פרק כד

פרק כד. בפרקים הקודמים, הסביר רבנו הזקן, איך "קרוב מאד" לקיים תורה ומצוות "בלבבך", מתוך אהבת ה' ויראת ה', באמצעות האהבה המסותרת שבתוך כל אחד מישראל להקב"ה. אך, כדי להבין, כיצד אפשר על-ידי האהבה המסותרת לקיים כל המצוות, ולהימנע מעבירות - הסביר רבנו הזקן שייכותן של כל מצוות-העשה ל"אנכי ה' אלקיך", ושל כל מצוות-הלא-תעשה ל"לא יהי' לך"; משמעותה של "אחדות ה'" היא לא רק שהקב"ה הוא אלוקה אחד, אלא שהוא יחיד ובלעדו הכל אין ואפס, שכן, הכל בטל בתכלית אל הקב"ה.

רבנו הזקן הסביר ש"עבודה זרה" אין פירושה דוקא לכפור חלילה בהקב"ה, אלא גם כשאדם מחשיב את עצמו ל"מציאות" ונפרד מקדושתו של הקב"ה - הרי גם זה "עבודה זרה".

לאחר מכן הסביר רבנו הזקן, שפנימיות הרצון העליון מאירה בהתגלות במצוות, ויהודי בשעה שמקיים מצוות, גם הוא מתאחד עם הקב"ה. ייחודו של יהודי עם הקב"ה בשעה שהוא לומד תורה, הוא למעלה מאשר ייחודו אתו בשעה שהוא מקיים מצוות.

בפרק כ"ד, אותו אנו מתחילים ללמוד, יוסבר, שכשיהודי עובר עבירה, דבר שהוא ההיפך ממצוה, היפך מרצונו של הקב"ה, נפרדות אז נפשו וכוחותיה מהקב"ה, יותר מאשר היפרדותן של ה"קליפה" וה"סטרא אחרא" הנקראות "עבודה זרה" ו"אלקים אחרים".

וזה לעומת זה, -

כשם שלכל ענין של קדושה, יש לעומתו דבר הפכי בקליפה - כך יש גם דבר הפכי כנגד לימוד התורה וקיום המצוות, שעל-ידן מתאחדים עם הקב''ה. ה''לעומת זה'' של תורה ומצוות, היא: הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא -

שלוש מאות ששים וחמש מצוות ה''לא תעשה'', שהתורה אסרה לעשותן, וכל איסורי דרבנן, -

כל האיסורים שאסרו החכמים, מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו יתברך והפכם ממש -

ההיפך מרצונו וחכמתו של הקב''ה, לפיהם אסור לעשות דברים אלה, הם -

כל הדברים האסורים הללו, נפרדים מיחודו ואחדותו יתברך בתכלית הפירוד ממש, כמו הסטרא אחרא והקלייפה הנקראת "עבודה זרה" ו"אלהים אחרים", מחמת הסתר פנים של רצון העליון, כנזכר לעיל. -

שהן מקבלות השפעה מבחינת אחוריים - ולכן הן נקראות אלקים אחרים. וכן -

כמו שזה בעבירות עצמן, כך גם ג' לבושי הנפש -

הבהמית, שמקליפת נוגה שבישראל, שהם מחשבה דבור ומעשה, המלובשים בשס"ה לא תעשה דאורייתא ודרבנן, -

לחשוב, לדבר ולעשות את הדברים שהתורה והחכמים אסרו אותם; וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה -

שהנפש הבהמית היא זו שעושה את העבירות באמצעות לבושיה: מחשבה, דיבור או מעשה, כולם מיוחדים ממש בסטרא אחרא וקליפה זו, הנקרא "עבודה זרה". -

ממנה הם מקבלים ''חיות'' בשעת עשיית העבירות. ולא עוד, -

שהנפש ולבושיה מאוחדים עם ה''סטרא אחרא'' וממילא הם בדרגה אחת אתה, אלא -

יתירה מזו: שבטלים וטפלים אליה, וגרועים ופחותים ממנה מאד, כי היא -

ה''סטרא אחרא'' וה''קליפה'', אינה מלובשת בגוף חומרי, ויודעת את רבונה ואינה מורדת בו, לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ברוך-הוא חס ושלום, -

