יש בהסיקו כו'. עיין היטב בש"ך יו"ד סי' קמ"בא, ותמצא שדעתו להקל בזה וזה גורם אף שהע"ז אוסרת במשהוב (דלא כבאר היטבג שם), וה"ה לחמץ בפסח דדמיין להדדי כמבואר מדבריו שם. וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות ע"זד, שלא כתב חדש יותץה, וכמ"ש הכ"מ שם. וכך פסק בשו"ע שם סעיף ד'ו וסעיף ז'ז, ולכך העתיק דברי הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורותח גבי קדירה שבישלה ואע"פ שזה וזה גורםט כו' לענין ע"זי, משום דסבירא ליה דאף בע"ז יש להתיר אם בישלה בעצי איסור והיתר בבת אחת, כמ"ש הט"זיא והש"ךיב. והוא הדין בחמץ, דמן הסתם אי אפשר להסיק בחמץ בלבד בלי עצים כמ"ש המ"איג, וא"כ הוי ליה זה וזה גורם. ועל כרחך צריך לומר דמה שכתב הרמב"ם וש"ע כאן לאיסור, היינו כשאחר שאחזה האור בהחמץ יש בו לבדו כדי להסיק התנוריד, כדמשמע לישנא ולא יסיק בו כו'. ובכהאי גוונא לא שרי משום זה וזה גורם, כמו שהסכימו האחרונים ביו"ד סוף סי' פ"ז, עיי"ש בט"זטו וש"ךטז ופר"חיז, וכן הוא בהדיא במשנה פרק ב' דערלהיח וברמב"ם פ' [ט]"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ז*. והמ"א בכאן נמשך אחר שיטת הט"ז ביו"ד שםיט, ולדבריהם צריך לחלק בין גינתא דאיזבלא בזבל ע"זכ דשרינן משום זה וזה גורםכא, ובין כרכר שארג בה בגד או אפה הפתכב בעצי אשירה וחמץ, וכבר השיג על חילוק זה הש"ך בנקודות הכסף שם. ואיך שיהיה כיון שהרמב"ם וש"ע מסכימים להקל בזה וזה גורם אף באיסורין שאוסרין במשהו, יש לסמוך עליהם בהפסד מרובה. ואף להמ"א וט"ז אין לאסור אלא בתוך הפסח, אבל לא משש ואילך שבטל בס'. והמ"א שסתם דבריו, אפשר שהוא משום שיסד דבריו על הרמ"ך וכסף משנהכג, והם מפרשים דעת הרמב"ם, ולהרמב"םכד אפילו משש ואילך אסור במשהו, משום דהוה דבר שיש לו מתיריןכה, כמ"ש הב"י בסי' תמ"זכו בשם המ"מכז עיי"ש:

[*דעיסה שכבר נתחמצה ואח"כ נפל לתוכה שאור שיש בו כדי לחמץ הרי זו אסורה.]