פרק כז

פרק כז.בפרק הקודם, הסביר רבנו הזקן ש"עצבות" יש בה משום הפרעה לעבודת ה', ושאין ביכלתו של האדם לנצח את היצר-הרע בהיותו שקוע בעצבות. בהתאם לזה באות בפרק האמור עצות כיצד להיפטר מהעצבות הנובעת מקשיים גשמיים, גם ביחס לעצבות הנובעת ממצבו הרוחני שאינו כמו שצריך להיות - כמו הדאגה מעוונות - הרי אם העצבות שורה עליו בשעה שהוא עובד את ה', כשהוא לומד או מתפלל, עליו בודאי להשתדל להיפטר ממנה, שהרי היא מפריעה לעבודת ה' הצריכה להיות בשמחה - וגם אם העצבות שורה עליו שלא בשעת העבודה, אלא כשהוא עסוק בענינים גשמיים - עליו להתבונן, שאין זה הזמן המתאים לעצבות, שכן, לכך נדרשת שעה קבועה ומתאימה.

בפרק זה, שאנו מתחילים ללמוד, באה שורה של עצות לעצבות הנובעת מסיבות אחרות:

ואם העצבות אינה מדאגת עונות, אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, -

ומאחר שלא מדובר כאן בעצבות שמחמת עבירות ממש - שעל כך נדרשת, כאמור לעיל, שעה מיוחדת ומתאימה לעורר בתוכו מרירות אמיתית - כי אם שבאותה שעה נופלים במחשבתו רעיונות רעים, הרי העצה לכך היא אחרת: הנה אם נופלות לו -

אותן מחשבות רעות, שלא בשעת העבודה, -

לא בשעה שהוא לומד או מתפלל, אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא -

וכדומה, הרי אדרבה -

לא זו בלבד שאין הוא צריך להיות עצוב, אלא להיפך: יש לו לשמוח בחלקו, -

במצבו הרוחני, וכל כך למה? - שאף שנופלות לו במחשבתו -

המחשבות הרעות, הוא מסיח דעתו מהן, -

שכן, אם אין הוא מסיח דעתו מהמחשבות הרעות, אלא ממשיך להגות בהן, זה נכלל אז בסוג של "דאגת עוונות" - כי, גם המחשבה בהרהורים רעים ברצון היא עבירה - ועל דאגת עוונות, כבר למדנו בפרק הקודם. כאן מדובר על מי שמסיח דעתו מהמחשבות הרעות, ועצבותו נובעת מעצם העובדה שנופלים במחשבתו הרהורים כאלה - ובמקרה כזה, עליו להיות שמח על שהוא מצליח לשלוט בהרהורים אלה - לקיים מה שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", -

הרי, דוקא על-ידי כך שנופלים במחשבתו הרהורים כאלה, והוא דוחה אותם - הוא מקיים את ה"לא-תעשה" שבפסוק האמור. שכן, מדריגה כזו, שלא יעלו במחשבתו מלכתחילה הרהורים רעים, שייכת בצדיקים בלבד, שאין "רע" בנפשם שממנו ינבעו ההרהורים הרעים - והפסוק האמור הרי אינו דן בצדיקים. הפסוק מדבר במי שעולים במחשבתו הרהורים כאלה - אלא שהתורה מצווה עליו, לדחות מעליו מיד את ההרהורים; ועל-ידי שהוא מבצע צו זה - הוא מקיים את ה"לאו" האמור. ובלשון ה"תניא": ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם "זונים" חס ושלום, -

כמו שנאמר: "אשר אתם זונים אחריהם'', אלא בבינונים כיוצא בו, שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו, בין בהיתר -

גם אם ההרהורים הם באופן של היתר, כו', -

וגם אם הם באופנים של איסור, וכשמסיח דעתו -

מאותם ההרהורים, מקיים לאו זה, -

של ''ולא תתורו''. ואמרו רז"ל: "ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה", ועל כן צריך -

עליו, לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש. -

ואדרבה, העצבות -

הבאה ממה שנופלים בו הרהורים כאלה, היא מגסות הרוח, שאינו מכיר מקומו, -

הוא לא מכיר את מדריגתו, ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו. -

ומאחר שבמחשבתו נופלים הרהורים כאלה - חורה לו על שאין הוא כמו הצדיקים; כי אילו היה מכיר מקומו, שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק, והלואי היה בינוני, ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת -

ואילו ידע את דרגתו, שהוא עדיין רחוק מאד מלהיות צדיק, הלואי שיהיה ''בינוני'' ש''לזה צריך להשתוקק עתה'' - הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם, לכבוש היצר וההרהור העולה מהלב למוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו, -