אלא, כל שהיא עושה, הוא בשליחותו של הקב''ה. הרי, שהקליפות שאינן לבושות בגוף, אינן יכולות להמרות את רצונו של הקב''ה; נפש האדם בלבד, בהיותה לבושה בגוף - יכולה לעשות דבר שהוא נגד רצונו של הקב''ה, ובכך היא למטה מהקליפות, וכמאמר בלעם: -

כמו שאמר בלעם: "לא אוכל לעבור את פי ה' וגו". -

אף שבלעם היה קליפה מלובשת בגוף - אלא שהוא אמר זאת, מצד הקליפה הרוחנית שהתלבשה בו במיוחד בשעה שהיה צריך לקבל את הנבואה שלו ואת הכוח שהקללות שלו יפעלו פעולתן. מבחינת קליפה רוחנית זו - לא היה יכול להמרות ציוויו של הקב''ה. ואף שנקרא -

הקליפות האמורות, "עבודה זרה" -

כך שהן מייצגות את הכפירה בהקב''ה, הא קרו ליה

- אך הן הרי קוראות להקב''ה: "אלהא דאלהיא", -

אלוקה האלוקים, כלומר, שאין הן כופרות לגמרי בהקב''ה, ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך, -

לעשות דבר שכנגד רצונו של הקב''ה - וכל כך למה? כי יודעים ומשיגים שהוא -

רצונו של הקב''ה, חיותם וקיומם, שיונקים מבחינת "אחוריים דאחוריים" של רצון העליון ברוך-הוא המקיף עליהם, אלא שיניקתם וחיותם שבתוכם היא בבחינת גלות בתוכם -

שיוכלו להחשיב עצמן -

ל''מציאות'' של אלהות, והרי זו כפירה באחדותו. -

של הקב''ה. ההחשבה העצמית ל''מציאות'', יש בה משום כפירה באחדותו של הקב''ה, אבל מכל מקום, -

הקליפות והסטרא אחרא, אינן כופרים וכחשו בה' לגמרי ולומר לא הוא, אלא דקרו ליה -

להקב''ה, "אלהא דאלהיא", דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו יתברך, -

הקליפות והסטרא אחרא מכירות, שחיותן וקיומן, בא להן מרצונו של הקב''ה. ולכן -

מחמת ידיעתן, ש''חיותן'' בא להן מרצון הקב''ה, אינן עוברין רצונו יתברך לעולם. ואם כן, -

שאין הקליפות עוברות אף פעם על רצונו של הקב''ה, הרי האדם העובר על רצונו יתברך, הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהסטרא אחרא וקליפה, הנקראת "עבודה זרה" ו"אלהים אחרים", -

בכך שהוא עובר על רצונו של הקב''ה, ואילו הקליפה והסטרא אחרא אינן עוברות על רצונו של הקב''ה, והוא -

בעל העבירה, בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו של הקדוש-ברוך-הוא יותר ממנה, -

מהקליפה, וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה חס ושלום. וכמו שכתוב בעץ חיים שער מב סוף פרק ד, שהרע שבעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו', -

''שמרים'' - הם החומר הגס ביותר המופרש מהיין - ובעניננו: ה''רע'' שבעולם-הזה הוא הגס ביותר בקליפות עצמן, והוא תכלית הברור וכו', -

אחרי בירור והעלאת ניצוצות הטוב הנמצאים בקליפות - שורד הגס והגרוע ביותר מהקליפות - והוא ה''רע'' של עולמנו החומרי. ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים, והרשעים גוברים בו וכו': -

ולכן אמרו רז"ל על פסוק: "כי תשטה אשתו" -

''תשטה'' מלשון ''שטות'', כי: "אין אדם עובר עבירה וכו'", -

אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'', דאפילו אשה המנאפת שדעתה קלה -

בכל זאת, היתה מושלת ברוח תאותה, לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר ומעלים את האהבה מסותרת שבנפשה האלהית, -

שהיא, האהבה המסותרת, שואפת לדבקה באמונת ה' ויחודו ואחדותו, ולא ליפרד חס ושלום מאחדותו, אפילו נוטלים את נפשה ממנה לעבוד עבודה זרה חס ושלום, -

מחמת אהבתה להקב"ה, היתה מוסרת את נפשה ולא היתה מסכימה בשום אופן לעבוד עבודה זרה, כי על-ידי כך תיתנתק מהקב"ה; וכלפי איזה נסיון היתה מוסרת את נפשה? ואפילו בהשתחואה לבדה -

