פרק כג

פרק כג.למדנו בפרק הקודם, שלגבי הקב"ה אין דבר נפרד ממנו, כי דיבורו של הקב"ה, שבאמצעותו נוצרו הנבראים, אינו דומה לדיבורו של האדם: דיבורו של האדם נפרד משורשו; ואילו לגבי הקב"ה, הדיבור מאוחד תמיד אתו. אלא, מאחר שירידת ה"אור" וה"חיות" האלקי, המחיה את הנבראים, היא על-ידי צמצומים רבים והסתרת פנים, כך שפנימיות רצונו של הקב"ה מוסתרת מהנבראים - יכולים הם, בהרגש תם, להחשיב את עצמם ל"מציאות". ועם התרבות והתגברות הצמצומים - עלולות להיווצר גם "קליפות" ו"סטרא אחרא", המרגישות את עצמן כנפרדות לגמרי מהקדושה ומהקב"ה. הרי, שהרגשת הנבראים את עצמם ל"מציאות" נובעת מהעובדה שפנימיות רצונו של הקב"ה מכוסה ומוסתרת מהם.

מהאמור מובן שדבר שמאיר בו פנימיות רצונו של הקב"ה בהתגלות - קשור ומאוחד כולו עם הקב"ה, שכן, אין כאן הסתרת פנים, הגורמת שהנברא יוכל להרגיש את עצמו ל"מציאות".

ועם כל הנזכר לעיל, יובן ויבואר היטב בתוספת ביאור מה שאמרו בזהר ד"אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד", -

תורה והקב''ה הם דבר אחד, ובתיקונים פירשו ד"רמ"ח פיקודין -

שמאתים ארבעים ושמונה מצוות-העשה, אינון -

הן, רמ"ח אברין דמלכא". -

מאתים ארבעים ושמונה אברי המלך, הקב"ה מלך העולם. משמעות כינוי המצוות בשם "אברין דמלכא" (אברי המלך), היא: כשם שכל אבר הוא כלי לכוח מיוחד בנפש, המתלבש באותו אבר, למשל - העין היא אבר וכלי מיוחד לכוח הראיה, האוזן הוא כלי מיוחד לכוח השמיעה, וכך הלאה - כך כל מצוה, היא כלי מיוחד ל"המשכה" מיוחדת מרצון הקב"ה. המצוות בכללותן הן רצונו של הקב"ה - הקב"ה רוצה שבני ישראל יקיימו מצוות - וכל מצוה לכשעצמה, היא כלי מיוחד להמשכה מיוחדת של רצון הקב"ה, הנמשכת ומגיעה למטה על-ידי שיהודי מקיים אותה מצוה שציווה הקב"ה לעשותה. לכן, נקראות המצוות "אברין דמלכא" (אברי המלך). כאן מתבקש, איפוא, הסבר - שהרי מן הנאמר בתיקונים יוצא, שהמצוות (כל ענינה של התורה הוא פירוש והסברת המצוות) הן "אברים דמלכא" בלבד, היינו, אף שהאבר, אמנם, מאוחד עם הכוח המלובש בו, אך אין הוא דבר אחד ממש עם אותו כוח: האבר והכוח הם שני דברים נפרדים, ועל אף התאחדותם אין הם דבר אחד ממש. ואילו ביחס לתורה, נאמר ב"זוהר", שהתורה והקב"ה הם דבר אחד ממש - כלומר, יותר מאשר התאחדות האברים עם הכוחות. כן מסביר רבנו הזקן את ההבדל בין לימוד תורה לקיום מצוות - לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי, המלובש בכל העולמות העליונים ותחתונים להחיותם, -

כלומר: רצונו של הקב"ה בעולמות, שהוא רוצה בקיומם ומחיה אותם באותו רצון - הנה המצוות הן הפנימיות שב אותו רצון שיש להקב"ה בעולמות. שכן, מדוע רוצה הקב"ה בכל העולמות? - מפני שהוא רוצה במצוות, שבני ישראל יקיימו מצוות; הקב"ה מתענג, כביכול, ממה שבני ישראל מקיימים מצוות. ומחמת הרצון והתענוג שיש לו מקיום המצוות - הוא מחיה את כל העולמות (הרי זה למשל, כמי שנוסע בדרך רחוקה כדי להרוויח כסף, ברור שבעצם הנסיעה מתבטא רק חיצוניות הרצון - בשעה שהרצון הפנימי, הוא - להרוויח כסף; וגם הריווח איננו עדיין הרצון הפנימי האמיתי, שכן הוא מעוניין בריווח רק כדי לקנות בו את הדרוש לו לחיי נפשו - הרי, שרצונו הפנימי האמיתי הוא בדברים שהוא יקנה באותו כסף, ויתענג מהם. מרצון זה, נובע רצונו להרוויח כסף, וממילא גם רצונו לערוך את הנסיעה. כך נבין גם ביחס לעולמות ולמצוות, הקב"ה רוצה בקיום העולמות, מפני שהוא רוצה במצוות. הרי שהמצוות הן הן רצונו ותענוגו הפנימי של הקב"ה, ובגלל רצונו זה במצוות - הוא רוצה גם בעולמות ומחיה אותם). כי כל חיותם ושפעם -

של כל העולמות, תלוי במעשה המצות של התחתונים, כנודע, -

שעל-ידי שיהודי מקיים מצוה - הוא ''ממשיך'' חיות ושפע בכל העולמות. ונמצא -

הרי, שמעשה המצות וקיומן הוא לבוש הפנימי לפנימית רצון העליון, -

של הקב''ה, שממעשה זה -

של המצוות, נמשך אור וחיות רצון העליון להתלבש בעולמות. -

ולכן נקראים -

המצוות, "אברי דמלכא", -

אברי המלך, דרך משל, כמו שאברי גוף האדם הם לבוש לנפשו ובטלים לגמרי אליה מכל וכל, -

כמו שאנו רואים כי מיד שעולה ברצונו של אדם לפשוט ידו או רגלו, הן נשמעות לרצונו תכף ומיד בלי שום צווי ואמירה להן, -

לידו או לרגלו, ובלי שום שהייה כלל, אלא כרגע ממש כשעלה ברצונו -

באותו רגע ידו ורגלו מבצעות את רצונו, האדם אינו זקוק לשום טיפול ומאמץ של רצונו כדי להפעיל את היד או הרגל ולהשפיע עליהן לבצע את רצונו - זו משמעות המלים "בלי שום ציווי ואמירה", שכן, טיפולו של ה"כוח" להפעלת השפעתו הוא כאילו בדרך של ציווי ומתן פקודה למושפע על ידו שיעשה משהו. כפי שאנו רואים באברים, הרי הם בטלים לחלוטין לנפש ומאוחדים אתה. כך דרך משל החיות של מעשה המצות וקיומן, -

לכאורה משמע, שהכוונה כאן ל"חיות" המחיה את העשיה ואת ביצוע המצוה, כלומר: רוח-החיים שבקיום המצוה; לא ה"חיות" שב"מציאות" האתרוג, למשל, אלא ה"חיות" של מצות האתרוג, כפי שה"חיות" שרויה בקיום ובמעשה המצוות, הוא -

חיות זו, בטל לגמרי לגבי רצון העליון המלובש בו, -

ב''חיות'' מעשה המצוות, ונעשה -

אותה ''חיות'' לו -

(בשל תקלה טכנית, הטקסט של "שיעורים בספר התניא" לא מופיע כאן ובמקומו מופיע הטקסט של התניא בלבד.

וכן הלבוש החיצון של נפש האלהית שבאדם המקיים ועושה המצוה שהוא כח ובחי' המעשה שלה הוא מתלבש בחיות של מעשה המצוה ונעשה ג"כ כגוף לנשמה לרצון העליון ובטל אליו לגמרי ועל כן גם אברי גוף האדם המקיימים המצוה שכח ובחי' המעשה של נפש האלהית מלובש בהם בשעת מעשה וקיום המצוה הם נעשו מרכבה ממש לרצון העליון כגון היד המחלקת צדקה לעניים או עושה מצוה אחרת. ורגלים המהלכות לדבר מצוה וכן הפה ולשון שמדברי' דברי תורה והמוח שמהרהר בד"ת וי"ש ובגדולת ה' ב"ה. וזהו שארז"ל האבות הן הן המרכבה שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עוה"ז ולא נעשו מרכבה רק לרצון העליון לבדו כל ימיהם:

אך המחשבה וההרהור בדברי תורה שבמוח, וכח הדבור בדברי תורה שבפה, שהם -

כוחות המחשבה והדיבור, לבושים הפנימים של נפש האלהית, -

ומיוחדים יותר עם הנפש האלקית מאשר כוח המעשה של הנפש האלקית, שאינו אלא לבוש חיצוני בלבד, וכל שכן נפש האלהית עצמה המלובשת בהם -