מאותו הרהור, ולדחותו בשתי ידים, -

שלא לרצות לחשוב בהם, כנזכר לעיל. -

ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו -

שלא לחשוב בהם, אתכפיא סטרא אחרא לתתא, -

כופים את ה''סטרא אחרא'' למטה, ובאתערותא דלתתא - אתערותא דלעילא, -

על-ידי ההתעוררות למטה (שהאדם משפיע למטה לכפות את ה''סטרא אחרא'') נעשה התעוררות למעלה, בעולמות העליונים, ואתכפיא סטרא אחרא דלעילא -

כופים את ה''סטרא אחרא'' שלמעלה, את ה''שורש'' של ה''סטרא אחרא'', המגביה עצמה כנשר, לקיים מה שנאמר: "אם תגביה כנשר וגו' משם אורידך, נאם ה'". וכמו שהפליג בזהר פרשת תרומה [דף קכח], בגודל נחת רוח לפניו יתברך כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא, -

כשכופים את ה''סטרא אחרא'' למטה, לקדושה, דאסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא על כולא, -

על-ידי כך מתעלה כבודו של הקב''ה על הכל, יתיר משבחא אחרא, -

יותר מאשר על-ידי שבח אחר, ואסתלקותא דא יתיר מכולא וכו'. -

ולכן אל יפול לב אדם עליו, ולא ירע לבבו מאד, -

מכך שנופלים במחשבתו הרהורים כאלה. אמנם צריך להיות איכפת לו קצת, שכן, אם לא יהיה איכפת לו כלל ויהיה אדיש כלפיהם, הדבר עלול להשפיע עליו חלילה לחדול מלהילחם בהרהורים ולדחותם - אלא ש"לא ירע לבבו מאד " מזה, גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, -

שתמיד יעלו במחשבתו הרהורים רעים, ותמיד יהיה עליו להילחם בהם, מבלי שיוכל להתעלות לאותה מדריגה, שמלכתחילה לא יהיו להרהורים הרעים דריסת רגל אליו - ובכל זאת, אל "יקח" דבר זה ללבו, כי אולי לכך נברא, וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד. -

לכפות את ה''סטרא אחרא'' תמיד. ועל זה אמר איוב: -

להקב''ה, "בראת רשעים" ; -

על כך שאל בפרק הראשון: "והא צדיק ורשע לא קאמר?" (והרי צדיק ורשע לא נאמר) - כשמכריזים למעלה, לפני הלידה, מה יהיה תכונתו של הילוד: חכם או טפש, גבור או חלוש וכדומה, אין מזכירים אם יהיה צדיק או רשע, שכן, אם יכריזו גם על כך - תתבטל הרי הבחירה החופשית של האדם; כיצד, איפוא, אמר איוב "בראת רשעים"? - אלא, בהתאם לאמור יוסבר הדבר: לא מדובר על כאלה שנבראים לכתחילה כרשעים אמיתיים לעתיד, אלא הקב"ה ברא אנשים כאלה, שבמובן מסויים הם נשארים במצב דומה לרשעים, ואלה הם ה"בינונים" שתמיד נופלים במחשבתם הרהורי עבירה, כמו ברשעים - והכוונה היא, שהם ידחו מחשבות אלו, ויבצעו את העבודה של "אתכפיא סטרא אחרא", לכפות את הסטרא אחרא. ובלשון ה"תניא": ולא -

שהם נבראים לכתחילה, שיהיו רשעים באמת חס ושלום, -

ולחטוא ממש במחשבה, או בדיבור או במעשה, אלא שיגיע אליהם -

שיארע בהם, כמעשה הרשעים במחשבתם והרהורם לבד, -

שבמחשבתם יוכלו לעלות הרהורי עבירה כמו שזה אצל רשעים, והם יהיו נלחמים תמיד להסיח דעתם מהם, -

מהרהורי העבירה, כדי לאכפיא לסטרא אחרא, -

לכפות את ה''סטרא אחרא'' - הם נבראו בצורה כזו, שזה יהיה אופן עבודתם, ולא יוכלו לבטלה מכל וכל, -

שלא יוכלו לבטל לגמרי את ה''סטרא אחרא'' של נפשם הבהמית. כלומר: הם לא יוכלו להגיע לכך, שלא תתעוררנה בהם תאוות, שהן הסיבה להעלאתם של ההרהורים הרעים, כי זה נעשה על ידי צדיקים. -

ושני מיני נחת רוח -

בעבודתם של בני ישראל, לפניו יתברך למעלה: אחד - מביטול הסטרא אחרא לגמרי, ואתהפכא ממרירו למתקא -

ומהפיכת המריר למתוק, ומחשוכא לנהורא, -

ומחושך לאור, וזה נעשה על ידי הצדיקים; -

המבטלים את ה"סטרא אחרא" לגמרי, ואת ה"מריר", ה"רע" של המדות שמנפשם הבהמית, הם הופכים ל"טוב", ואת "חושך" המוחין וה"שכל" של נפשם הבהמית, הם הופכים ל"אור" ולקדושה - כל זה גורם למעלה אופן אחד של נחת רוח; והשנית -

האופן השני של נחת רוח, הוא: כד אתכפיא הסטרא אחרא -

כשכופים את ה''סטרא אחרא'', בעודה בתקפה וגבורתה -

כשה''סטרא אחרא'' היא עדיין בכל תוקפה וגבורתה, ומגביה עצמה כנשר, ומשם -

ממקום הגבהתה, מורידה ה' באתערותא דלתתא -

ע''י התעוררותו של יהודי למטה, לשבור את ה''סטרא אחרא''. אופן זה של נחת רוח למעלה, נגרם על ידי הבינונים. -

על-ידי עבודת ה"בינונים", הלוחמים להכניע את הקליפה בנפש הבהמית. הרי, שקיים "נחת רוח" למעלה מעבודת הבינונים, במאבקם במחשבות ובהרהורים הרעים. לכך רומזים שני הסוגים: "בראת צדיקים" ו"בראת רשעים" - כאלה שעומדים במלחמה תמידית. וזהו שאמר הכתוב: "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי" - "מטעמים" לשון רבים, -

שמשמעותה ברוחניות, בעבודת ה' היא: שני מיני נחת רוח, -

למעלה, מעבודתם של בני ישראל, והוא -

''ועשה לי מטעמים וגו'", מאמר השכינה לבניה כללות ישראל כדפירש בתיקונים, -

כמו שמפרש ב''תיקוני זוהר'', שמלים אלו אומרת השכינה לבני ישראל, המבקשת שבעבודתם יגרמו ל''מטעמים'' - נחת רוח. וכמו שבמטעמים גשמיים, דרך משל, יש שני מיני מעדנים: אחד ממאכלים ערבים ומתוקים, והשני מדברים חריפים או חמוצים, -

שלפני שעורכים אותם למאכל ערב, אין הם טובים למאכל מפאת חריפותם או חמיצותם, רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש. -

כך ישנם גם למעלה שני סוגי נחת רוח: א) "נחת רוח" הנגרם מדברים "טובים" ו"מתוקים" - עבודת הצדיקים, שאינם צריכים יותר להילחם עם ה"סטרא אחרא", וכל עבודתם היא ל"המשיך" מהקדושה יותר אור; ב) "נחת רוח" הנגרם למעלה, מעבודתם של ה"בינונים", שעדיין יש להם "עסק" עם הדברים ה"מרים", הלא-טובים, להיאבק עם ה"רע" שבנפשם הבהמית ולדחות את המחשבות וההרהורים הרעים. וזהו שאמר הכתוב: "כל פעל ה' למענהו, וגם רשע ליום רעה"; -

הכל עשה הקב''ה למענו, וכן גם את הרשע ''ליום רעה''. כיצד, לכאורה, נברא גם הרשע למען הקב''ה? - אלא, פירוש, שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה, -

כדי שיהפוך ל''יום'' את ה''רעה'', שזו משמעות ''וגם רשע, ליום-רעה''. וזאת על-ידי, כד אתכפיא סטרא אחרא -

כשיכוף את ה''סטרא אחרא'', ואסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא לעילא. -

ולא עוד, -

לא זו בלבד שעל-ידי ההשתלטות על המחשבות הרעות, גורמים לנחת רוח למעלה, כי על ידי כך כופים את ה,,סטרא אחרא" אלא אפילו בדברים המותרים לגמרי, כל מה שאדם זובח יצרו -

''מקריב'' ושולט ביצרו הרע, אפילו שעה קלה, -

מדובר כאן בדבר שמותר לעשותו, והוא יצטרך לעשותו, אלא שהוא דוחה אותו לזמן מאוחר יותר, ומתכוין לאכפיא לסטרא אחרא שבחלל השמאלי, -

שבלב, כגון שחפץ לאכול, ומאחר סעודתו עד לאחר שעה או פחות, ועוסק בתורה באותה שעה, -