לעבודה זרה, בלי שום אמונה בלב כלל, -

כלומר: גם אם הכפיה לעבוד עבודה זרה, היתה מתבטאת בתנועה חיצונית בלבד - להשתחוות לעבודה זרה, גם מבלי שתאמין בלבה בכך כלל - היתה אשה קלת דעת זו, מוסרת את נפשה, מחמת האהבה המסותרת שבלבה להקב"ה, ולא היתה משתחוה לעבודה זרה, כדי לא להיות מנותקת מהקב"ה; וכל שכן לכבוש היצר ותאות הניאוף, שהם יסורים קלים ממיתה, ה' ישמרנו. -

הרי בודאי שהיתה יכולה לשלוט ביצר הניאוף, בגלל אהבתה המסותרת להקב"ה, אלא, "רוח שטות" בלבד, היא המפתה אותה ומסיטה אותה מן הדרך, לחשוב, שעל-ידי חטא הזנות, אין היא מתנתקת מהקב"ה, ומשום כך היא נכשלת בעבירה זו. אך אפשרי הרי לומר, שקיים אצלה הבדל בחומרת העוון ובמדת ההיתנתקות מהקב"ה, בין האיסור של זנות לבין האיסור של עבודה זרה - ובגלל אותו הבדל, הרי ב"עבודה זרה" היא מוסרת את נפשה למרות שאין היא נמנעת מלעבור על איסור זנות - מסביר רבנו הזקן, שגם הבדל זה שקיים אצלה, מקורו ב"רוח שטות". לולא רוח השטות, היתה יודעת ומרגישה שגם על-ידי זנות היא נפרדת מהקב"ה. ידיעה זו היתה נוסכת בה כוח להימנע מלחטוא חטא של זנות - וכך אומר ה"תניא" להלן: וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לעבודה זרה, הוא גם כן רוח שטות דקליפה המלובשת לנפש האלהית -

אלא, רוח השטות מלבישה את הנפש האלקית רק עד בחינת חכמה שבה, -

כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, שכוח החכמה שבנשמה, הוא ''כוח האמונה'', ולא עד בכלל, -

על כוח החכמה שבנשמה, אין ''רוח שטות'' מכסה ומסתירה, מפני אור ה' המלובש בחכמה, כנזכר לעיל. -

ובגלל כך, בשעה שהיו כופים עליה לעבוד עבודה זרה, הפוגעת מפורשות באמונת ה', שעליה אין רוח השטות יכולה לכסות, היתה מוסרת את נפשה. אך, כשמדובר באיסור זנות, שלגביו יכולה רוח השטות לכסות, אין היא מונעת את עצמה מלזנות. על כל פנים הרי גם ההבדל שהיא מבדילה בין איסור ניאוף לאיסור עבודה זרה, מקורו ב"רוח שטות". אבל באמת לאמיתו, אפילו עבירה קלה, הרי העוברה -

העובר עליה, עובר על רצון העליון ברוך-הוא, והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו יתברך, יותר מסטרא אחרא וקליפה הנקראת "אלהים אחרים" ו"עבודה זרה" ממש, -

כפי שהוסבר לעיל, שהקליפה עצמה איננה עוברת על רצונו של הקב''ה, ואילו הוא - עובר על רצונו של הקב''ה, ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעולם הזה, -

ומקבלים חיותם מהקליפה, שהם בהמות טמאות -

שאסור לאכול אותן, וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים, -

כל הברואים הללו, מקבלים חיותם משלש קליפות הטמאות לגמרי - ואילו האדם, העובר על רצונו של הקב"ה על-ידי עשיית עבירה, נעשה על-ידה, גרוע יותר ולמטה מקליפות טמאות אלו ומאלה שמקבלים חיותם מהן; וכמאמר: "יתוש קדמך", -

בשעה שאדם חוטא, אומרים לו: "יתוש קדמך". מובנו הפשוט של מאמר חכמינו ז"ל זה, הוא: גם ה"יתוש" נברא לפני בריאת האדם; ואילו במובן רוחני המושגים של "מוקדם" ו"מאוחר" הם לא רק ביחס לזמן, אלא ביחס למדריגה - "מוקדם" פירושו: נעלה יותר במדריגתו, ו"מאוחר" פירושו: למטה במדריגה, ובמאמר "יתוש קדמך" הכוונה: שגם ה"יתוש" נעלה במדריגתו מאשר האדם החוטא. פירוש, דאף יתוש שמכניס ואינו מוציא, -