בלבושי המחשבה והדיבור בתורה, כולם מיוחדים ממש ביחוד גמור ברצון העליון, -

יחוד גמור, משמעו, שהם נעשים אותו דבר ממש - לא כהתאחדות הגוף עם הנפש, שהם, כאמור לעיל, דברים נפרדים המתאחדים אך בכל זאת אינם דבר אחד לחלוטין וכל אחד נשאר במהותו העצמי. "יחוד גמור" פירושו: כמו התאחדות הנפש עם כוחותיה, שהם גם חלק מהנפש, הרי יחודם עם הנפש הוא מלא. כך גם הנפש האלקית וכוחות המחשבה והדיבור שלה - מאוחדים ביחוד גמור עם הרצון העליון, בשעה שיהודי מהרהר או מדבר דברי תורה, ולא מרכבה לבד, -

להלן מוסבר מדוע ואיך מתאחדים הלבושים הפנימיים, באמצעות התורה, עם הרצון העליון ביחוד גמור. כי רצון העליון הוא הוא הדבר הלכה עצמה שמהרהר ומדבר בה, שכל ההלכות הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו, -

כל הלכה מייצגת פרט מסויים מרצונו של הקב''ה הנמשך באותה הלכה, שכך עלה ברצונו יתברך, -

כך רוצה הקב''ה, שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להפך; -

שדבר זה אסור או פסול, או חייב וכו'. ומאחר שכל הלכה היא פרט ברצונו של הקב"ה. הרי בשעה שהאדם מהרהר או מדבר באותה הלכה, הוא מיוחד עם הרצון העליון, במדה הגבוהה ביותר של התאחדות, למעלה גם מהתאחדות הגוף והנפש. וכן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו -

של הקב''ה, המיחדות באין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד, שהוא -

הקב''ה עצמו, הוא היודע והוא המדע כו'. -

והוא הידוע. הרי, שחכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה עצמו, הם דבר אחד ממש, וברצון זה וחכמה זו מתאחדים כוחות המחשבה והדיבור. בשעה שיהודי מדבר או מהרהר בתורה. ההבדל שבין מצוות לתורה, יוסבר ביתר הרחבה, באמצעות משל: מלך ציווה על עבדיו לבנות לו ארמון יפה, והכין למטרה זו ספר מיוחד, בו נרשם במפורט כיצד ואיך רוצה ומבין המלך שאותו ארמון ייבנה. הרי, כשהעבדים עוסקים בהקמת הארמון, הם קשורים ומאוחדים עם רצונו של המלך שביחס לאותו ארמון ובנינו. ואילו כותלי הארמון לכשעצמם, או פריטיו האחרים של הארמון אינם רצונו של המלך עצמו. לעומתם - החכמים שלומדים את ספר התכניות, שבו רשם המלך כיצד ייבנה הארמון - הרי הם עוסקים ממש בחכמתו וברצונו של המלך: הרשום באותו ספר מייצג הרי את חכמתו ורצונו של המלך. כך גם בעניננו: במעשה המצוות, מתלבש רצונו של הקב"ה, ואילו הפריטים בהם מקיימים את המצוות אינם הרצון עצמו. שונה הדבר ביחס לתורה - "שכל" התורה הוא אכן חכמתו של הקב"ה, ו"פסק ההלכה" הוא אכן רצונו של הקב"ה, וכשיהודי עוסק בתורה, במחשבה או בדיבור. הוא מתאחד, בדרגה העליונה ביותר, ברצונו ובחכמתו של הקב"ה. וזהו שכתוב -

ב''זוהר'', ד"אורייתא וקודשא בריך הוא - כולא חד", -

שהתורה והקב''ה הם דבר אחד ממש, ולא "אברין דמלכא" לחוד כפיקודין. -

ומאחר שרצון העליון המיוחד באין-סוף ברוך-הוא בתכלית היחוד, הוא בגלוי לגמרי, ולא בהסתר פנים כלל וכלל, בנפש האלהית ולבושיה הפנימים, שהם מחשבתה ודבורה, באותה שעה שהאדם עוסק בדברי תורה -

בשעה שיהודי מהרהר ומדבר דברי תורה, בא הרי הרצון העליון שבתורה לידי גילוי מלא בנפשו ובמחשבתו ודיבורו. הרי גם הנפש ולבושיה -

