גדול מאד כו'. זהא פשוט, כיון שהשו"עב מתיר לכתחלה, ואף רמ"אג לא נחלק עליו אלא מחמת המנהג אבל מעיקר הדין הוא כפסק השו"ע, כמו שהאריך המ"א בסס"י ת"נד לתמוה על המנהג זהה, והעלה שטעם המנהג הוא משום דאסור להאכיל איסורי הנאה לנכרי לפיכך אסור למכרו חוץ מדמי איסור שבו. ובודאי זה אינו אלא חומרא בעלמא שנהגו להחמיר גבי חמץ, ולא בשאר איסורי הנאה, שכולם אסורים להאכילו לנכרי ואפילו לבהמת הפקר, כמ"ש ביו"ד סי' צ"ד, עיי"ש בט"ז סוף סק"ד בשם איסור והיתרו ורש"לז ותורת חטאתח, וכ"מ במשנה סוף תמורהט כמ"ש הפרי חדש שםי, ואעפ"כ מותר למכרן לנכרי חוץ מדמי איסור שבהןיא, כגון יין נסך שנתערב בשאינו מינויב ואין בתערובת ו' חלקיםיג כנגדו שיש שם טעם ומראהיד יין כמ"ש רמ"א ביו"ד סי' קל"ד סעיף ה' בהג"הטו, עיי"ש בש"ךטז, וכ"ש וק"ו בחמץ משהויז.

ובפרט שיש אומרים (הר"ןיח בשם הראשונים והובא בפרי חדש סי' תס"ז) שכל איסורין לסתם יינן מדמינן להויט דאפילו יין ביין שרי. וזהו בודאי ג"כ דעת הרשב"ם וראבי"הכ, שהביא המרדכי בפרק כל הצלמיםכא ובהגהת מימוני סוף הלכות חמץ, דהולכת הנאה לים מהני גם בחמץ, והוא הדין למכור לנכרי חוץ מדמי איסור, כדאיתא שם בהדיא בראיה שהביא ראבי"הכב ורשב"ם מהירושלמיכג ע"ש בהגהות מיימוניות, אלמא דבלח בלח נמי מהני תקנתא דר' שמעון בן גמליאלכד ודר' אליעזרכה, משום דלסתם יינן מדמינן להכו, כמו חרס הדריוני שבירושלמי שהביא ראבי"ה ראיה ממנו.

אלא דאנן לא קיי"ל הכי בלח בלחכז, אלא כמ"ש המרדכי בפרק כל שעהכח דליין נסך מדמינן להכט. ואף ר"י מפרי"זל לא נחלק בזה אלא דמיקל משום שאין ממשות החטה כלום בתרנגולת, וכ"פ בש"ע סי' תס"זלא, אבל בש"ע כאן בסי' תמ"זלב מיירי בלח בלח ממש, דאף ר"י מפרי"ז מודה בזה, כדמשמע מלשון המרדכי שחידש דטיפה לחלוחיתלג כו', מכלל דר"י מפרי"ז לא ס"ל הכי ולכן הוא מתיר, דו"ק ותשכח דהכי ס"ל (עיין באשל אברהםלד שנדחק בדברי הש"עלה והשיג על הפרי חדשלו ולפי מ"ש ניחא).

והשו"עלז הולך לשיטתו שביו"ד סי' קל"דלח פסק הב"ילט דתקנתא דר' אליעזר ודרבי שמעון בן גמליאל לא מהני ביין ביין, וכן הוא הסכמת האחרונים שםמ. וזהו ג"כ כוונת רמ"א בדרכי משהמא שהביא בתחילה דעת הרשב"ם וראבי"ה שבמרדכימב פרק כל שעה, שחולק על ר"י מפרי"ז דאפילו תרנגולת שנמצא בה חטה אסור למוכרה, ובלח בלח ממש אף ר"י מפרי"ז מודה משום דליין נסך מדמינן לה, וה"ה דאין פדיון מועילמג, לפסק הש"ע ביו"דמד שפסק כרי"ףמה ורמב"םמו ורא"שמז, והיינו דלא כרשב"ם וראבי"ה דס"ל דאף תקנתא דרשב"ג מהני בשאר איסורין אפי' בלח בלח כמו גבי סתם יינן, כמבואר בראיה שהביא ראבי"ה ורשב"ם, עיין היטב בכל המקומות שרמזתי ותראה שכן הוא. ובזה עלו כהוגן דברי הש"ע ורמ"א ושאר כל אחרונים ז"ל, דלא כחק יעקבמח דאשתמיטתיה מקור הדין של רשב"ם וראבי"המט, ולא ראה אלא מ"ש באיסור והיתר בשמםנ, כדמשמע בהדיא מלשונו, וגם אשתמיטתיה מ"ש רמ"א בדרכי משה, שהביא המרדכי פרק כל הצלמים ואפ"ה לא פסק כן מטעם שנתבאר, וזה גרם לו להשיג על רמ"א שלא כדת: