פרק כ

פרק כ. בפרקים הקודמים הסביר רבנו הזקן, כיצד "קרוב מאד" לכל אחד מישראל, לקיים תורה ומצוות מתוך רגש של אהבת ה' ויראת ה' - באמצעות האהבה המסותרת שבו להקב"ה, אהבה מסותרת זו היא בחינת ה"חכמה" שבנפש האלקית, בה שורה אור אין סוף ברוך הוא, ומשם נובע הכוח ביהודי למסור את נפשו ולא להיפרד ולהינתק חס ושלום מהקב"ה.

אם היה יהודי מרגיש וחש, שעל-ידי עבירה, הוא ניתק ונפרד מהקב"ה, לא היה עובר על שום עבירה. אך, אין הוא מרגיש בכך, נדמה לו, שגם בשעה שהוא חוטא, הוא נשאר יהודי כפי שהיה. ואילו - כשבאים לכפות עליו לכפור בהקב"ה ולעבוד עבודה זרה - הוא חש ומרגיש שרוצים לנתק ולהפריד אותו מהקב"ה, ואז הוא מוסר את נפשו. בכוח זה של מסירות נפש, הוא אכן יכול להישמר מכל עבירה ולקיים כל המצוות. אך, כיצד יש באותו כוח של מסירות נפש, שלא לעבוד עבודה זרה, להשפיע גם ביחס לעבירות אחרות? וכיצד יש גם בכוחו להביא לקיום כל המצוות, - יוסברו הדברים בפרקים הבאים על יסוד הנחה שכל מצוות-העשה קשורות במצות האמונה ואחדות ה' - "אנכי ה' אלקיך": וכל מצוות-לא-תעשה קשורות ב"לא-תעשה" של עבודה זרה - "לא יהיה לך אלקים אחרים" -, בכך יובהר, כיצד אפשר לנצל את הכוח של מסירות נפש לשמירת כל מצוות ה"עשה" וה"לא-תעשה".

והנה מודעת זאת -

ידוע הדבר, לכל, כי מצות -

העשה של אמונה ואחדות ה', ואזהרת עבודה זרה, שהם שני דברות הראשונים, -

מעשרת הדיברות, "אנכי" ו"לא יהיה לך", -

''אנכי ה' אלקיך'' - מצות העשה של אמונה ואחדות ה', ''לא יהי' לך'' - מצות הלא-תעשה של עבודה זרה, הם כללות כל התורה כולה; -

הן כוללות את כל התורה כולה. כי, דבור "אנכי" כולל כל רמ"ח מצות עשה, ו"לא יהיה לך" כולל כל שס"ה מצות לא תעשה, -

שתי מצוות אלו, הן ה''כלל'', וכל שאר המצוות, הן ''פרטים'' מאותו ''כלל''. ולכן, שמענו "אנכי" ו"לא יהיה לך" לבד מפי הגבורה, כמאמר רבותינו ז"ל, -

''אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו'', מפני שהם -

שתי דיברות אלו, כללות התורה כולה. -

הרי, ששמענו "מפי הגבורה", מפיו של הקב"ה, את כל התורה כולה, מאחר ששתי דיברות אלו הן ה"כלל" האוצר בתוכו את כל ה"פרטים" - כל התורה. בכך - שכל מצוות-העשה קשורות במצות- העשה של אמונה, וכל מצוות הלא-תעשה קשורות בלא-תעשה של עבודה זרה - יובן ממילא, שאת הכוח של מסירות נפש, לשמור על האמונה ולהתנגד לעבודה זרה, אפשר לנצל גם לקיום כל המצוות, ולהימנעות מ כל העבירות. יש, כמובן, להסביר: איזו שייכות מיוחדת יש בין כל העבירות, לעבודה זרה? - הקשר שבין כל המצוות ל"אמונה" מובן, כפי שמוסבר במכילתא, משל למלך שבא לארץ ואנשיה בקשוהו לגזור עליהם גזירות. ענה להם המלך: תחלה קבלו עליכם את מלכותי, ולאחר מכן אגזור עליכם גזירות. כך מובן גם ביחס למצות "אנכי ה' אלקיך" - בה מצווה כל אחד מישראל לקבל על עצמו עול מלכות שמים - שהיא משמשת כהקדמה וכיסוד לכל המצוות שהקב"ה מצווה את בני ישראל. אך, לא ברור עדיין, השייכות המיוחדת בין כל מצוות "לא-תעשה", ל"לא-תעשה" של עבודה זרה. ויוסברו הדברים להלן: משמעות "אחדות ה'" איננה רק שישנו בורא אחד, אלא גם שאין דבר שמחוץ להקב"ה, כי הכל בטל ומיוחד עם הקב"ה. ממילא כשאדם עובר עבירה - דבר שהוא נגד רצונו של הקב"ה, ובכך הוא מנתק את עצמו מהקב"ה ומרגיש את עצמו ל"יש" ו"דבר נפרד" מאלקות - גם זו נקראת עבודה זרה, וכפי שרבנו הזקן יסביר זאת להלן: ולבאר היטב ענין זה, -

התיחסות כל העבירות ל''עבודה זרה'', צריך להזכיר תחלה בקצרה, ענין ומהות אחדותו של הקב"ה, שנקרא יחיד ומיוחד, -

משמעות הביטוי "יחיד ומיוחד" לגבי הקב"ה, היא: כי במושג "אחדות ה' " אפשר לומר שהוא אלוקה אחד, בורא יחיד, כן אפשר לומר שהקב"ה הוא אחד פשוט ולא מורכב - וכך הלאה, ואילו בביטוי זה מודגש ענין נוסף באחדות ה' כדלהלן: "וכל מאמינים שהוא לבדו הוא", -

כולם הרי מאמינים, שהקב''ה הוא אחד לבדו, גם אחרי שברא את כל העולמות וכל הנבראים, כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש, שהי' הוא לבדו, -

שום דבר חוץ ממנו, הרי לא היה - כך גם אחרי שברא את העולם - קיים רק הוא בלבד. וכמו שנאמר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא כו'", -

בעצם, היה צריך לומר: "אתה עד שלא נברא העולם ואתה משנברא" - מה אומרת לנו המלה "הוא" שנזכרת כאן פעמיים? - אלא הן מציינות: הוא - הוא, אותו אחד ויחיד, פירוש -

משמעות (ציון) המלה ''הוא'', היא: הוא ממש -

הוא שהיה לפני שנברא העולם, אותו אחד בדיוק הוא לאחר שנברא העולם, בלי שום שינוי. כדכתיב: "אני ה' לא שניתי". -

מלפני הבריאה ועד אחרי הבריאה - עם בריאת העולמות, לא נשתנה שום דבר באחדותו האבסולוטית של הקב"ה; ביצירת העולמות - לא נוסף שום דבר, כפי שרבנו הזקן מסביר: כי, עולם הזה וכן כל העולמות העליונים, אינן פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש; שכמו שהיה הוא לבדו הוא, יחיד ומיוחד, קודם הבראם, כן הוא לבדו הוא, יחיד ומיוחד, אחר שבראם, -

כיצד אכן הדבר? לכאורה, הרי נוספו עולמות ונבראים, שלא היו קודם? אלא - משום דכולא קמי' כלא חשיב, -

לגבי הקב''ה אין ערך לשום דבר, וכולם הם, וכאין ואפס ממש. -

כי, התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים מאין ליש, וחיותם, וקיומם, המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהי', -

שכן, כפי שיוסבר להלן ב"תניא", אינה דומה בריאת העולם לעיבוד ויצירת כלי על-ידי בשר ודם: כלי יכול להתקיים בצורתו ובתבניתו גם אחרי שיוצרו מושך את ידיו ממנו. ואילו בבריאה שונה הדבר: מאחר שהנברא נוצר מ" אין " ל" יש ", מן ההכרח שהכוח האלקי יברא ויחייה אותו תמיד מחדש - לולא כוח אלקי זה, היה הנברא חוזר לאין ואפס. יצירה זו, החיות והקיום של כל העולמות והנבראים, אינו אלא דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם. -

ולמשל, כמו בנפש האדם: כשמדבר דבור אחד, שדבור זה לבדו -

הוא, כלא ממש, אפילו לגבי כללות נפשו המדברת, -

הנפש שהיא המקור של כוח הדיבור, שהוא -

כוח הדיבור, בחינת לבוש האמצעי שלה, -

של הנפש. בשלשה לבושי הנפש, מהווה המחשבה ה''לבוש'' העליון ביותר; כוח המעשה - ה''לבוש'' התחתון ביותר; וכוח הדיבור - ה''לבוש'' האמצעי, שהוא כח הדבור שלה, -

והרי דיבור אחד אין לו שום ערך בהשואה לכוח הדיבור כולו, שיכול -

כוח הדיבור של הנפש, לדבר דבורים לאין קץ ותכלית; -

שכן, העובדה שבאמת יש גבול לדיבוריו של האדם, נובעת מכך שחלקי גוף האדם בהם תלוי דיבור האדם, נחלשים מרוב דיבור ומאבדים את כושרם. אך מבחינת כוח הנפש, מסוגל האדם לדבר בלי סוף - ואיזה ערך, איפוא, יש לדיבור אחד, לנוכח כוח אין-סופי זה של מלים?! וכל שכן -

שאין ערך לדיבור אחד, לגבי בחינת לבוש הפנימי שלה -

של הנפש, שהוא המחשבה, -

הכוח לחשוב, שהוא ה''לבוש'' הפנימי של הנפש - הנפש מאוחדת יותר עם המחשבה, שממנה -

מהמחשבה, נמשכו הדבורים -

שכן, האדם מדבר את מה שהוא חושב, והיא חיותם; -

ומאחר שהמחשבה עדינה יותר מאשר הדיבור, וקשורה יותר עם הנפש - ודאי שאין שום ערך לדיבור אחד לגבי המחשבה, ואין צריך לומר לגבי מהות ועצמות הנפש, שהן עשר בחינותי' הנזכרים לעיל, חב"ד כו', -

בהשואה ללבושי הנפש, מחשבה, דיבור ומעשה, נקראים עשר בחינות וכוחות אלה של הנפש (חכמה, בינה, דעת (והמדות:) חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות) - עצמות הנפש, שמהן -

מ''שכל'' ו''מדות'' הנפש, נמשכו אותיות מחשבה זו, המלובשות בדבור זה כשמדבר, -

שכן, האדם חושב או על ענין שכלי, או על ענין הקשור לרגשי המדות - ומה שהוא חושב, הוא, לאחר מכן, מדבר, כי, המחשבה היא גם כן בחינת אותיות כמו הדבור, רק שהן -

אותיות המחשבה, רוחניות ודקות יותר. -

אבל עשר בחינות חב"ד כו', הן שרש ומקור המחשבה, -

כמוזכר לעיל, ואין בהם -

בכוחות ה''שכל'' וה''מדות'', בחינת אותיות עדיין, קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה. -

רק לאחר מכן, כשהאדם חושב בכוח מחשבתו אודות ה''שכל'' או אודות הדברים שהוא מתרגש מהם - מופיעות האותיות. מאחר ש"שכל" ו"מדות" הם בכלל למעלה מאותיות - בודאי ובודאי שאין לגביהם שום ערך לדיבור אחד. להלן מסביר רבנו הזקן, איך בשכל ובמדות אין עדיין אותיות: למשל: כשנופלת איזו אהבה וחמדה בלבו של אדם, קודם שעולה מהלב אל המוח, לחשב ולהרהר בה - אין בה -

בחמדת הלב, בחינת אותיות עדיין, רק חפץ פשוט וחשיקה בלב אל הדבר ההוא הנחמד אצלו, וכל שכן קודם שנפלה התאוה והחמדה בלבו לאותו דבר, רק היתה בכח חכמתו ושכלו -

בינה, וידיעתו, -

כוח הדעת, שהי' נודע אצלו אותו דבר, שהוא נחמד ונעים וטוב ויפה להשיגו ולידבק בו, כגון: ללמוד איזו חכמה, או לאכול איזה מאכל ערב -

הרי, כשהחמדה לדבר לא באה עדיין לידי ביטוי רגשי, רק בשכלו "תפס" והשיג את ה"טוב" שבאותו דבר - ודאי שבאותה הבנה אין עדיין אותיות. רק, לאחר שכבר נפלה החמדה והתאוה בלבו, בכח חכמתו ושכלו וידיעתו, -

אחרי שלפני כן היתה החמדה ב''כוח השכל'' וממנו נוצרה החמדה בלב, ואחר כך חזרה ועלתה -

החמדה, מהלב למוח, לחשב ולהרהר בה, איך להוציא תאותו מכח אל הפועל: להשיג המאכל או למידת החכמה בפועל -

או ללמוד את החכמה, שהוא חומד אותה, בפועל, הרי בכאן -

רק אז, כשהוא חושב איך לממש את תאותו על-ידי השגת המאכל, או לימוד חכמה זו או אחרת, נולדה בחינת אותיות במוחו, שהן אותיות כלשון עם ועם -

כשפת כל עם, המדברים והמהרהרים בהם -

באותן אותיות, כל עניני העולם: -