איפה הזריזות?

אמרה יפה אומרת: "זריזות – חצי מזל". אדם שהתברך בתכונת הזריזות והיעילות, כבר זכה בחצי מנת המזל הדרושה להצלחה בחיים. לעומתו, אדם שמתאפיין בדחיינות ואינו מסוגל לקום ולעשות כאן ועכשיו מה שצריך – כבר מפסיד חצי מהסיכוי להצליח בחיים.

מי שמסמל יותר מכל את מידת הזריזות הוא אברהם אבינו. אברהם אף פעם לא הלך, הוא תמיד רץ. תמיד עשה דברים מהר מכולם. כשהוא מקבל את המלאכים הוא לא הולך, אלא "וירץ לקראתם מפתח האוהל"; אחר כך הוא ממשיך לרוץ אל הרפת, "ואל הבקר רץ אברהם"; והדבר המדהים מכל: אפילו כשהוא ניגש לקיים את הציווי הנורא של "והעלהו שם לעולה על אחד ההרים", להעלות כקרבן את בנו יחידו אהובו יצחק, הוא "משכים בבוקר" כדי למהר לעשות את דבר השם.

ובכל זאת, ישנו חריג אחד. במקום אחד נעלמת פתאום תכונת הזריזות של אברהם. דווקא במצווה הכי חשובה בחיים, זאת שכל יהודי מקיים במסירות נפש בתחילת חייו, אברהם אבינו מתגלה כמתמהמה, איטי ונסחב.

עד שאלוקים לא מצווה אותו באופן מפורש לחתוך את בשרו בברית מילה, אברהם לא מל את עצמו. פתאום נעלמת חביבות המצווה של אברהם. לפתע הוא לא שש לקיים את המצווה, עד שהוא כבר זקן מופלג בן תשעים ותשע, כמעט מאה.

וזה כמובן פלא: חז"ל לימדו אותנו שהאבות קיימו את מצוות התורה עוד לפני שניתנה בהר סיני. למרות שהם לא הצטוו על כך מפורשות, הם פעלו כך מיוזמתם האישית. לדוגמה: אברהם מארח את המלאכים ומכבד אותם בשתי מנות: חלבית ובשרית, אך מגיש קודם את החלבית ואחריה את הבשרית. כמו שכתוב: "וייקח חמאה וחלב", ואחר כך את "בן הבקר". כמובן, אברהם הקדים להגיש לאורחיו את המנה החלבית, כי אם הם היו אוכלים קודם את הבשר, הם היו נאלצים להתעכב שש שעות עד מנת ה"חמאה וחלב" – וזה לא סגנון האירוח של אברהם אבינו. לכן, הוא מקפיד להקדים את המנה החלבית, ואחר כך עומד "תחת העץ" ומפטפט איתם חצי שעה-שעה, ואז ממשיך להגיש את המנה הבשרית.

וכיוון שכן, עולה השאלה: מדוע אברהם לא רץ לקיים מרצונו הטוב גם את מצוות המילה? מה קרה לאברהם הזריז והחרוץ, שמעכב את קיום המצווה החשובה הזו עד גיל תשעים ותשע?

הרבי מליובאוויטש לימד הסבר מרחיב את הלב, שגם מעניק, על הדרך, תובנת חיים חשובה1.

ברית עולם לעולם

הרעיון של ברית מילה הוא, כמו שכתוב בתורה עצמה: "והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם".

אנחנו מתכוונים לעשות דבר בלתי רגיל ולכרות עם הקדוש ברוך הוא ברית של נצח. אנו מתחייבים להישאר נאמנים לו לעולם, לא חשוב איפה נהיה והיכן ניפול בחיים.

