לפי שיש אומרים שפחות מכזית כו'. זהוא פשוט, כיון שדעת התוספותב ורא"שג ור"ןד וטורה ופרי חדש סי' תמ"בו שפחות מכזית אין צריך ביעור, פשיטא שיש לחוש לדבריהם שלא לברך ברכה לבטלה, ובפרט שכן הסכים גדול שבאחרוניםז מהר"י איסרלן ז"ל בכתביו סימן קס"ד, שהביא הב"י בסימן תס"זח (ורמב"ן במלחמותט כתב שהיא שיטת רוב ראשונים ז"ל). ומ"ש החק יעקב סי' תמ"זי דעל כל פנים מדרבנן צריך ביעור, אם כוונתו דאף להרא"ש וסיעתו נמי, זה אינו, ואי אפשר להלום כלל בדברי הרא"ש, שכתב גבי חצי זית בבית וחצי זית בעליה מבטלו ולא הוה אלא ספיקא דרבנן כו', ומיירי בב' חצאי זתים שאינן דבוקין לבית כמבואר שם, משמע להדיא דאי לא הוי אלא חצי זית אחד אף מדרבנן אין צריך ביעוריא. והמ"א שסתם כאןיב, ומשמע מדבריו דחטה הנמצאת בתבשיל אלו היתה חמץ גמור היה צריך לברך, היינו משום דנתחמצה בפסח ולא היתה בכלל הביטוליג, ולטעמיה אזיל דסבירא ליה דלכולי עלמא צריך עכ"פ ביטול ואם לא ביטל חייב לבער, כמ"ש המ"א סימן תמ"ב סעיף קטן י"ב, ועיין במה שכתבתי שםיד.

והנהטו לתוספות ורא"ש וסייעתם דפחות מכזית בעין, אף שהוא אסור באכילה מן התורה אף על פי כן א"צ ביעור, א"כ כל שכן וק"ו לדבר שיש בו טעם חמץ ולא ממשו, [דיש אומריםטז] דאיסור אכילתו אינה אלא מדברי סופרים, פשיטא דא"צ ביעור (די"א) אם ביטלו. ואף להתוס'יז ורא"שיח דסבירא להו דטעם כעיקר דאורייתא, אין לוקין עליו לשיטת רבינו חיים כהןיט, משום דהוה כחצי שיעורכ כיון שאין שם כזית בכדי אכילת פרס. ועיין במה שכתבתי בסימן תמ"בכא, דהסכמת הש"ע ומגן אברהם בסימן ר"ח כרבינו חיים, לפיכך אין לברך על ביעור טעמו ולא ממשו, וכמה שכתבתי בסי' תמ"ב בפניםכב. ועיין ברא"ש ריש פ' אלו עוברין דמשמע שם דאלו לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס לא היה צריך לבערוכג, והיינו אם ביטלו וכמו שנתבאר. ובטור סי' תמ"ב משמע דלדידן דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא אף אם לא היה בשכר כזית בכדי אכילת פרס צריך לבערו, והיינו משום דהטור אזיל לשיטתיהכד דלא סבירא ליה כרבינו חיים, אלא כרבינו תםכה, דכל שיש בו טעם איסור נתהפך כולו להיות כגוף האיסור, ועל כזית ממנו חייב כרת ועובר בבל יראה ובל ימצא. אבל אנן לא קיימא לן הכי, כמו שכתבתי בסי' תמ"ב ע"ש באורךכו.

אבל אם אין בתערובת טעם חמץ, אע"פ שנתערב בפסח דחייב לבערו מדרבנןכז, פשיטא דא"צ לברך, כיון שאין מצוה בביעור זה מצד עצמו אלא משום חשש תקלהכח, והרי זה דומה לממית עופות הנדרסים שאסור למוכרן ולהשהותן משום תקלהכט כמ"ש ביו"ד סוף סי' נ"זל, ופשיטא שאין לברך על זהלא. וכ"מ בהדיא במ"מלב שהעתיקו האחרונים לפסק הלכה בסי' תל"הלג. ומה שמברך על בדיקה וביעור חמץ שבתוך הפסח אע"פ שביטלולד, ואינו צריך לבער אלא שלא יאכל ממנו, כמ"ש התוס' ריש פרק קמאלה, היינו כיון שחמץ זה חייב בביעור מן התורה וחכמים גזרו שביטול אינו כלוםלו, א"כ אם אינו מבערו הרי הוא עובר בבל יראה ובל ימצא מדרבנן. והוא הדין לפחות מכזית שלא ביטלולז, שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מדרבנן גזירה משום כזיתלח. מה שאין כן בחמץ שא"צ לבערו אלא משום תקלה אינו עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים, כמ"ש המ"א סוף סי' תמ"זלט, עיין שם חילוק זה מבואר מדבריו להדיא לענין חמץ נוקשה, ומדבריו נשמע דעל ביעור חמץ נוקשה אין לברך, וכמ"ש בפנים בסי' תמ"במ.

וזהו גם כן ביאור דבריו בכאןמא שכתב בזה הלשון, ודוקא בחמץ גמור אבל חטה הנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נראה לי דלא יברך על ביעורה עכ"ל, ומדכתב דאינה כו' ביעורה כו' (בלשון נקיבה) משמע בהדיא דאחטה קאימב. ומדסתם ולא פירש דמיירי בשלא נתבקעה משמע דאפילו נתבקעה אינה חמץ גמור בבירורמג, וכדעת הרא"שמד והטור בסי' תס"זמה גבי חטה שנמצאת בעיסה, ופסק שם הב"ימו דבהפסד מרובה יש לסמוך על דבריהם, ואף שאנו מחמירין שםמז, מ"מ אין לברך על כך דספק ברכות להקל: