה מאד צמצומים, כדי שה"אור" וה"חיות" האלקי יתגלה למטה יותר ויותר, הרי למרות זאת לא היו נבראים מה"אור" - דברים טמאים, קליפות וסטרא אחרא. אלא, על-ידי התגברות הצמצומים, כלומר: על-ידי צמצומים כאלה שה"אור" מוסתר בהם לגמרי - אפשר להיברא דברים טמאים וסטרא אחרא, ולקבל -

ושהדברים הטמאים יקבלו חיותם וקיומם מדבר ה' ורוח פיו יתברך בהסתר פנים וירידת המדרגות. ולכן נקראים -

הקליפות, "אלקים אחרים", מפני שיניקתם וחיותם -

שהן יונקות מהקדושה, כי הרי כל דבר מן ההכרח שיקבל חיותו מהקדושה. ברם, יניקת החיות שלהן אינה מבחינת "פנים" -

איננה מפנימיות רצונו של הקב''ה, אלא מבחינת "אחוריים" דקדושה; -

כלומר: מחיצוניות רצונו של הקב"ה. "פנימיות הרצון'" הוא כשרוצים את הדבר עצמו, והוא רצון של תענוג. ואילו "אחוריים" פירושו, "חיצוניות הרצון", שאת הדבר עצמו לא רוצים כי אין בו תענוג, אלא רוצים בו מחמת התועלת שתהיה מכך לגבי דבר אחר שממנו יהיה להם תענוג - ובלשונו של ה"תניא": ופירוש "אחוריים", -

הוא: כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו, -

שלא ברצונו הישיר, אלא הוא נותן לו את הדבר מטעם צדדי, שאז צורת הנתינה היא: שמשליכו לו כלאחר כתפו, כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו; -

שכן, תנועת ותנודת הגוף מקורן בתנועה כפי שהיא מתבטאת בנפש; ומאחר שקיימת בנפש שנאה כלפי אותו איש, והנתינה לו היא שלא מתוך רצון אמיתי, אלא מתוך חיצוניות רצונו - לכן, זה מתבטא גם בתנועה הגופנית בשעת הנתינה: הוא מפנה את פניו ממנו בשעת מעשה, שכן, ה פנים הוא המקום בו משתקפת פנימיותו וחיותו של האדם. כך -

גם, למעלה, בחינת "פנים" הוא פנימית הרצון העליון וחפצו האמיתי, אשר חפץ ה' להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסטרא דקדושה;

- מצד הקדושה, אבל הסטרא אחרא והטומאה היא תועבת ה' אשר שנא, ואינו משפיע לה -

ל''סטרא אחרא'', חיות מפנימית הרצון -

העליון, וחפצו האמיתי אשר -

נאמר שהקב''ה חפץ בה -

ב''סטרא אחרא'', חס ושלום, כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו, -

כמי שמשליך דבר לשונאו, מאחורי כתפו, שלא מרצונו הטוב. כך גם השפעת חיות הקדושה לסטרא אחרא - אינה באה מתוך רצון טוב, רק כדי להעניש -

באמצעות הקליפה, את הרשעים, -

הנמשכים אחרי הקליפה וה''סטרא אחרא'' ומקבלים השפעתם מהן, וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסטרא אחרא; -

הכופים וכובשים את ה"סטרא אחרא" ומושלים עליה. לשם כך נזקקים ל"סטרא אחרא", כדי שיהיה ענין הבחירה, וכתוצאה מכך העונש המתאים לרשעים והשכר המתאים לצדיקים - משום כך נותנים "חיות" ל"סטרא אחרא". וזה -

צורה זו של השפעה, נקרא בחינת "אחוריים" דרצון העליון ברוך-הוא. -

והנה, רצון העליון בבחינת "פנים", -

פנימיות הרצון העליון, מה שהקב''ה רוצה את הדבר עצמו, הוא מקור החיים המחיה את כל העולמות, ולפי שאינו -

רצון זה, שורה כלל על הסטרא אחרא, וגם בחינת "אחוריים" של רצון העליון -

המחיה אותן, כאמור, אינו מלובש -

בפנימיות, בתוכה -

ב''סטרא אחרא'', ממש, אלא מקיף עליה מלמעלה, -

בלבד, כמו שמקיפים דבר מלמעלה, לכך -

לכן, היא -

ה''סטרא אחרא'', מקום המיתה והטומאה, ה' ישמרנו, כי מעט מזער -

המעט מן המעט, אור וחיות, שיונקת ומקבלת לתוכה מבחינת "אחוריים" דקדושה שלמעלה, הוא בבחינת גלות ממש בתוכה, בסוד גלות השכינה הנזכר לעיל. -

