מוות הוא אירוע טראגי ועצוב בכל גיל ובכל מצב, אך כאשר אדם נפטר לבית עולמו, חשוב מאוד לעשות הכול כדי להעניק לו או לה את הכבוד האחרון.
במסורת ובהלכה היהודית ישנם פרטים רבים העוסקים בכך. להלן סקירה כללית של הדינים וההלכות הקשורות בפטירה, הלוויה וקבורה.
למצוות אלו חשיבות מיוחדת, ועל אלו העוסקים בהם נאמר כי הם גומלים "חסד של אמת", חסד ללא מטרות נסתרות שכן הנפטרים לא יוכלו להשיב להם טובה.
קבורה באדמה
האלוקים אמר לאדם הראשון: מעפר באת ואל עפר תשוב. לאחר פטירתו של האדם עליו לשוב אל האדמה ממנה הוא נוצר.
לפיכך, הקבורה היהודית נעשית באמצעות קבורה באדמה, מה שמאפשר לגופה להפוך לעפר באופן טבעי. ועד לרגעי הקבורה יש להתייחס לגופה בכבוד המקסימלי ולא לבזותה, חלילה.
משמעות הדברים היא ש:
שריפת הגופה – המשמידה את הגופה ולא מאפשרת לה לחדול להתקיים בצורה טבעית – אסורה. חניטה, במהלכה מוציאים את האיברים הפנימיים של האדם ומשליכים אותם, אסורה אף היא. כמו-כן אין להציג את הגופה בפומבי, מה שפוגע בפרטיות ובכבוד הנפטר/ת.
ניתוחי מתים כרוכים אף הם בבזיון מסויים בכבוד המת ולעתים רבות באיברים שלא זוכים לקבורה ולפיכך הם אסורים. במקרים קיצוניים יתכן וניתן להתיר אותם – בהתייעצות עם רב מומחה בתחום.
בחוץ לארץ הקבורה מתבצעת בדרך-כלל בארון קבורה. חשוב לוודא שהארון עשוי מעץ ולא מכיל מתכת או חומרים לא מתכלים.
ה'חברא קדישא'
חלק מהחיים הארגוניים בכל קהילה יהודית חייב לכלול "חברא קדישא" (בעברית: חברה קדושה), אנשים המכינים את הנפטר/ת לקבורה – רוחצים את הגופה ומלבישים את התכריכים, ומוודאים כי הקבורה מתבצעת כדת וכדין. בארץ רוב הפעילות מתבצעת באמצעות המועצה הדתית; ברחבי העולם, החברא קדישא מתנהל בצורה עצמאית כמוסד צדקה. כך או כך, במקרה של מוות כדאי מאוד ליצור קשר עם החברא קדישא באופן מידי. במידה ואין חברא קדישא בעיר, צרו קשר עם שליח חב"ד בעירכם שיעשה כל שביכולתו כדי להבטיח קבורה כשרה לפי המסורת.
קבורה יהודית
בהלכה חשיבות רבה לקבורה דווקא בבית עלמין יהודי, וכן שההכנות לקבורה והקבורה עצמם ייערכו על ידי יהודים. דבר זה כולל את הובלת הגופה, הורדתה לקבר ומילוי הקבר בעפר.
בטרם הקבורה נערכת ההלוויה, טקס בו קרובי המשפחה והמכרים מלווים את הנפטר/ת בדרכו האחרונה. הנה האלמנטים המרכזיים בהלוויה יהודית:
קריעה
קרובי משפחה מדרגה ראשונה (בן/בת זוג, בנים, אחים והורים) קורעים את בגדיהם כהבעת צער על האובדן. בעדות אשכנז נהוג לערוך את הקריעה בתחילת ההלוויה; בעדות הספרדיות, בסופה ולאחר הורדת המת לקבר.
הספד
רבים נוהגים לשאת דברי הספד במהלך ההלוויה. דברי ההספד יכולים לכלול א) סיפורים וזכרונות מהנפטר/ת, מה שמדגיש את גודל האבידה בפטירה. ב) דברי התעוררות לנאספים לשפר את מעשיהם, ברוח דברי הפסוק בקוהלת (ז, ב): והחי יתן אל ליבו. דברי הספד יכולים לשאת קרובי המשפחה, הרב או הידידים.
ההלוויה
ההלוויה עצמה הם הרגעים בהם המשתתפים הולכים בעקבות הגופה. בימים עברו היו מובילים את הנפטר/ת ברגל על לבית הקברות אך כיום המרחק לא מאפשר זאת. כיום, מסע ההלוויה מתנהל לעתים תכופות בשני שלבים: חלק היוצא מבית הנפטר/ת, לאחר-מכן הגופה מובלת לבית הקברות שם המשתתפים צועדים ברגל עד לקבר.
הקבורה
אקט הקבורה הוא הרגע בו מורידים את הגופה אל הקבר ומשיבים אותה אל האדמה, ממנה היא נוצרה. זהו הכבוד האחרון והסופי לנפטר וזו זכות גדולה לקחת חלק ברגעים אלו, בהורדת הגופה או במילוי הקבר בעפר. חשוב מאוד שכל ההליך יתבצע על ידי יהודים, ובמידה שהדבר בלתי אפשרי לפחות כיסוי הארון (או הגופה) בשכבת עפר.
במהלך הקבורה נאמר קדיש, צידוק הדין וא-ל מלא רחמים.
ניחום אבלים
מיד בתום ההלוויה נערך ניחום אבלים, כאשר משתתפי ההלוויה נעמדים בשתי שורות והאבלים עוברים ביניהם. המשתתפים מנחמים את האבלים בטקסט המסורתי "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". לאחר-מכן האבלים עוברים אל המקום בו הם ישבו שבעה.
כתוב תגובה