פרק כא. והנה, מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם ; -

שונה לגמרי ה''מושג'' כפי שהוא מתבטא באדם, מאותו ''מושג'' עצמו כפי שמשתמשים בו ביחס להקב''ה: שהאדם, כשמדבר דבור, הרי הבל הדבור שבפיו -

בשעה שהוא מדבר, הוא מורגש, ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו, -

של הדיבור, שהן עשר בחינות הנפש עצמה. -

כלומר "שכל" ו"מדות", שכפי שהוסבר בפרק הקודם הם שורש הדיבור; ומאחר שהדיבור מובדל משורשו, הוא יכול להיראות כ"מציאות" (כדבר), לעצמו, למרות שכשהוא נמצא בשורשו, הוא בטל לגמרי ואין לו שום ערך. כך הדבר ביחס לדיבורו של האדם. אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו יתברך חס ושלום, כי אין דבר חוץ ממנו, ולית אתר פנוי מיניה, -

אין שום מקום (או מדריגה) שהוא פנוי ממנו, מהקב"ה. הרי, בכל מקום בו קיים דיבורו של הקב"ה, באותו מקום עצמו נמצא הקב"ה, והדיבור נמצא תמיד ב תוך שורשו. ולכן אין דבורו יתברך כדבורינו חס ושלום -

"דיבור" האדם, בשעת דיבורו, נפרד משורשו ונראה כ''מציאות'' לעצמו, גם בעיני האדם המדבר. אך, דיבורו של הקב''ה בטל תמיד לשורשו. [כמו -

שמובן הדבר, שאין מחשבתו -

של הקב''ה, כמחשבתינו, כדכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", וכתיב: "כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו'"]. -