ש''חיות'' הקדושה נמצאת כביכול בגלות בתוך הקליפות, ולכן נקרא בשם "אלקים אחרים", -

לא רק מחמת הטעם האמור, שהם מקבלים את ''חיותם'' מבחינת ''אחוריים'', כי אם: שהיא עבודה זרה ממש וכפירה באחדותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, -

הסברת הדברים: בכל נברא נמצאים שני סוגי חיות - "חיות" המתלבשת בפנימיותו של הנברא ומתאחדת אתו. חיות אלקית זו, מצומצמת ומותאמת לפי מדתו של הנברא, עד כמה שהוא יכול לקלוט. - "חיות" המחיה ומשפיעה בנברא בצורה "מקיפה". חיות אלקית זו, איננה מצומצמת לפי מימדי הנברא ואינה מתלבשת בו; אלא בצורתה היא, כפי שהיא למעלה מהתלבשות בנברא - היא משפיעה ומחיה את הנברא. ל"קליפות" ול"סטרא אחרא" גם כן שני סוגי חיות אלה. סוג ה"חיות" השני, בקליפות ו"סטרא אחרא", מאחר שהוא בא אליהן בבחינת "מקיף", אין הוא מפריע ל"מציאותן", הן יכולות להחזיק את עצמן ל"יש", ואינן צריכות להכחיש "חיות" זו, למרות שהן יודעות שהן נבראו מ"חיות" זו (כפי שנאמר להלן, שהן קוראות להקב"ה "אלקא דאלקיא": הן חושבות את עצמן ל"מציאות", ל"אלקיא", למרות שהן עצמן מכירות שיש להן "אלקא" שברא אותן). מחמת חיות אלקית זו, הן נקראות "אלקים אחרים", מפני שהן מקבלות את חיותן מבחינת אחוריים. ואילו סוג ה"חיות" המתלבש בפנימיות, שאם היו ה"קליפות" וה"סטרא אחרא" מודות ב"חיות" זו, היתה בכך משום סתירה ל"מציאות" שלהן, כי "חיות" זו היא הרי "עצמותו" של הנברא עצמו - "חיות" זו, הן מכחישות לחלוטין, והיא נמצאת בהן בבחינת גלות. בגלל "חיות" זו - הן נקראות "אלקים אחרים", לא רק מפני שהן מקבלות מ"אחוריים", אלא מפני שהן מחזיקות את עצמן ל"עבודה זרה" וכופרות באחדותו של הקב"ה - כפי שיוסבר להלן: כי מאחר שאור וחיות דקדושה -

ה''חיות'' הפנימית, הוא בבחינת גלות בתוכה - אינה בטילה כלל לגבי קדושת הקב"ה; ואדרבה, מגביה עצמה כנשר, לומר: "אני ואפסי עוד", וכמאמר: -

שאמר פרעה: "יאור לי ואני עשיתני". -

ה''יאור'' - הנילוס - הוא שלי, ואני עשיתי את עצמי, ולכן אמרו רז"ל, שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש, כי עיקר ושרש של עבודה זרה, הוא מה שנחשב -

הוא מחשיב את עצמו, לדבר בפני עצמו, נפרד מקדושתו של מקום, -

של הקב''ה, ולא כפירה בה' לגמרי, -

כלומר, גם כשלא כופרים לגמרי בהקב''ה, אלא רק מחשיבים את עצמם לדבר בפני עצמו, כמו ה''קליפות'' וה''סטרא אחרא'' הנקראות ''עבודה זרה'', שכפי שלמדנו, הן אינן כופרות בהקב''ה לגמרי, אלא כדאיתא -

כמו שאנו מוצאים, בגמרא דקרו ליה "אלקא דאלקיא",

- ה''קליפות'' וה''סטרא אחרא'' קוראות להקב''ה ''אלקא דאלקיא'' - הרי שהן מודות בהקב''ה, שהוא אלקא דאלקיא, ובכל זאת זה נקרא ''עבודה זרה'' ו''אלקים אחרים''. אלא שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו, ובזה -

במה שהן מחשיבות את עצמן ל''יש'', הן מפרידים את עצמם מקדושתו של מקום ברוך הוא, מאחר שאין -

הן, בטלים לו יתברך, כי אין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך כנזכר לעיל, ולכן נקראים -

הקליפות ו''סטרא אחרא'', "טורי דפרודא" -

הרי הפירוד, בזהר הקדוש, -

אלה שמחזיקים את עצמם ל''מציאות'' ומגביהים את עצמם כהרים ומרגישים את עצמם נפרדים מהקב''ה. והרי זו -

יש בכך משום כפירה באחדותו האמיתית, -

של הקב''ה, שהיא - דכולא קמיה כלא חשיב, -

לגבי הקב''ה הכל נחשב לכלום, ובטל באמת לו יתברך ולרצונו, המחיה את כולם ומהוה אותם מאין ליש תמיד: -