כאשר הייתי מנהל בית ספר, היה נכנס מפעם לפעם מורה כלשהו למשרדי כשהוא נרגז מאוד בשל התנהגות תלמיד בכיתתו. המורה היה מסביר לי כמה הילד התחצף וכמה אזהרות קיבל בלי שחל שינוי ניכר בהתנהגותו. "אני לא יכול להתמודד אתו יותר. אנא סלק אותו מן הכיתה שלי".

הייתי מגלה אמפטיה והבנה לתסכולו של המורה על כך שאינו מסוגל להמשיך בעבודתו כרגיל. לאחר מכן הייתי מציע לשוחח עם הילד ובכך לאפשר למורה להירגע, בתקווה שלאחר מכן נצליח למצוא פיתרון יותר רציונלי לבעיה.

ללא קשר למידת הניסיון של המורה, הוא/היא אינו יכול לשמש בתפקיד העד, התובע והשופט בעת ובעונה אחת. שופט המעורב בדרך כלשהי – בין שהוא מקבל שוחד כלשהו מן הנאשם או שהוא נפגע אישית על ידי הנאשם – ברור שאינו האדם המתאים לשפוט במקרה זה.

אותו עיקרון ממש תופס גם בבית. אם הורה אחד התרגז על ילד וכועס על התנהגותו הקלוקלת, מתאים יותר להניח להורה האחר, שאינו מעורב במקרה הספציפי הזה, לטפל בסיטואציה, ואם יש צורך בכך, לתת את העונש המתאים. עונש צריך להיות תוצאה של ההתנהגות השלילית, במטרה למנוע הישנות אותה התנהגות. כאשר הורה כועס, העונש עשוי להתקבל כביטוי לכעס ולתסכול. בדרך כלל, ילד ימשיך לחוש אהוב ומטופח כאשר הורה שאינו כועס נותן עונש בדרך אסרטיבית אך רגועה. לעומת זאת, כאשר העונש ניתן על ידי הורה כועס ובדרך מאוד אמוציונאלית, הילד יחוש שנוא ודחוי.

כדברי חכמינו זכרונם לברכה: יד ימנית מקרבת ויד שמאל דוחה.

מטרתנו הסופית היא להגיע לנקודה שבה הילד מתנהג בדרך נאותה בלי להיזקק לשכר ועונש. אך כל עוד לא הגענו לאידיאל זה, ועלינו לפנות לעתים לשימוש ב"יד שמאל" כדי לדחות את ההתנהגות השלילית ולאכוף תוצאות להתנהגות זו, עלינו להשתמש בו זמנית בידנו האחרת – ב"יד הימנית" - ולהגביר את החיזוקים החיוביים שאנו נותנים לילד, כלומר, את התנועה החזקה יותר ואת הדגש החזק יותר – וללכת לכיוון החיובי, לפעילות המקרבת.

כמובן שרעיון זה יישמע נאה מאוד כשאנו קוראים אותו בעת חופשה בלי ילדינו, אך הוא עשוי להיראות הרבה פחות מציאותי ומעשי בעת שילדנו עושה בלגן ביום חם ללא מזגן ואחרי יום עבודה מתיש. אנו רק יכולים לפעול כדי להגיע לאידיאל זה. עם זאת, אסור לנו להרגיש רע באותן פעמים שבהם האינסטינקט הטבעי שלנו משתלט עלינו, אלא עלינו להרגיש טוב ולטפוח לעצמנו על השכם באותן פעמים שבהן הצלחנו ליישם את העיקרון, שעלינו להימנע מלהיות אלה הנותנים את העונש כאשר אנחנו מעורבים רגשית בעניין.

עיקרון זה תופס לגבי כל תחומי ההורות והיחסים. מטרתנו ותכליתנו היא להגביר את מספר הפעמים שבהן אנו יכולים ליישם תגובות הגיוניות ולא רגשיות ואת תדירותן, עד שיום אחד (בתקווה שזה יקרה כשילדינו עדיין יהיו בבית) הדבר יהפוך לנו לטבע שני.