שהגמרא אומרת עליו שהוא ''מכניס ואינו מוציא'', כלומר, הוא מסוג הקליפות שאינן שייכות להשפעה, שהיא קליפה היותר תחתונה, ורחוקה מבחינת הקדושה המשפעת בתכלית הריחוק -

ההיפך הגמור מיתוש שאינו משפיע כלל. שכן, "קדושה" היא "ביטול", ממנה נובעים מעשי החסד וההשפעה על הזולת; ואילו "קליפה" היא ענין של "ישות", שכל דבר היא רוצה רק לעצמה בלבד - הרי, גם קליפה זו, קודמת -

למעלה במדריגה, לאיש החוטא, בהשתלשלות וירידת החיות מרצון העליון ברוך-הוא, -

להחיות את הנבראים. הקליפה המתוארת כ"יתוש", מקבלת את חיותה מהרצון העליון, ממדריגה עליונה יותר בסדר ההשתלשלות, מאשר קבלתו של האדם החוטא, שהוא מקבל חיותו רק אחרי שהחיות יורדת למדריגה נמוכה יותר. וכל שכן -

נעלים ממנו במדריגה, שאר בעלי חיים הטמאים, ואפילו חיות רעות, -

וכל כך למה? - שכולם אינם משנים תפקידם, -

שנועד להם מלמעלה, ופקודתו יתברך שמרה רוחם, ואף-על-גב דאיהו לא חזי כו', -

והגם שהוא עצמו "אינו רואה", כלומר: החיות הרעות עצמן אינן יודעות מכך, אבל ה"מזל" שלהן רואה ויודע מכך. מחמת ה"חיות" המחיה אותן, והחשה ברצון הקב"ה, אין החיה עושה דבר בניגוד לציוויו של הקב"ה, וכמו שכתוב: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", וכפירוש רז"ל ש"אין חיה רעה מושלת באדם -

להרע לו, אלא אם כן נדמה לה כבהמה"; והצדיקים שאין צלם אלהים מסתלק מעל פניהם - כל חיות רעות אתכפיין קמייהו, -

כל החיות הרעות כפופות להם, כמו שכתוב בזהר גבי דניאל בגוב אריות. -

בקשר לדניאל בגוב האריות, שלא רק שפחדו ממנו ולא הזיקו לו אלא שגם הכניעו את עצמן לפניו. סיבת כניעתן היתה ה"צלם אלקים" שהיה נסוך על פניו של דניאל. הרי, שבחיות הרעות, קיים הענין של "מזלייהו חזי" (המזל שלהן רואה) - להכיר ב"צלם אלקים" שעל פניו של הצדיק. על כל פנים, הרי שגם החיות הרעות, אינן עושות דבר בניגוד לרצונו של הקב"ה. ואם כן, -

הרי, החוטא ועובר -

על רצונו יתברך אפילו בעבירה קלה -

בלבד, בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה, שהיא יחודו ואחדותו יתברך, יותר מכל בעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים המושפעים מסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה. -

ומה שפיקוח נפש -

להציל נפש, דוחה שאר עבירות, -

שמן התורה (אבל לא עבודה זרה), וגם יעבור -

על העבירה, ואל יהרג -

אם כופים עליו לחטוא, באיום של הריגתו, עליו לחטוא ולהישאר בחיים - מלבד בשלש עבירות (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), שבהן הדין הוא "יהרג - ואל יעבור", למשל: בעבודה זרה - אם כופים עליו לעבוד עבודה זרה באיום של הריגתו. עליו למסור את נפשו ולא לעבוד עבודה זרה. שכן, פיקוח נפש אינו דוחה איסור של עבודה זרה. הרי, שעל פי תורה קיים הבדל בין שאר העבירות לבין עבודה זרה, ואילו לעיל למדנו שההבדל שעושה האשה המנאפת, בין איסור ניאוף לבין עבודה זרה, נובע מה"רוח שטות" - שבעבודה זרה אין ה"רוח שטות" מכסה על האהבה המסותרת ובאיסור ניאוף היא מכסה עליה? - על כך בא עתה ההסבר, שאין זה מתייחס לקלות וחומרת העבירות, ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות היינו כפירוש חז"ל: -

