ויש חולקין כו' חכמים העמידו כו'א. המגן אברהםב נתן עוד טעם אחר, משום דהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר בלאו דבל יראה ובל ימצא משום דהלאו דבל יראה ניתק לעשה כו'ג. ולא העתקתיוד, משום דטעם זה אינו עולה יפה לשביעי של פסח, דאם לא יבערנו בו ביום לא יקיים עוד העשה אף אם יבערנו אחר הפסחה, כיון שבשעה ההיא מותר אפילו באכילה, ולא זו הדרך מוציאתו מידי לאו דבל יראה שעבר בתוך הפסח, כמו שהאריך בזה בשו"ת חכם צבי סי' מ"ב ע"ש*.

[*ובלאו הכי הרי הרמב"ם חולק על זה כמבואר בהדיא בדבריו פרק י"ט מהלכות סנהדריןו, שמנה כל חייבי לאוין הלוקים, וכשהגיע לכל לאו הניתק לעשה התנה אם לא קיים העשה ולא נתנו לעני כו'ז ולא שילח את האם כו'ח, וגבי המקיים חמץ בפסח התנה ג"כ כגון שחימץ עיסהט, כדי שיהיה בו מעשהי, ולא התנה ג"כ אם לא ביערו בתוך הפסח, כמ"ש החכם צבייא. אלא ודאי דהעיקר בזה כמ"ש המשנה למלך ריש פרק קמאיב דהרמב"ם סבירא ליה דבל יראה לא ניתק לעשה. וכן הוא מוכרח ודאי להאומרים דבל יראה ובל ימצא הן ב' לאוין על איסור אחד (עיין בכ"מ ריש פ"קיג), וכל היכא דאיכא ב' לאוין אף הניתק לעשה לוקה על לאו אחדיד, כדאמרינן ריש פ"ק דתמורהטו. ועיין במהרש"א ריש פ"ק דחוליןטז.]

איברא דבמ"איז גבי תרנגולת שנמצא בה חטה בשביעי של פסח לא משמע הכייח. אלא דבלאו הכי דבריויט תמוהין וסותרין זה את זה, שהוא ז"ל עצמו פסק בריש סי' תמ"בכ דכל שמן התורה מותר באכילה אינו עובר עליו, ואינו צריך לבערו אלא משום חשש תקלה, ואפילו מדרבנן לא עבר בבל יראה ובל ימצא, ולא דמי להמשהה חמצו שביטלו קודם הפסח שעובר, וכמ"ש המ"א סוף סימן תמ"זכא לענין חמץ נוקשה בעיניה, והוא הדין לתערובת משהו, דדמיין להדדיכב לפי דעת המ"א, כמבואר בהדיא בדבריו בסי' תמ"בכג. ועיין מה שכתבתי על זה לקמן סי' תמ"זכד. וכיון שא"צ לבערו אלא משום חשש תקלה מה הפרש יש בין ז' של פסח ליום א'כה. וכבר השיגו בשו"ת חכם צבי סי' פ"ו, וחלק על דין זה לגמריכו, וכ"כ באלי' זוטאכז שהגאון מהר"ש לא נהג בזה כהב"ח, וכמדומה שכן נוהגין עכשיו. ולכן לא העתקתי כלל דין זה כי שב ועל תעשה עדיףכח במקום שיש מחלוקת בין אחרוניםכט, ובפרט שהמחמירים אין בדבריהם טעם כלל לחלל יום טוב על דבר שאין לו שורש כלל בדברי הגמרא והפוסקים. כי מ"ש הב"ח בזהל כבר חלקו עליו כל הבאים אחריו, עיין במ"אלא וחכם צבי (וכן הוא באלי' זוטא דמה בכך כו'לב). ודברי המ"א בזהלג תמוהין, וסותרין זה את זה ממ"ש בסי' תמ"ב (כמ"ש לעיל), ששם עיקר, שכן הסכמת האחרונים, עיין שם בחק יעקבלד.

ומ"ש החק יעקבלה בזה הוא נגד תלמוד ערוך בע"ז דף ל"ב ע"אלו, ע"ש בתוס'לז, דכל היכא דליתא לאיסורי' בעיניה לא מיתסר משום רוצה בקיומו ע"י דבר אחר. ודוחק גדול לחלק בין בלוע בכלי לבלוע במאכללח. ומסוף סי' ת"נ אין ראיה, דהתםלט החמץ הוא בעין. ועיין במה שכתב שםמ. והחק יעקב אזיל לשיטתו שבספרו מנחת יעקב כלל פ"ה ס"ק ט"ו, פירש דעת הטור בסוף סימן ת"נמא, דסבירא ליה דחמץ שאוסר בהנאה במשהו אסור להיות רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אפילו היכא דליתא לאיסורא בעיניה, מה שאין כן בייןמב כו', והתוס'מג והמרדכימד פרק אין מעמידין סבירא להו דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו כו'מה, עד כאן תוכן דבריו. וכד ניים ושכיב כתבינהו להני מילי, דמדינא דגמ'מו גם סתם יינן אוסר בהנאה במשהומז ואפ"ה שרימח. ואם כוונתו דבסתם יינם מותר למכור לנכרי חוץ מדמי איסורמט מה שאין כן בחמץנ, זה אינו, דגם ביין נסך מותר להיות רוצה בקיומו ע"י דבר אחר כשאין האיסור בעין, שהרי מותר ליתן שכר ושאר משקים בכלים הבלועים מיין נסךנא, ויין נסך אסור למכרו לנכרי כשנתערב יין בייןנב. וכשנתערב בשאינו מינונג אף בחמץ מותר היכא דליכא למיגזר אטו מינונד, כגון הבלוע בכלי דמיירי ביה הטורנה. עיין במה שכתב[תי] בסי' תמ"זנו. ועייןנז בחק יעקב סי' תמ"ז סק[י]"ח בשם תרומת הדשןנח שכל שמותר להשהותו מותר ליהנות ממנו בפסח, וא"כ כלי חמץ שמותר להשהותםנט מותר ג"כ למכרםס, כמ"ש האלי' זוטא סוף סי' ת"נסא בשם האחרונים, וכך כתב הפרי חדש שםסב. ובר מן כל דין אין הלשון שבמנחת יעקב משמע כלל הכיסג ע"ש וצ"ע. גם מה שכתב דהמרדכי סבירא ליה דחמץ אינו אוסר בהנאה במשהו, כדעת הראב"דסד שברא"שסה וטורסו, הוא תמוה מאד, דבהדיא מסיק המרדכי בפרק כל שעהסז דטפה לחלוחיתסח כו' אוסר כו' ע"ש, ואף ר' יחיאל מפרי"ש לא נחלק עליו בזה אלא דלא סבירא ליה דטפה לחלוחיתסט כו'. ובר מן כל דיןע קשה לחלק בין זה לדורון שבסי' תמ"חעא. עיין במה שכתבתי סוס"י ת"נעב: