פרק כו

פרק כו.בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, איך ''קרוב הדבר מאד'' לכל יהודי, לקיי תורה ומצוות באהבת ה' וביראת ה' - כשהן נוצרות על-ידי התבוננות בגדולתו של הקב''ה, או על-ידי האהבה המסותרת שבכל אחד מישראל להקב''ה, הכוללת בתוכה גם את ענין היראה.

בפרקים הבאים יסביר רבנו הזקן, וישיא עצות, כיצד להרחיק את כל הדברים המפריעים לעבודת ה', כמו ''עצבות'' ו''טמטום הלב'', שבגללם אין הלב מסוגל לקלוט את רגשות האהבה והיראה.

ברם, כגון דא צריך לאודעי כלל גדול: -

בדבר כגון זה, צריך להודיע כלל גדול, כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא -

מתאבק, בעצלות וכבדות, ינוצח בקל ויפול, גם אם הוא גבור יותר מחבירו -

בכל זאת, מפני שהוא נתון בתנועה של עצלות ורשלנות - לא יעורר את כוחותיו, וינוצח בקלות על-ידי החלש ממנו. ככה ממש בנצחון היצר, -

שלמרות, שהיצר הטוב חזק מהיצר הרע, כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, ''מעט אור דוחה הרבה מן החושך'', ונוסף על כך גם ''הקב''ה עוזרו'', בכל זאת אי אפשר לנצחו -

את היצר הרע, בעצלות וכבדות -

כשנתונים בתנועה של עצלות וכבדות, הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם -

אפשר לנצח את היצר הרע כשלוחמים נגדו בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם. ומה שכתוב: "בכל עצב יהיה מותר", פירוש שיהיה איזה יתרון ומעלה מזה -

מהעצבות - הרי שגם בעצבות יש מן הטוב? - עונה על כך רבנו הזקן: הנה אדרבה, מלשון זה - ''יהיה מותר'', משמע שהעצב מצד עצמו אין בו מעלה, רק שיגיע ויבא ממנו איזה יתרון. והיינו, -

שמה''עצב'' תבוא השמחה האמיתית בה' אלהיו, הבאה -

השמחה הבאה, אחר העצב האמיתי -

עצבות שיש לה סיבה אמיתית, לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר, -

כלומר: מעלתה האמיתית של העצבות היא השמחה הבאה אחרי שברון לבו, בעתים מזומנות, בגלל חטאיו. שעל ידי זה -

על-ידי שברון לבו, נשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ומחיצה של ברזל -

מחיצת הברזל הנוצרת על-ידי חטאיו, המפסקת בינו לאביו שבשמים, כמו שכתוב בזהר על פסוק: "רוח נשברה, לב נשבר וגו'", -

כיצד מגיעים ל"רוח נשברה" - כיצד נשברת רוחה של ה"סטרא אחרא"? - על-ידי "לב נשבר", ומאחר שעל-ידי מרירות אמיתית ולב נשבר, נשברת רוח הטומאה, ונעלמת מחיצת הברזל שבינו לבין הקב"ה - משום כך דוקא, באפשרותו להגיע, לאחר מכן, לשמחה אמיתית - ובלשון ה"תניא": ואזי יקוים בו רישיה דקרא: -

מה שכתוב כמה פסוקים לפני הפסוק ''זבחי אלקים רוח נשברה'': "תשמיעני ששון ושמחה וגו', השיבה לי ששון ישעך, ורוח נדיבה וגו'". -

שמחה זו אליה הוא מגיע אחרי ה''עצב האמיתי'' - בה טמונה המעלה, אבל לא בעצבות עצמה. וזהו טעם הפשוט -

נוסף על הטעמים שעל פי הסוד, לתיקון האר"י ז"ל, לומר מזמור זה -

פרק נ''א שבתהלים, בו מצויים הפסוקים האמורים, אחר תיקון חצות קודם הלימוד, -

שלומדים אחרי תיקון חצות: כדי ללמוד בשמחה אמיתית בה' הבאה אחר העצב; -

של תיקון חצות; שיש לשמחה זו -

הבאה אחרי ה''עצב'', יתרון, -

לגבי השמחה שאין לפניה, ''עצב'', כיתרון האור הבא מן החשך דוקא, כמו שכתוב בזהר על פסוק: "וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור כו'", עיין שם, ודי למבין. -

שואל ה"זוהר" על פסוק זה: האם רק שלמה ראה זאת? מי לא רואה את זה? - וה"זוהר" מסביר: מאחר שעל-ידי האור המאיר אחרי החושך, מרגישים את היתרון שבאור - שכן, בלעדי החושך, לא יודעים את ערכו המיוחד ויקרותו של האור - כך מיתווסף יתרון בחכמה, על-ידי ה"סכלות" וה"שטות". שמחה זו שמגיעים אליה אחרי "עצב" אמיתי - היא היא היתרון הבא מן ה"עצב". ואילו ה"עצב" עצמו יש בו משום הפרעה לעבודת ה'. ומקרא מלא דבר הכתוב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו'", -

מגיע על כך העונש המפורט בפסוק, ונודע לכל פירוש האר"י ז"ל על פסוק זה: -

והנה, עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא, -

מענינים גשמיים, ואפילו -

הדאגות בגלל בני חיי ומזוני, -

כשחסר לאדם בענינים אלה, הוא מתמלא, באופן טבעי, בדאגה ובעצבות. והעצה לכך היא: מודעת זאת לכל -

ידוע הדבר לכל אחד, מאמר רז"ל: "כשם שמברך על הטובה כו'", -

כך מברך על הרעה''. ופירשו בגמרא: -

שאין הכוונה לברך אותה ברכה גם על הטובה וגם על הרעה, שכן הברכה על הטובה היא: "הטוב והמטיב, ועל הרעה: "דיין האמת". אלא, משמעות המלה "כשם" היא: "לקבולי בשמחה", -

לקבל את הרעה באותה מדה של שמחה, כמו שמחת הטובה הנגלית ונראית, כי גם זו -

גם האירועים הרעים, הם לטובה, רק שאינה נגלית ונראית לעיני בשר, -

האדם המסתכל בעיני בשר, אינו יכול לראות את הטוב הגלום באירועים אלה. וכל כך למה? כי היא -

הטוב הגלום באירועים רעים אלה, הוא מ"עלמא דאתכסיא" -

מעולם רוחני נסתר ונעלה יותר, שלמעלה מ"עלמא דאתגלייא", -

שלמעלה מהעולם הרוחני הגלוי, ממנו באה ההשפעה לאותם דברים שגם עיני הבשר יכולות לראות את הטוב שבהם, שהוא -

ה''עולם הגלוי'' מייצג את ההשפעה של ו"ה -

האותיות ו' ה', משם הוי"ה ברוך-הוא, -

שם הוי' מורכב הרי מארבע אותיות: י''ה ו''ה, ומשתי האותיות האחרונות ''ו'' ''ה'' של שם הוי', מקבלים העולמות הגלויים, ''עלמא דאתגליא'', את השפעתם וחיותם, ו"עלמא דאתכסיא" -

העולמות המכוסים, הוא י"ה, -

מייצגים את שתי האותיות הראשונות ''י''ה'' שמשם הוי', וזהו שכתוב: "אשרי הגבר אשר תיסרנו י"ה וגו'". -

נזכרות בפסוק זה רק שתי האותיות הראשונות י"ה שמשם הוי', שכן, היסורים באים מי"ה שמשם הוי'; ומפני שהם באים מעולם נסתר ועליון יותר - אין האדם מסוגל לראות בעיני הבשר שלו את ה"טוב" שבהם. אך לאמיתו של דבר, יסורים אלה הם גם כן לטובה. אדרבה: ה"טוב" האמור, עמוק יותר, שאינו יכול לבוא עתה לידי ביטוי גלוי של טוב מורגש. ולכן אמרו רז"ל כי "השמחים ביסורים - עליהם הכתוב אומר: -

