פרק כה

פרק כה.בפרק כ"ה, יסיים רבנו הזקן, את אשר התחיל להסביר בפרק י"ח, את הפסוק: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" - ש מאד קרוב וקל לכל יהודי לקיים תורה ומצוות, לא רק בשלשה הלבושים: מחשבה, דיבור ומעשה, - שזהו הפירוש הפשוט של "בפיך ובלבבך לעשותו" ("בפיך" - בפה שלך, בדיבור, "בלבבך" - בלב, מחשבה, ו"לעשותו" - לעשות, מעשה) - אלא גם בפירוש הפנימי של "בלבבך", והיינו: עם רגשות הלב, באהבה וביראה להקב"ה.

שאל על כך רבנו הזקן בפרק י"ז: לכאורה מרגישים וחשים אנו, שאין כל כך קרוב וקל שתהיה לאדם אהבת ה'? והסביר רבנו הזקן, שעל-ידי התבוננות האדם בגדולת הקב"ה - מתעורר בו הרגש של אהבת ה'. ברם, מאחר שדבר זה יכול לבוא רק אחרי התבוננות עמוקה בגדולת ה', הרי, שאי אפשר כבר ממילא לומר שזה "קרוב מאד ", כי לשם התבוננות, נדרשת ידיעה בגדולת הקב"ה וגם שהמוח והלב יהיו מתאימים לכך, כדי שיוכל האדם לעורר בתוכו אהבת ה' - הסביר, לכן, רבנו הזקן בפרק י"ח שקיים אופן נוסף כיצד על יהודי לקיים תורה ומצוות, ברגש של אהבה להקב"ה: על-ידי "אהבה מסותרת", שישנה בכל אחד מישראל להקב"ה. אהבה זו אין מן הצורך ליצור על-ידי התבוננות, כי היא נמצאת באופן טבעי בכל יהודי ויהודי. רבנו הזקן הסביר משמעותה וענינה של אהבה זו: השאיפה והמשיכה של הנשמה היהודית להתאחד עם שורשה האלקי, ולא להיות נפרד ממנו, גם אם דרושה לכך מסירות נפש.

לאחר מכן דובר, שעל-ידי קיום מצוה מתאחד יהודי עם הקב"ה, ועל-ידי כל עבירה הוא נפרד מהקב"ה: ומכיון שכך, היה יהודי מונע את עצמו מלחטוא נגד הקב"ה, אילולא ה"רוח שטות" של הנפש הבהמית המכסה על אהבתו, וגורמת שלא ירגיש כיצד הוא נפרד חלילה מהקב"ה על-ידי העבירה.

בפרק כ"ה, שאנו עומדים ללמוד עתה, יסיים רבנו הזקן הסברתו, שבכל שעה יכול יהודי להסיר מעצמו את ה"רוח שטות", ולעורר בתוכו את האהבה המסותרת, כך, שכשבאה עבירה לידו - יחוש מיד, שעל-ידי העבירה הוא מנתק את עצמו מהקב"ה, וממילא ימנע מלעשותה; וכשבאה מצוה לידו - יזכור מיד, שאהבתו להקב"ה מכתיבה לו לקיים את המצוה, כי על-ידה הוא מתאחד עם הקב"ה.

וזהו שכתוב: "כי קרוב אליך הדבר מאד וגו'", -

לקיים תורה ומצוות ''בלבבך'', באהבת ה' וביראת ה', שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעביר רוח שטות -

המקהה את רגישותו, שעל-ידי עבירה הוא נפרד מהקב''ה, והשכחה -

שקיימת בו אהבה להקב''ה, ואשר בגללה עליו לקיים מצוות, כדי להתאחד עם הקב''ה - הוא יכול להסיר ''רוח שטות'' זו מקרבו, ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד, המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק. -

הרי ברור הדבר בלי שום פקפוק, שקיימת בלבו אהבה להקב''ה, שכן, כאמור, גם רשע וקל שבקלים ישנה בלבו אהבה מסותרת להקב''ה. וזהו שכתוב: "ובלבבך". -

שיהודי יכול לקיים תורה ומצוות באהבה שבלבו להקב"ה. - ולא רק באהבת ה': שכן, בקיום תורה ומצוות ישנו גם "סור מרע", להימנע מעבירות, ועל כך נדרשת יראת ה', הפחד מהקב"ה. לכן, מציין רבנו הזקן מיד, שאהבה זו כוללת בתוכה גם יראה, ומצד יראה זו בידו להימנע מלעשות עבירה. ונכלל בה -

באהבה זו, גם דחילו, -

יראה, דהיינו -

המורא והפחד, שלא ליפרד בשום אופן מיחודו ואחדותו יתברך, אפילו במסירת נפש ממש, -

גם אם ייאלץ למסור את נפשו כדי שלא להיות נפרד מהקב''ה, בלי שום טעם ושכל מושג -

מדוע עליו למסור את נפשו, אלא בטבע אלהי. -

כפי שהוסבר בפרק י"ט, במשל אור הנר, הנמשך באופן טבעי לשורשו - כך נמשכת הנשמה באופן טבעי לשורשה האלקי, לגבה יש בכך משום "טבע" אלקי, שלמעלה מהבנה. כך היא כוללת גם חרדה ופחד טבעי - שאותה המשכה של התאחדות עם הקב"ה - לא תנותק, גם אם בגלל כך יצטרך למסור את נפשו, וכל שכן בשבירת התאוות, הקלה מיסורי מיתה, -

והוא הרי מוכן גם למסור את נפשו - הרי שודאי הדבר, שקרוב אליו הדבר יותר לכבוש היצר, הן בבחינת "סור מרע", -

להימנע מעשיית עבירות, אפילו מעבירה קלה של דברי סופרים, -

שהיא איסור מדרבנן בלבד, ולא איסור מן התורה - גם בזה ביכלתו לשלוט בעצמו, שלא לעבור על רצונו יתברך, -

ולא לחטוא, מאחר שנפרד בה -

אם יחטא, מיחודו ואחדותו, כמו בעבודה זרה ממש, בשעת מעשה. -

בשעה שהוא חוטא, כפי שהוסבר בפרק הקודם, שבשעה שהוא חוטא, הוא נפרד מהקב"ה, באותה מדה כפי שהוא נפרד ממנו, בשעה שהוא עובד עבודה זרה, ומאחר שהיה גם מוסר את נפשו, ובלבד שלא לעבוד עבודה זרה - באותה מדה עליו להימנע גם מעבירה זו, שכן, גם על-ידי עבירה זו, הוא נפרד, בשעת מעשה, מהקב"ה. אך, בכל זאת קיים הבדל בין עבודה זרה, לבין עבירות קלות יותר - וזאת ביחס לזמן ש אחרי עשיית העבירה: בעבודה זרה, הוא נשאר נפרד מהקב"ה גם לאחרי שנכשל בעבירה גדולה זו; ואילו בעבירות הקלות יותר מוגבלת ההפרדה מהקב"ה, רק לשעת עשיית העבירה בלבד - אלא שרבנו הזקן מעיר מיד, שלאמיתו של דבר קיימת עצה גם בעבודה זרה, שלא ישאר נפרד מהקב"ה - והיא: על-ידי תשובה שבידה להשפיע גם בעבירה של עבודה זרה. אף-על-פי-כן אנו רואים שהוא לא שועה לעצה זו, אלא מוסר את נפשו, ובלבד שלא להיות נפרד מהקב"ה גם בשעת ההשתחואה להעבודה זרה. הרי שאותו שיקול - כוחו יפה גם כדי להימנע מעשיית עבירות קלות יותר, מאחר שגם על-ידן, הוא נפרד בשעת מעשה מהקב"ה. על כך אומר רבנו הזקן להלן: והרי גם בעבודה זרה יכול לעשות תשובה אחר כך -

[ואף ש"האומר אחטא ואשוב - אין מספיקין כו'", -

בידו לעשות תשובה, היינו שאין מחזיקים ידו להיות לו שעת הכושר לעשות תשובה, -

שבדרך כלל, הרי נותנים לאדם מלמעלה את הכוח ואת הזמן הנאות לחזור בתשובה, אך מי שסומך בשעת החטא על כך שלאחר מכן יחזור בתשובה - לא עוזרים לו מלמעלה בכך ולא נותנים לו את ההזדמנות לכך. אבל אם דחק השעה ועשה תשובה - אין לך דבר שעומד בפני התשובה]. -

תשובה עוזרת תמיד. הרי שגם בעבודה זרה היה יכול להסתמך שלאחר החטא לא יהיה נפרד מהקב"ה, על-ידי ה"תשובה" שיעשה. ואף-על-פי-כן, כל איש ישראל מוכן ומזומן למסור נפשו על קדושת ה', שלא להשתחוות לעבודה זרה אפילו לפי שעה ולעשות תשובה אחר כך, -

כלומר: הוא ימסור את נפשו, גם כשירצו לאלץ אותו להשתחוות לעבודה זרה לשניה אחת בלבד, ולאחר שניה זו - יוכל לחזור בתשובה, שאז הרי אין זה מפני שתמיד יהיה נפרד מהקב"ה, אלא גם שניה בודדת זו של היפרדות מהקב"ה, בשעת מעשה החטא - מספיקה לו, שלא להשתחוות לעבודה זרה. וכל כך למה? ובאיזה כוח? והיינו -

הרי זה, מפני אור ה' המלובש בנפשם -

של בני ישראל, כנזכר לעיל, שאינו -

אור ה' זה אינו בבחינת זמן ושעה כלל, אלא למעלה מהזמן, ושליט ומושל עליו, -

על הזמן, כנודע. -

והן בבחינת "ועשה טוב", -

ביכולת האדם לנצל את כוחה של האהבה המסותרת, כדי להתגבר כארי בגבורה ואומץ הלב נגד היצר, -

הרע, המכביד את גופו ומפיל עליו עצלה, -

שהיא (העצלות) מבחינת יסוד העפר שבנפש הבהמית, -

כפי שלמדנו בפרק הראשון, מלהטריח גופו בזריזות בכל מיני טורח ועבודת משא בעבודת ה', שיש בה טורח ועמל, כגון: לעמול בתורה בעיון ובפה -

לדבר דברי תורה באופן של לא פסיק פומיה מגירסא, -

פיו לא פוסק מללמוד, דבר שדורש יגיעה עצומה. וכמאמר רז"ל: "לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי", וכן לתפלה בכונה -

שתהיה מתוך יגיעה, בכל כחו ממש, וכן בעבודת ה' שהיא בדבר שבממון, כמו עבודת הצדקה; -

וכיוצא באלו -

ענינים דומים בעבודת ה', ממלחמות היצר ותחבולותיו, לקרר נפש האדם שלא להפקיר ממונו -

כשמדובר אודות צדקה, מקרר היצר-הרע את האדם ומפתה אותו, שלא יבזבז את כספו לכך, ובריאות גופו, -

בענין של עבודת ה', בו נדרשות יגיעת והתאמצות הגוף. שלעמוד נגדו -

נגד היצר הרע הזה ולכבשו - קרוב מאד אל האדם, כשישים אל לבו, שלנצח היצר בכל זה, ויותר מזה, ולעשות הפכו ממש -

לעשות ההיפך מרצונו של היצר-הרע, ולהתאמץ הן בגופו והן בממונו בעניני עבודת ה', הרי כל זה קל מאד מיסורי מיתה, ה' ישמרנו, ויסורי מיתה, ה' ישמרנו, היה מקבל באהבה וברצון -

ובלבד, שלא ליפרד מיחודו ואחדותו יתברך, אפילו לפי שעה להשתחות לעבודה זרה חס ושלום, -

כפי שלמדנו, שכל יהודי היה מוסר את נפשו שלא לעבוד עבודה זרה, וזאת כדי שלא להיות נפרד מאחדות ה' אפילו לא לשעה קלה. וכל שכן שיש לו לקבל באהבה וברצון -

גם את התאמצות הגוף וגם שאר ההתאמצויות הנדרשות ממנו, כדי לדבקה בו לעולם ועד. -

כדי א) להתאחד עם הקב''ה, ב) וזהו לנצח. דהיינו, -

ההתאחדות עם הקב''ה לנצח, תהיה אצלו כשיעשה רצונו יתברך בעבודה זו -

גם כשלשם כך נדרשת ממנו התאמצות מיוחדת, יתגלה בה -

בעבודה זו, פנימית רצון העליון בבחינת פנים וגילוי רב ולא בהסתר כלל. -

כפי שלמדנו בפרקים הקודמים, שבענין המצוות ועבודת ה' - מאירה פנימיות רצונו של הקב''ה באופן של התגלות. וכשאין שום הסתר פנים ברצון העליון - אזי אין דבר נפרד כלל וכלל -

מאלקות, להיות יש ודבר בפני עצמו. -

כפי שלמדנו, שההרגשה שנבראים יכולים להרגיש את עצמם, ל''יש'' ולדבר נפרד מהקב''ה - נובעת מכך שפנימיות רצון העליון היא בהעלם. ואילו כשמגיע הדבר לקיום מצוה ולעבודת ה', שאז מתגלה פנימיות רצון העליון - לא קיימת ממילא הסיבה הגורמת לנברא להרגיש את עצמו ל''יש'' ול''מציאות'' בפני עצמו. ולזאת, תהיינה נפשו האלהית והחיונית -

זו שמחיה את הגוף, ולבושיהן -

מחשבה, דיבור ומעשה, כולן מיוחדות בתכלית היחוד ברצון העליון ואור אין-סוף ברוך-הוא, כנזכר לעיל. -

ויחוד זה למעלה -

מה שנפשו של יהודי מתאחדת עם אור אין סוף על-ידי עבודת ה', הרי למעלה, בעולמות העליונים, הוא נצחי לעולם ועד, כי הוא יתברך ורצונו למעלה מהזמן. -

ממילא גם ההתאחדות עם הקב''ה ורצונו, היא נצחית, למעלה מהזמן, וכן -

גם בעולמנו אנו, גילוי רצונו שבדבורו, שהיא התורה, הוא נצחי, וכמו שכתוב: "ודבר אלהינו יקום לעולם", "ודבריו חיים וקיימים כו'", "ולא יחליף ולא ימיר דתו לעולמים כו'". -

אלא שלמטה הוא תחת הזמן ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתור' או במצוה כי אח"כ אם עוסק בדבר אחר נפרד מהיחוד העליון למטה. והיינו כשעוסק בדברים בטלים לגמרי שאין בהם צורך כלל לעבודת ה' ואעפ"כ כשחוזר ושב לעבודת ה' אח"כ לתורה ולתפלה ומבקש מחילה מה' על שהיה אפשר לו לעסוק אז בתורה ולא עסק ה' יסלח לו כמארז"ל עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו. ולזה תקנו ברכת סלח לנו שלש פעמים בכל יום על עון ביטול תורה שאין אדם ניצול ממנו בכל יום וכמו התמיד שהיה מכפר על מצות עשה. ואין זה אחטא ואשוב אא"כ שבשעת החטא ממש הוא סומך על התשובה ולכך חוטא כמ"ש במ"א:

ובזה יובן, למה צוה משה רבינו עליו השלום, במשנה תורה, -

לדור המדבר, לדור שנכנסו לארץ, -

לא רק לדורות הבאים, לקרות קריאת שמע פעמים בכל יום, -

שענינה לקבל עליו מלכות שמים במסירת נפש, -

לכאורה, אפשר הרי לשאול: והלא הבטיח להם: -

לדור שנכנס לארץ ישראל, "פחדכם ומוראכם יתן ה' וגו'" ; -

לשם מה, איפוא, היו זקוקים למסירות נפש? כמו דור המדבר - שלא היה שייך כלל שמישהו יאלץ אותם לבוא לידי כך שיצטרכו למסור את נפשם - כך הרי גם בדור שנכנס לארץ ישראל, לא היה שייך (מחמת ההבטחה האמורה), שמישהו יאלץ אותם לעשות דבר כנגד מלכות שמים, ושבגלל כך יהיו נכונים למסירות נפש. לשם מה, איפוא, ציווה עליהם משה רבנו את ענין מסירות נפש על-ידי קריאת שמע - ועוד פעמיים בכל יום? אלא משום שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה' על יחודו, -

שזו משמעותה של קריאת שמע, ולכן מן ההכרח לקוראה ''פעמיים בכל יום'', שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש, יומם ולילה לא ימיש מזכרונו, כי בזה יוכל לעמוד נגד יצרו, לנצחו תמיד בכל עת ובכל שעה, -