(ביחס לפיקוח נפש בשבת): "אמרה תורה, חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה", -

כשאדם חולה, ולשם רפואתו צריכים לעשות מלאכה האסורה בשבת - אומרת התורה על כך, שיחללו - לשם החולה - שבת אחת, כדי שישמור לאחר מכן הרבה שבתות. שמכל זה יוצא, שהשבתות הרבות שאחר כך, דוחות שבת אחת זו שמחללים אותה - וזו הסיבה לפיקוח נפש שדוחה שבת, ולא משום קלות העבירות -

של שבת, וחומרן -

כמו עבודה זרה, שנאמר כאילו חילול שבת קל מאשר עבודה זרה, [תדע, -

שאין הדבר תלוי בקלותן או בחומרתן של העבירות, שהרי שבת חמורה ושקולה כעבודה זרה לענין שחיטת מומר לדבר אחד, -

שהדין הוא, מי שהנו ''מומר'' לחלל את השבת (הוא מתמיד בחילול שבת) - שחיטתו אסורה באותה מדה, כאילו היה ''מומר'' לעבוד עבודה זרה, ביורה דעה סימן ב, מה שאין כן במומר לגילוי עריות, -

שדינו אינו כמו ''מומר'' לעבודה זרה, הרי, שבכך חמור חילול שבת מגילוי עריות, ואפילו הכי -

ובכל זאת, פיקוח נפש דוחה שבת ולא גילוי עריות; -

הרי שאי אפשר לומר, שמה שפיקוח נפש אינה דוחה גילוי עריות. הוא מחמת שגילוי עריות חמור יותר, שכן, אנו רואים הרי שביחס לשחיטה, חמורה שבת מ"מומר לדבר אחד". הרי שמן ההכרח לומר שאין דברים אלה תלויים בחומרתן וקלותן של העבירות. אלא דגזירת הכתוב הוא]. -

שביחס לשאר עבירות - פיקוח נפש דוחה אותן, ואילו בשלש העבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכת דמים - אין פיקוח נפש דוחה אותן. אך ביחס לחומרתן של העבירות, הגורמות, שבעל העבירה יהיה נפרד מהקב"ה בשעה שהוא עושה את העבירה, אין, כאמור, שום הבדל, מאחר, שעל-ידי כל עבירה, הוא מתרחק תכלית ריחוק מהקב"ה. ומשום כך, לולי ה"רוח שטות" המכסה על האהבה המסותרת, לא היה יהודי עובר עבירה. ברם, להלן יוסבר, שאם אכן קיים הבדל בין עבירה אחת לשניה, במדת פירודו של בעל העבירה מהקב"ה; - זה מתבטא אחרי עשיית העבירה, אז קיים הבדל בין העבירות שעונשן כרת ומיתה בידי שמים לבין העבירות שאין עליהן עונש זה; אלא שלאחר מעשה החטא, אם היא מעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמים, שאין נפשו האלהית מתה לגמרי ונכרתה משרשה באלהים חיים, רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה בחטא זה -

איחודה של נשמתו של יהודי, בשורשה באלקות - נפגם, ומאחר שהקשר שבין הנפש האלקית לשורשה לא נותק כליל, הרי כפי שיוסבר להלן, יש באפשרות הנפש הבהמית והגוף להתעלות מירידתם בקליפה, ולהתקרב שוב לקדושת הנפש האלקית. ואילו עבירות שעונשן כרת ומיתה בידי שמים, לא זו בלבד שהקשר שבין הנפש לשורשה - נפגם, אלא הוא ניתק כליל. כפי שמוסבר במקום אחר, שהקשר שבין יהודי להקב"ה, דומה ל"חבל" - "יעקב חבל נחלתו", כלומר: שש מאות ושלש עשרה המצוות המקשרות נשמתו של יהודי עם שורשה האלקי, הן בדוגמת חבל השזור מתרי"ג נימים. כשנקרעים כמה מהנימים - נחלש החבל, אבל אין הוא נקרע לגמרי. כך למשל, על-ידי עבירה אחת - נקרעת "נימה" אחת ב"חבל" המקשר את הנשמה לשורשה. ואילו בעבירות שיש בהן כרת ומיתה בידי שמים הרי זה כאילו ה"חבל" כולו נקרע. להלן, באה הגהה, בה מסביר רבנו הזקן, שחומרת העונשים על עבירות - היא בהתאם לגודל הפגם שהעבירות פוגמות. שכן, מטרת ותכלית העונשים, היא הרי לנקות ולזכך את הנפש מהכתם, שהנפש ושורשה בעולמות העליונים נכתמו בעשיית העבירה. ממילא מובן, שחומרת וגודל העונש - הם לפי גודל הכתם והפגם: * (ולפי ערך וחלוקי בחינת הפגם בנפש ובשרשה בעליונים, -