ששכרם יהיה: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", -

שכן, השכר הוא הרי תמיד בצורה של "מדה כנגד מדה", - איזו שייכות, איפוא, יש ל"כצאת השמש בגבורתו", כשכר לאלה ששמחים ביסוריהם? ומדוע הם נקראים "אוהביו" של הקב"ה? - אלא בהתאם למה שלמדנו, שהיסורים באים מעולם נסתר ועליון יותר, מ" עלמא דאתכסיא ", משם, אין ה"טוב" יכול לבוא בצורה גלויה בעולם-הזה, כי אם דוקא בלבוש של יסורים, שבעיני בשר של האדם נראים כרעה - הדברים מוסברים כך: מדוע שמחים אנשים אלה ביסורים? - מפני שאהבתם להקב"ה היא גדולה כל כך, שהיותם קרובים אל הקב"ה, יקר להם יותר מחיי העולם-הזה - וקירבה להקב"ה קיימת במדה גדולה יותר ב"עלמא דאתכסיא", ובענין היסורים הבאים מ שם. הרי, שאין הם מתחשבים בלבוש החיצוני, הנראה כלא-טוב, והעיקר בעיניהם הוא הפנימיות - ההשפעה של "עלמא דאתכסיא". לכן, גם שכרם יהיה: "כצאת השמש בגבורתו". שכן, שם הוי' נקרא "שמש", כמו שכתוב: "כי שמש ומגן הוי' אלקים", כשם שהשמש צריכה ל,,מגן" שיסתיר עליה, ובלעדיו אי אפשר לקבל את אורה - כך גם שם הוי', הנקרא "שמש", צריך ל"מגן", ל"לבוש", שיסתיר את ההשפעה שמשם הוי', וזאת כדי שיהיה אפשר לנבראים לקבל את ההשפעה שמשם הוי'. אך סדר זה הוא רק עתה, בעולם-הזה, ואילו לעתיד לבוא יתגלה שם הוי' עצמו בלי לבוש. ומחמת העובדה, שאנשים אלה השמחים ביסורים, אינם מתחשבים ב"לבוש" החיצוני, אלא יקר בעיניהם, ה"עיקר" וה"פנימיות", היינו, ההשפעה משם הוי' - יהיה גם שכרם, "מדה כנגד מדה", שתתגלה להם ה" פנימיות ", ההשפעה משם הוי' בלי לבוש. זו המשמעות של "כצאת השמש בגבורתו", כמו "שמש הוי'" המאיר בכל תוקפו, בלי לבוש. וכך אומר רבנו הזקן להלן: כי השמחה -

מהיסורים, היא מאהבתו קרבת ה' יותר מכל חיי העולם הזה, כדכתיב: "כי טוב חסדך מחיים וגו'", וקרבת ה' -

הקירבה אל ה', היא ביתר שאת ומעלה לאין קץ ב"עלמא דאתכסיא", כי "שם -

ב''עלמא דאתכסיא'', חביון עוזו" ו"יושב בסתר עליון", -

המדריגה העליונה יותר באלקות. ולכן הוא שמח ביסוריו, מפני שהם באים מאותה מדריגה עליונה יותר, וכך הוא גם קרוב יותר אל הקב''ה. ועל כן זוכה ל"צאת השמש בגבורתו" לעתיד לבא, שהיא יציאת חמה מנרתקה, שהיא מכוסה בו בעולם הזה, ולעתיד תתגלה מכסויה, דהיינו שאז יתגלה עלמא דאתכסיא, -

העולם (והמדריגה) שהוא מוסתר היום, יתגלה אז, ויזרח ויאיר בגילוי רב ועצום, לכל החוסים בו בעולם הזה ומסתופפים בצלו, צל החכמה, שהוא בחינת צל ולא אורה וטובה נראית, ודי למבין: -

אך העצבות ממילי דשמיא -

העצבות הבאה עליו בגלל מצבו הרוחני שאינו כמו שצריך, צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה, -

עליו לחפש עצות איך להיפטר מעצבות זו. אין צריך לומר בשעת עבודה, -

אם העצבות באה עליו בשעה שהוא לומד או מתפלל, עליו בודאי לחפש עצות כיצד להיפטר ממנה, שצריך לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב, -

שכן, עצבות, גם אם היא באה בגלל מעמדו ומצבו הרוחני, מפריעה בעבודת ה' שצריכה להיות בשמחה. אלא אפילו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ, -

עיסוקו היום-יומי אינו בעבודת ה', בתורה וכדומה, אם נופל לו עצב ודאגה ממילי דשמיא -

בגלל עניניו הרוחניים, בשעת עסקיו -

בשעה שהוא מתעסק בעניניו הגשמיים - בידוע -

ברור הדבר, שהוא תחבולת היצר, -

המכניס אותו בעצבות כאילו בגלל ענינים רוחניים, וזאת כדי להפילו אחר כך בתאוות חס ושלום, כנודע, -

כי, טבע הנפש לחפש לעצמה "עונג", ולא להיות נתונה ברגש של עצבות, ולכן משתדל היצר-הרע להכניס בבני ישראל נמיכות רוח, ולו בגלל ענינים רוחניים, כדי שלאחר מכן יוכל למשוך אותם לתאוות. שאם לא כן, -

אם אין כאן השפעת היצר-הרע, מאין באה לו עצבות אמיתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו. -

שכן, עצבות אמיתית היא התבטאות הבאה מחמת אהבת ה' ויראת ה': האהבה והפחד מהקב"ה מביאות את האדם לשברון רוח בגלל מצבו הרוחני, דבר המרחק אותו מהקב"ה. שברון רוח כזה בא לאדם כשהוא עוסק בענינים רוחניים, כשהאהבה והיראה באות אצלו לידי התבטאות, ולא בשעה שהוא עסוק בענינים גשמיים. הרי שהעצבות האמורה איננה אמיתית, כי אם תחבולת היצר-הרע - ועליו להיפטר ממנה. והנה, בין שנפלה לו העצבות בשעת עבודה -

בשעה שהוא עוסק בתלמוד תורה או בתפלה, ובין שנפלה לו שלא בשעת עבודה -

אלא כשהוא עסוק בענינים גשמיים, זאת ישים אל לבו: כי אין הזמן גרמא -

אין הזמן מתאים, כעת לעצבות אמיתית, אפילו -

לא, לדאגת עונות חמורים חס ושלום, רק לזאת צריך קביעות עתים ושעת הכושר בישוב הדעת, להתבונן בגדולת ה' אשר חטא לו, כדי שעל ידי זה יהיה לבו נשבר באמת במרירות אמיתית, -

וכפי שיוסבר להלן, מרירות היא רגש האוצרת בקרבה ''חיות'', ולא עצבון סתם; וכמבואר עת זו במקום אחר. ושם נתבאר גם כן, כי מיד אחר שנשבר לבו בעתים קבועים ההם - אזי יסיר העצב מלבו לגמרי, ויאמין אמונה שלימה כי ה' העביר חטאתו ורב לסלוח. -

באדם קיים הבדל: אם חוטאים נגדו פעם אחת או פעמיים - בקל ימחול על כך, ואילו אם חוטאים נגדו הרבה פעמים - קשה לו למחול. אבל, הקב"ה הוא "רב לסלוח" והוא מוחל וסולח גם אם האדם חוטא נגדו הרבה פעמים. אמונה זו ובטחון זה שהקב"ה מחל לו - יוצרים באדם את רגש השמחה והחדוה: וזו היא השמחה האמיתית בה' הבאה אחר העצב, כנזכר לעיל: -

שמעלת העצבות, היא זו בלבד, שאחריה מגיעים לשמחה גדולה יותר; הרי, שגם בזמנים הקבועים, ובאופן של עצבות אמיתית - עליו להשתדל לצאת מיד מאותה עצבות, ולהגיע לשמחה אמיתית.

בהקשר למה שלמדנו בפרק זה, אודות ה"שמחים ביסורים", אלה שמקבלים את היסורים מתוך שמחה - מן הראוי להוסיף סיפור קצר, מהמגיד ממזריטש עם הרבי רבי זושא, זכותם תגן עלינו:

יהודי אחד בא אל המגיד ממזריטש ובקשת עצה בפיו, כיצד לקבל יסורים באהבה ובשמחה. הפנה אותו המגיד ממזריטש אל תלמידו הצדיק רבי זושא מאניפאלי.

כשאותו יהודי שאל ובקש עצתו של רבי זושא, הסתכל עליו רבי זושא בתמיהה ואמר לו: אצלי אתה שואל, איך לקבל יסורים באהבה? - כיצד אני יכול לדעת זאת, כשאף פעם בחיי לא סבלתי יסורים...

תשובה זו ענה רבי זושא, בשעה שעברו עליו יסורים רבים.

ואכן, לכך באמת התכוון המגיד ממזריטש בשלחו את היהודי אל רבי זושא: רבי זושא היה כל כך שמח ביסורים, שמלכתחילה לא הרגיש שאלה הם יסורים, הוא הרגיש רק ב"טוב" שבהם. ולכן אמר שמימיו לא סבל יסורים.