שכן, אם באותה שעה, הוא עוסק בענינים גשמיים אחרים שהנפש הבהמית רוצה בהם, אין בכך משום "אתכפיא" (כפיה), כי הרי בין כך הוא נוהג לפי רצון הנפש הבהמית. רק, אם באותה שעה, הוא עוסק בתורה - ואף שאין הוא מרוויח בכך זמן של לימוד תורה, שכן, גם אחרי האכילה ימשיך ללמוד, זאת ועוד, גם את האכילה עצמה אין הוא דוחה לגמרי, כי אחרי אותה "שעה" - אכן יאכל - מכל מקום, עצם העובדה שהוא מאחר את סעודתו - יש בה משום כפיית ה"סטרא אחרא", דבר הגורם נחת רוח למעלה. כדאיתא -

כמו שאנו מוצאים, בגמרא: "שעה רביעית -

משעות הבוקר, מאכל כל אדם, שעה ששית מאכל תלמידי חכמים", -

מדוע, באמת, איחרו תלמידי החכמים את סעודתם בשעתיים? והיו -

תלמידי החכמים, מרעיבים עצמם שתי שעות לכוונה זו, -

כדי לכפות את ה''סטרא אחרא'', אף שגם אחר הסעודה היו לומדים כל היום, -

הרי הם לא עשו זאת כדי להרוויח זמן ללימוד, אלא אך ורק כדי לכפות את ה''סטרא אחרא''. וכך גם בשאר לבושי הנפש: דיבור ומחשבה, וכן אם בולם פיו מלדבר דברים שלבו מתאוה מאד לדברם מענייני העולם, -

גם אם בדיבור עצמו אין משום איסור כלל - רק מחמת שהוא מתאווה כל כך לומר דיבורים אלה - הוא מתאפק, כדי לשבור את יצרו הרע. וכן בהרהורי מחשבתו, -

שהוא מתאווה להרהר בענין גשמי, ונמנע מכך, אפילו במעט מזעיר דאתכפיא סטרא אחרא לתתא -

גם בכפיה מועטה של ה''סטרא אחרא'' למטה, אסתלק יקרא דקודשא-בריך-הוא וקדושתו לעילא הרבה. -

ומקדושה זו -

שלמעלה, נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה, לסייעו סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך. -

בעבודת השם שלו. וזהו שאמרו רז"ל: "אדם מקדש עצמו מעט למטה - מקדשין אותו הרבה מלמעלה", לבד מה שמקיים -

בכך, מצות עשה של תורה: "והתקדשתם וכו'", -

שהוא מקיים, כשמקדש עצמו במותר לו. -

בדברים המותרים לו. מצות "והתקדשתם" היא, שגם בדברים המותרים, ימנע יהודי מלעשותם לשם תאוותו הגופנית, אלא, אך ורק לשם שמים. מצוה זו של "והתקדשתם" הרי לא נאמרה לצדיקים בלבד, שאין להם שום שייכות ל"רע", אלא דוקא לאותם אנשים שיש להם עסק עם ה"רע", כפי שיוסבר להלן: ופירוש "והתקדשתם" - שתעשו עצמכם קדושים; כלומר, אף שבאמת אינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא, -

"קדושה" משמעה - פרישה והתבדלות מה"קליפה" ומה"רע". הרי, אף שמבחינת מדריגתו, עליו עדיין לקדש עצמו ולהתרחק מה"סטרא אחרא", כלומר: אין הוא בדרגה שאין בלבו שום תאוה לדברים המקבלים חיותם מה"סטרא אחרא", כי היא -

ה''סטרא אחרא'' שמנפשו הבהמית, בתקפה ובגבורתה כתולדתה בחלל השמאלי, -

שבלב, שבו מיקומה של הנפש הבהמית והיצר הרע, רק שכובש יצרו ומקדש עצמו. -

ומנתק את עצמו מה''סטרא אחרא'', הרי אם הוא עושה כן ומקיים בכך את ''והתקדשתם'' הוא מגיע לקיום האמור אחרי ''והתקדשתם'', ככתוב בהמשך: "והייתם קדושים" -

נוסף על הפירוש הפשוט, בלשון ציווי, שתהיו קדושים, אפשר גם לפרש ''והייתם קדושים'' בלשון של הבטחה, על-ידי ''והתקדשתם'' פעילות כפויה של התקדשות, ישנה הבטחה שאכן ''תהיו קדושים'', כלומר, סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהסטרא אחרא, על ידי שמקדשים אותו הרבה מלמעלה, -

כפי שלמדנו, שעל-ידי שאדם מקדש עצמו מעט למטה - מקדשים אותו הרבה מלמעלה, ומסייעים אותו לגרשה -

את ה''סטרא אחרא'' מלבו מעט מעט: -