והפסוק מסיים: "ומחשבותי ממחשבותיכם". הרי, כשם שאנו מוצאים שמחשבתו של הקב"ה היא סוג מחשבה אחר לגמרי כך אנו גם מבינים, שדיבורו של הקב"ה שונה לגמרי מהדיבור שלנו. אלא, אם כך הדבר שדיבורו של הקב"ה אינו נפרד ממנו, מדוע קוראים לו "דיבור"? כל ענין שלמעלה שאנו רוצים להבין, אנו משיגים אותו לפי המושגים שלנו, מעצמנו ובשרנו. אנו רואים באדם שהמלים שהוא מדבר - נפרדות ממנו, ולכן הן יכולות להגיע לזולת; שונה הדבר באותיות המחשבה המאוחדות עם האדם עצמו, ונעלמות מהזולת. בהתאם לכך אין מושג הדיבור שבאדם נותן לנו תמונה מענין הדיבור כמו שהוא למעלה - מאחר, שלמעלה גם הדיבור אינו מובדל משורשו - מדוע, איפוא, אנו קוראים לו בשם "דיבור"? הדברים יוסברו להלן, שישנן שתי תכונות בדיבור: א) הכוח לגלות לזולת מה שמוסתר במחשבתו של המדבר, ב) עובדת היפרדותו משורשו. ורק בגלל תכונתו הראשונה - לגלות לזולת את המוסתר במחשבתו של המדבר - הוא נקרא למעלה בשם "דיבור" - גילויו של האור האלקי לעולמות ולנבראים. ולא נקרא דבורו יתברך בשם "דבור" רק על דרך משל, כמו שדבור התחתון שבאדם הוא מגלה לשומעים מה שהיה צפון ונעלם במחשבתו, כך למעלה באין-סוף ברוך-הוא, יציאת האור והחיות ממנו יתברך מההעלם אל הגילוי - בתחילה היו האור והחיות בהעלם, ועתה הם בהתגלות, לברוא עולמות ולהחיותם, - לפני שה''אור'' וה''חיות'' היו בהתגלות לא היו עולמות בנמצא, רק אחרי התגלות ה''אור'' וה''חיות'', נבראים ומתקיימים עולמות - הרי, התגלות זו נקרא בשם "דבור". - שכן, גם למעלה יש בכך משום התגלות לזולת, כלומר, שיהיו עולמות ונבראים המרגישים עצמם כמו זולת, כדבר נוסף. והן הן עשרה מאמרות - הכתובים בתורה, שבהן - ועל ידן, נברא העולם, - עשרה המאמרות מהווים התגלות האור והחיות האלקית, לברוא עולמות ונבראים. עיין ''שער היחוד והאמונה'' סוף פרק ד. וכן - גם ב''דיבור'' אחר שאינו כדי לברוא עולמות ולהחיות, כלומר - שאר כל התורה נביאים וכתובים - שבנוסף לעשרה מאמרות, נקראים בשם ''דיבור'' שכן, הם הרי התגלו, שהשיגו הנביאים במראה נבואתם. - יש בהם משום התגלות האור האלקי לנביאים. ומחמת ענין ה"התגלות", קוראים להם בשם "דיבור", כמו שזה בכל דיבור למטה. אך, ענין הפירוד שקיים בדיבורו של האדם - אינו בנמצא בדיבור שלמעלה.
והרי דבורו ומחשבתו כביכול מיוחדות עמו בתכלית היחוד, דרך משל, כמו דבורו ומחשבתו של אדם - לפני שהוא חושב ומדבר אותם בפועל, בעודן בכח חכמתו ושכלו, או בתשוקה וחמדה שבלבו קודם - לפני, שעלתה מהלב למוח להרהר בה בבחינת אותיות, - באותיות המחשבה. שאז היו אותיות המחשבה והדבור הזה, הנמשכות מחמדה ותשוקה זו בכח בלב, ומיוחדות שם בתכלית היחוד בשרשן, שהן החכמה ושכל שבמוח וחמדה ותשוקה שבלב. - שהן הם ''שורש'' המחשבה והדיבור. הרי כשם שזה באדם, שלפני שהוא חושב והוגה את האותיות בדיבור - הן מאוחדות כליל בשורשן, כך בדיבור שלמעלה, (גם) אחרי ההתגלות - המחשבה והדיבור כביכול מהקב''ה - הם מיוחדים בתכלית עם הקב''ה: וככה ממש, דרך משל, מיוחדות דבורו ומחשבתו של הקב"ה בתכלית היחוד במהותו ועצמותו יתברך, גם אחר שיצא דבורו יתברך אל הפועל בבריאות העולמות, - הוא מיוחד אז עם הקב''ה, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, ואין שום שינוי כלל לפניו יתברך - בין לפני הבריאה לבין אחרי הבריאה, אלא - השינוי הוא רק אל - לגבי, הברואים המקבלים חיותם מבחינת דבורו יתברך - השינוי מתבטא בפשטות: בתחילה לא היו ברואים כלל, ולאחר מכן נבראו העולמות והם מקבלים חיותם מהדיבור - וזאת מתי? - בבחינת יציאתו כבר - של הדיבור אל הפועל בבריאת העולמות שמתלבש בהם - דיבורו של הקב''ה מתלבש בעולמות, להחיותם על ידי השתלשלות מעלה לעלול - על-ידי ירידתו ממדריגה עליונה למדריגה מתחתיה. המדריגה העליונה נקראת ''עילה'', כלומר שהיא ''סיבה'' (גורם) למדריגה מתחתיה, הנקראת ''עלול'' - ''מסובב'' (תוצאה). וירידת המדרגות - על-ידי ירידת הדיבור ממדריגה למדריגה, בצמצומים רבים ושונים, - המצמצמים את ה''אור'' וה''חיות'' האלקי של הדיבור, עד שיוכלו הברואים לקבל חיותם והתהוותם ממנו - מדיבורו של הקב''ה, ולא יתבטלו במציאות, - שכן, אם ה''חיות'' של הדיבור, לא היתה מתצמצמת כל כך, אלא היתה מאירה בהתגלות כפי שהיא, היו הנבראים מאבדים את מציאותם לגמרי לגבי החיות האלקית. ברם, הכוונה העליונה היא הרי, שהנבראים ירגישו עצמם כ''מציאות'', ועל-ידי עבודתם העצמית יגיעו להתבטלות לאלקות - לכן על ה''חיות'' לעבור צמצומים רבים; וכפי שיוסבר להלן, במה מתבטאות השפעתם של הצמצומים:

וכל הצמצומים הם בחינת "הסתר פנים", - פנימיות החיות האלקית - מסתתרת: להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו יתברך, שלא יתגלה בבחינת גילוי רב - שאז היה זה באופן שלא יוכלו התחתונים - הנבראים שבעולמות התחתונים, לקבל - חיותם, ולכן - מחמת שה''חיות'' עוברת דרך הצמצומים הרבים, גם כן נדמה להם - לנבראים, אור וחיות הדבור של מקום ברוך-הוא המלובש בהם כאלו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו יתברך, - מהקב''ה, רק שנמשך ממנו יתברך כמו דבור של אדם - נמשך מנפשו. - ובסופו של דבר נעשה כדבר נפרד. כך נדמה לנבראים ה''חיות'' האלקית של הדיבור שלמעלה וזאת יען שה''חיות'' של הדיבור שלמעלה, מגיעה אליהם אחרי צמצומים רבים, ולגבי הנבראים מסתירים הצמצומים על ה''חיות'', ולכן יכול להידמות להם שהדיבור שלמעלה דומה לדיבורו של האדם. אך לגבי הקב"ה, אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו, ו"כחשכה - העלם, כאורה", - גילוי, לפני הקב''ה. כדכתיב: "גם חשך לא יחשיך ממך וגו'", - שכן, גם החושך הוא ''ממך'', מהקב''ה, ולכן אין החושך מסתיר בפני הקב''ה, כפי המפורט להלן, שרק דבר חיצוני וזר בכוחו להסתיר, אך אין בנמצא שום ''יש'' המסתיר את עצמו עם עצמו, מאחר שהמוסתר והמסתיר הם אותו אחד - כמו שרבנו הזקן אומר: משום שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו יתברך חס ושלום, - כמו שלמדנו, שאין שום דבר שיהיה נפרד באמת מהקב''ה, אלא כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה, - כאותו צב שלבושו צומח ממנו עצמו. כך גם למעלה, הצמצומים והלבושים - הם עצמם אלקות. כמו שכתוב: "כי ה' הוא האלהים", - שם הוי' רומז על ''גילוי'' - התגלות אלקית, ושם אלקים, הוא הכוח האלקי שב''העלם'', להחביא ולהסתיר על אלקות, הרי הם דבר אחד, כלומר: שם אלקים הוא אלקות באותה מדה כמו שם הוי', וכמו שנתבאר במקום אחר. - ממילא לא שייך ששם אלקים יסתיר על הקב''ה, מאחר שהוא עצם אחד עם שם הוי', שהוא כוח של גילוי, ולכן קמיה - כולא כלא חשיב ממש: - לפני הקב''ה, הכל נחשב לכלום ממש. שכן, מה שאפשר לנבראים להרגיש עצמם כ''מציאות'', נובע מכך, שכלפיהם מהווים הצמצומים והעלמות, הסתרה על ה''אור'' וה''חיות'' האלקית - דבר זה נותן להם מקום להחשיב את עצמם ל''יש'' ול''מציאות'' - אך, לגבי הקב''ה אין הצמצומים והעלמות מסתירים כלל, ממילא ''כולא קמי' כלא חשיב ממש'' - כל המציאות של עולמות ונבראים הם ממש אין ואפס; ואין הם ''פועלים'' שום שינוי באחדותו ההחלטית של הקב''ה - הוא יחיד ומיוחד אחרי שנבראו העולמות כמו לפני שנבראו.

ביחס למה שלמדנו שלגבי הקב''ה אין הצמצום וההעלם מהווים הסתרה, ולכן כל העולמות והנבראים הם אין ואפס לגבי הקב''ה, כאילו אינם במציאות ממש, ורק בנבראים ''פועלת'' ההסתרה, שיוכלו לקבל את הבריאה כ''מציאות'' - מן הראוי להוסיף סיפור קצר מהמגיד מקוזניץ: לפני הסתלקותו אמר המגיד מקוזניץ לבנו:...אין לי כבר גוף כלל. תפס הבן בידו ואמר לו: אבא, הריני מרגיש שאכן יש לך גוף! ענה לו אביו: - מפני שאתה ממשש עם גוף - לכן אתה מרגיש גוף.. כלומר, לאמיתו של דבר גופו איננו מציאות של גוף כלל, רק זאת, שמחמת שממשמשים עם גוף - מרגישים גוף.