פרק כא

פרק כא. והנה, מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם ; -

שונה לגמרי ה''מושג'' כפי שהוא מתבטא באדם, מאותו ''מושג'' עצמו כפי שמשתמשים בו ביחס להקב''ה: שהאדם, כשמדבר דבור, הרי הבל הדבור שבפיו -

בשעה שהוא מדבר, הוא מורגש, ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו, -

של הדיבור, שהן עשר בחינות הנפש עצמה. -

כלומר "שכל" ו"מדות", שכפי שהוסבר בפרק הקודם הם שורש הדיבור; ומאחר שהדיבור מובדל משורשו, הוא יכול להיראות כ"מציאות" (כדבר), לעצמו, למרות שכשהוא נמצא בשורשו, הוא בטל לגמרי ואין לו שום ערך. כך הדבר ביחס לדיבורו של האדם. אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו יתברך חס ושלום, כי אין דבר חוץ ממנו, ולית אתר פנוי מיניה, -

אין שום מקום (או מדריגה) שהוא פנוי ממנו, מהקב"ה. הרי, בכל מקום בו קיים דיבורו של הקב"ה, באותו מקום עצמו נמצא הקב"ה, והדיבור נמצא תמיד ב תוך שורשו. ולכן אין דבורו יתברך כדבורינו חס ושלום -

"דיבור" האדם, בשעת דיבורו, נפרד משורשו ונראה כ''מציאות'' לעצמו, גם בעיני האדם המדבר. אך, דיבורו של הקב''ה בטל תמיד לשורשו. [כמו -

שמובן הדבר, שאין מחשבתו -

של הקב''ה, כמחשבתינו, כדכתיב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", וכתיב: "כן גבהו דרכי מדרכיכם וגו'"]. -

וכל הצמצומים הם בחינת "הסתר פנים", - פנימיות החיות האלקית - מסתתרת: להסתיר ולהעלים האור והחיות הנמשך מדבורו יתברך, שלא יתגלה בבחינת גילוי רב - שאז היה זה באופן שלא יוכלו התחתונים - הנבראים שבעולמות התחתונים, לקבל - חיותם, ולכן - מחמת שה''חיות'' עוברת דרך הצמצומים הרבים, גם כן נדמה להם - לנבראים, אור וחיות הדבור של מקום ברוך-הוא המלובש בהם כאלו הוא דבר מובדל ממהותו ועצמותו יתברך, - מהקב''ה, רק שנמשך ממנו יתברך כמו דבור של אדם - נמשך מנפשו. - ובסופו של דבר נעשה כדבר נפרד. כך נדמה לנבראים ה''חיות'' האלקית של הדיבור שלמעלה וזאת יען שה''חיות'' של הדיבור שלמעלה, מגיעה אליהם אחרי צמצומים רבים, ולגבי הנבראים מסתירים הצמצומים על ה''חיות'', ולכן יכול להידמות להם שהדיבור שלמעלה דומה לדיבורו של האדם. אך לגבי הקב"ה, אין שום צמצום והסתר והעלם מסתיר ומעלים לפניו, ו"כחשכה - העלם, כאורה", - גילוי, לפני הקב''ה. כדכתיב: "גם חשך לא יחשיך ממך וגו'", - שכן, גם החושך הוא ''ממך'', מהקב''ה, ולכן אין החושך מסתיר בפני הקב''ה, כפי המפורט להלן, שרק דבר חיצוני וזר בכוחו להסתיר, אך אין בנמצא שום ''יש'' המסתיר את עצמו עם עצמו, מאחר שהמוסתר והמסתיר הם אותו אחד - כמו שרבנו הזקן אומר: משום שאין הצמצומים והלבושים דבר נפרד ממנו יתברך חס ושלום, - כמו שלמדנו, שאין שום דבר שיהיה נפרד באמת מהקב''ה, אלא כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה, - כאותו צב שלבושו צומח ממנו עצמו. כך גם למעלה, הצמצומים והלבושים - הם עצמם אלקות. כמו שכתוב: "כי ה' הוא האלהים", - שם הוי' רומז על ''גילוי'' - התגלות אלקית, ושם אלקים, הוא הכוח האלקי שב''העלם'', להחביא ולהסתיר על אלקות, הרי הם דבר אחד, כלומר: שם אלקים הוא אלקות באותה מדה כמו שם הוי', וכמו שנתבאר במקום אחר. - ממילא לא שייך ששם אלקים יסתיר על הקב''ה, מאחר שהוא עצם אחד עם שם הוי', שהוא כוח של גילוי, ולכן קמיה - כולא כלא חשיב ממש: - לפני הקב''ה, הכל נחשב לכלום ממש. שכן, מה שאפשר לנבראים להרגיש עצמם כ''מציאות'', נובע מכך, שכלפיהם מהווים הצמצומים והעלמות, הסתרה על ה''אור'' וה''חיות'' האלקית - דבר זה נותן להם מקום להחשיב את עצמם ל''יש'' ול''מציאות'' - אך, לגבי הקב''ה אין הצמצומים והעלמות מסתירים כלל, ממילא ''כולא קמי' כלא חשיב ממש'' - כל המציאות של עולמות ונבראים הם ממש אין ואפס; ואין הם ''פועלים'' שום שינוי באחדותו ההחלטית של הקב''ה - הוא יחיד ומיוחד אחרי שנבראו העולמות כמו לפני שנבראו.