הפגם המתהווה על-ידי עבירה אחת - שונה מהפגם המתהווה מעבירה אחרת, כך הם חלוקי בחינת המירוק והעונש בגיהנם או בעולם הזה, -

היסורים שאדם סובל בגיהנום או בעולם-הזה, המיועדים לנקות את נפשו, לכל עון וחטא עונש מיוחד -

שמטרתו היא: למרק ולהעביר הלכלוך והפגם, -

שנעשו בנפש ובשורשה. וכן בחייבי מיתה וכרת אין פוגמין כולם בשוה): -

אך, על כל פנים, אחרי עשיית העבירה - אם המדובר בחטא שאין עליו איסור כרת ומיתה בידי שמים - אז: הרי גם נפשו החיונית הבהמית המלובשת בגופו, וכן גופו, חוזרים ועולים מהסטרא אחרא וקליפה זו, -

בהן ירדו בשעת עשיית החטא, ומתקרבים לקדושת נפש האלהית המלובשת בהם -

בנפש הבהמית ובגוף, המאמינה -

הנפש האלקית מאמינה תמיד בה' אחד. וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך, -

שכן, הנפש הבהמית, באמצעות הגוף, היא זו שעוברת את העבירה, ואילו הנפש האלקית נשארת נאמנה להקב''ה, גם בשעת עשיית החטא; רק שהיתה -

הנפש האלקית, בבחינת גלות ממש תוך נפש הבהמית מסטרא אחרא, המחטיאה -

הנפש הבהמית את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול למטה מטה תחת טומאת הסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה, ה' ישמרנו. -

הרי בשעה שהנפש הבהמית מחטיאה את הגוף - נמצאת הנפש האלקית בה בגלות; כמו מי שנמצא בגלות, שאינו פועל אז פעולותיו כרצונו, כך גם אין הנפש האלקית פועלת אז פעולתה, שרצונה הוא הרי, להשפיע על הגוף בעבודה של תורה ומצוות ולקשרן עם הקב"ה, כפי שנזכר בפרקים הקודמים, וזאת מפני שהנפש האלקית נמצאת בגלות הנפש הבהמית, הנמצאת בשעת החטא בתהום העמוק ביותר של הקליפה והסטרא אחרא, ואין לך גלות גדול מזה, -

מאשר גלות הנפש האלקית בשעה שהאדם חוטא, "מאגרא רמה כו'", -

הירידה "מגג גבוה ביותר - לבור עמוק ביותר", מהמדריגה הנעלה ביותר בה נמצאת הנשמה - לתהום העמוק ביותר של הסטרא אחרא, וכמו שנתבאר לעיל דשרש ומקור נפשות כל בית ישראל הוא מחכמה עילאה, והוא יתברך וחכמתו אחד וכו'. -

הרי שהנשמה היא במדריגה נעלה ביותר, ומשם היא יורדת למטה, בשעה שהאדם חוטא, עד לגלות במדריגות הנחותות ביותר של קליפות וסטרא אחרא, והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו -

של המלך, בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה, -

כמו בעניננו, שכאשר יהודי לוקח את הנשמה שמחכמה עילאה "ראשו של מלך" - ומורידה בגלות, בסטרא אחרא, הנקראת "קיא צואה" - הרי ירידה זו היא רק באופן זמני, בשעת עשיית החטא, שכן, אחרי עשיית החטא - יוצאת הנפש האלקית מהגלות והסטרא אחרא - ובכל זאת יש בירידה זמנית זו משום עלבון גדול ביותר, שהקליפות וסטרא אחרא נקראות "קיא צואה", כנודע: -