מחשבה ודיבור, אלו מיוחדים ממש באין-סוף ברוך-הוא באותה שעה בתכלית היחוד, כיחוד דבורו ומחשבתו של הקדוש-ברוך-הוא במהותו ועצמותו כנזכר לעיל, כי אין שום דבר נפרד -

מהקב''ה, כי אם בהסתר פנים כנזכר לעיל. -

רק על ידי כך שפנימיות הרצון העליון מוסתרת, אפשר לנבראים להרגיש את עצמם ל''מציאות'', ומאחר שבשעה שיהודי לומד תורה, מוסרת הסתרה זו, ופנימיות הרצון העליון היא בהתגלות מלאה - ממילא ה''יחוד'' הוא מלא. ולא עוד אלא -

יתירה מזו, שיחודם -

של הנפש וכוחותיה עם הקב''ה בשעה שיהודי לומד תורה, הוא ביתר שאת ויתר עז מיחוד אור-אין-סוף ברוך-הוא בעולמות עליונים, -

עם העולמות הרוחניים העליונים. מאחר שרצון העליון הוא בגילוי ממש בנפש ולבושיה העוסקים בתורה, שהרי הוא הוא התורה עצמה, -

בה הם עוסקים; ולעומתם - וכל העולמות העליונים מקבלים חיותם -

רק, מאור וחיות הנמשך -

ממה שנובע, מהתורה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך, -

כאמור ש''שכל'' התורה הוא חכמתו של הקב''ה, ו''פסק ההלכה'' - רצונו של הקב''ה. כדכתיב: "כולם בחכמה עשית", -

הרי, ש''חכמה'' היא המקור לבריאת וקיום כל העולמות. ואם כן החכמה - שהיא התורה -

היא, למעלה מכולם, -

מאחר שהיא ה''מקור'' לכל העולמות. והיא היא -

התורה, רצונו יתברך הנקרא "סובב כל עלמין", -

המשפיע בכל העולמות בצורה ''מקיפה''. כלומר: הוא למעלה מכל העולמות, ולכן אין הוא יכול להתלבש ב תוך העולמות, בפנימיות, אלא הוא משפיע עליהם בבחינת ''מקיף'' - כפי שיוסבר להלן: שהיא בחינת מה שאינו יכול להתלבש בתוך עלמין -

בפנימיות העולמות, רק מחיה ומאיר למעלה בבחינת מקיף, -

מעליהם, בהיותו למעלה מהתלבשות בתוך העולמות, והיא היא -

בחינה זו שהיא למעלה מכל העולמות, המתלבשת בנפש ולבושיה בבחינת גילוי ממש כשעוסקים בדברי תורה, "ואף-על-גב דאיהו לא חזי כו'"

-

ואף על פי שאין הוא רואה זאת. יהודי, בשעה שהוא לומד תורה, אינו מרגיש בהתאחדות נפשו עם הקב''ה, ואילו נשמתו - חשה בכך, [ומשום הכי -

ולכן, יכול לסבול, -

את ההתאחדות הנעלה עם הקב''ה, משום -

מפני, דלא חזי, -

שאינו מרגיש. מה שאין כן בעליונים]. -

ובזה -

במה שהוסבר, שיחוד נפשו של יהודי עם הקב''ה, בשעת לימוד התורה, היא במדה המלאה ולמעלה מאשר בשעת קיום המצוות, יובן למה גדלה מאד מעלת העסק בתורה יותר מכל המצות, ואפילו מתפלה שהיא יחוד עולמות עליונים -

ובכל זאת גדלה מעלת לימוד התורה גם מתפלה - אלא שלכאורה אפשר לשאול: הרי יודעים אנו שמי שאין ''תורתו אומנתו'', שאין התורה עיסוקו התמידי, עליו להפסיק מלימוד התורה לשם תפילה - הרי שהתפילה היא למעלה מתורה? - מסביר רבנו הזקן להלן: [והא -

וזה, דמי שאין תורתו אומנתו צריך להפסיק, -

לתפלה, אין בכך הוכחה שהתפלה היא למעלה מתורה, אלא טעמו של דבר הוא: היינו מאחר דמפסיק ומבטל בלאו הכי]. -

ומזה -

ממה שהסברנו המעלה שבתורה, יוכל המשכיל -

המבין הגדול, להמשיך עליו יראה גדולה בעסקו בתורה, כשיתבונן איך שנפשו ולבושיה שבמוחו -

המחשבה, ובפיו -

והדיבור שבפיו, הם מיוחדים ממש בתכלית היחוד ברצון העליון, ואור-אין-סוף ברוך-הוא ממש המתגלה בהם, -

בנפש ובלבושיה, מחשבה ודיבור, בשעת לימוד התורה; מה שכל העולמות עליונים ותחתונים כלא חשיבי קמיה -

כל העולמות, העליונים והתחתונים, אינם נחשבים כלל לגבי הרצון העליון ואור אין סוף ברוך הוא, וכאין ואפס ממש, -

הם כאילו אינם קיימים כלל, עד שאינו מתלבש בתוכם ממש, -

אין הרצון העליון מתלבש בהם בפנימיות, כאמור, שאין ביכולת העולמות לקבל את הרצון העליון בפנימיות, אלא -

הרצון העליון משפיע בהם בבחינת סובב כל עלמין בבחינת מקיף -

כדי, להחיותם עיקר חיותם, -

את עיקר חיותם מקבלים העולמות מהאור האלקי הסובב את כל העולמות. רק איזו הארה -

בלבד, מתלבשת בתוכם, -

בפנימיות, מה שיכולים לסבול, שלא יתבטלו במציאות לגמרי. -

מהתבוננות זו, שגם העולמות העליונים אינם יכולים ''לסבול'' את הרצון העליון, רק הארה ממנו בלבד, וזאת כדי שלא יאבדו את מציאותם לגמרי, ואילו בנפשו, בשעה שהוא לומד תורה, מאיר רצון עליון זה בהתגלות - הרי בהתבוננו בכך, יגיע ליראה גדולה מהקב''ה בשעת עיסוקו בתורה. וזהו שכתוב: "ויצונו ה' את כל החוקים האלה ליראה את ה' וגו'" -

הרי שעל-ידי ה''חוקים'' מגיעים ליראה מהקב''ה. רבנו הזקן מתכוון בכך, לפי הערתו של כ''ק רבינו ובלשונו: ''דלכאורה הוא להיפך דמפני היראה (סיבה - בא המסובב) מקיימים את החוקים''. כלומר: מפסוק זה משמע, שעל-ידי החוקים, הוא מגיע, לאחר מכן, ליראת ה' - בשעה שלכאורה הדבר הפוך: ה''יראה'' מביאה אותו לקיום החוקים; ה''יראה'' היא הרי ה''סיבה'' הגורמת לקיום החוקים, ולא שהחוקים הם בשביל היראה. אך, לפי הסברתו של רבנו הזקן, הדברים מובנים, שכן, קיימת מדריגה כזו ביראה - יראה גדולה - הבאה רק אחרי ה''חוקים'', והיא כ''תכלית'' החוקים הבאים בשביל היראה. היראה שהיא ''סיבה'' לקיום החוקים, היא יראה בדרגה נמוכה יותר, שעליה להביא לקיום המצוות. כשם שזה לגבי חוקים, כך מסביר רבנו הזקן, להלן, לגבי חכמה - תורה. [ועל יראה גדולה זו אמרו: -

חכמינו ז''ל: "אם אין חכמה, אין יראה", -

חכמה - תורה - היא מבוא ליראה, היינו לאותה "יראה גדולה", המדריגה העליונה יותר שביראה. וזאת לעומת מה שחכמינו ז"ל אומרים בצורה הפוכה: "אם אין יראה אין חכמה" - שהיראה היא תנאי מוקדם לחכמה - תורה - שכאן הכוונה היא לגבי המדריגה התחתונה יותר של היראה, הנדרשת ללימוד תורה; והתורה נקראת אצלה -

לגבי המדריגה העליונה יותר של היראה, "תרעא לדרתא", -

שער לבית, שרק דרך השער אפשר להכנס לבית. הרי, שהיראה מתוארת כ''בית'', שהוא העיקר לגבי ה''שער'' הרומז על תורה, כמו שנתבאר במקום אחר], אלא דלאו כל מוחא סביל דא יראה כזו.

- לא כל מוח יכול ''לסבול'' מדריגה עליונה כזו של יראת ה'. אך גם מאן דלא סביל מוחו כלל יראה זו, -

גם מי שאין מוחו יכול ''לסבול'' יראה זו כלל, לא מינה ולא מקצתה, -

גם לא משהו מיראה זו, מפני פחיתות ערך נפשו בשרשה ומקורה במדרגות תחתונות דעשר ספירות דעשיה -

של עולם העשיה - אין יראה זו -

החסרה לו, מעכבת בו למעשה, -