אבל יש בעיה אחת: האדם הוא תְּלוּי הווה. אנחנו יכולים להבטיח הבטחות מכאן ועד מחר, אבל מחרתיים ישתנו הנסיבות ונשכח מהן לחלוטין. מחר האדם עלול לעמוד בפני ניסיון רוחני כלשהו, והוא ימצא את עצמו מתרחק מהברית עם השם. הוא עשוי להתגלגל לגור בסביבה שאין בה יהודים שומרי מצוות, ואז להיסחף בהדרגה אחרי צורת החיים המקומית; במקרה אחר, הוא עשוי לחוות תקופת משבר בחיים ולהרגיש כעס או חוסר אמון בהשגחה העליונה, ושוב ישכח את כל ההבטחות הגדולות שלו. כיצד יכול האדם להתחייב על העתיד לבוא?

ובכן, יש רק דרך אחת: להזמין את הקדוש ברוך הוא לקשר, לעשות את הברית יחד אתו. ואם השם הוא המחותן, הוא יכול להבטיח שהאמונה תעמוד לעולם ותשרוד את כל גלגולי החיים.

לכן המתין אברהם עם הברית עד שאלוקים ציווה אותו לעשות זאת. כך הוא יכול היה להיות בטוח שהקשר הזה יקבל תעודת קביעות וילווה אותו ואת זרעו לנצח. בשום הזדמנות או אתגר, אנחנו לא ניטוש את הקדוש ברוך הוא והוא יישאר נאמן לנו לעד.

שני בחורי ישיבה מברוקלין יצאו בקיץ לאלסקה הרחוקה, למשימת חיזוק הקהילה היהודית שם, במסגרת פרויקט חב"די הנקרא "מרכז שליחות". הם הגיעו לעיירה קטנה בשם ביג לייק ועברו מבית לבית, מדלת לדלת, וחיפשו יהודים.

באחד הבתים הם נקשו בדלת ואישה פתחה להם, ובסלון ישב איש על כורסה. התברר שהוא יהודי אומלל, חולה סופני שסופר את הימים עד מותו. הם הציעו לו להניח תפילין והוא הסכים. התברר שהוא לא חגג מעולם בר מצווה, כך שהנחת התפילין הזו הייתה גם בר המצווה שלו.

בכל הזמן שהם שהו שם, הבחינו הבחורים שהוא והאישה נרגשים מאד. דמעות זלגו להם מהעיניים והם התקשו להכיל את הרגשות.

בעקבות הביקור, השליח המקומי יצר קשר עם האיש והזמין אותו לסעודה בבית חב"ד. במאמץ לא רגיל הוא הופיע וסיפר על ההארה האישית שהוא חווה.

בחודשים האחרונים הוא סופר את הימים האחרונים שנותרו לו בעולם, והוא כל הזמן מבקש מהקדוש ברוך הוא 'סימן'. הוא רוצה לקחת אתו מעשה טוב לעולם הבא, והוא רוצה לקבל רמז מהשמיים למה מצופה ממנו.

"כאשר הצעירים הללו הופיעו פתאום, משום מקום, עם הכיפה והתפילין ביד, ידעתי שהם שלוחים של הקדוש ברוך הוא. הרגשתי שאלוקים שמע את הבקשה שלי, בקצה העולם, בעיירה נידחת באלסקה"...

ערכים חינוכיים לנצח

ברית מילה היא המצווה הראשונה שאנו מקיימים עם הילדים שלנו. זה השלב הראשון בחינוך היהודי, והרעיון הזה נושא משמעות כבירה בחינוך הילדים:

יותר מכל נושא אחר, אנו מודאגים מהעתיד של החינוך. אנו נותנים לילדים את החינוך הכי טוב שאפשר, אבל לא ברור לנו אם הוא ישרוד את העתיד. אם הם אכן יבחרו לאמץ את הערכים שאנו מעניקים להם אל מול העולם הליברלי והמתירני מסביב.

אברהם אבינו מעניק לנו את העצה הראשונה בחשיבותה בחינוך: עלינו להזמין את אלוקים לתוך הקשר. לא נתפשר, נשקיע, ולא נשכח להתפלל על הצלחת החינוך, ונעניק להם חינוך כזה המבוסס על ערכים תורניים אמתיים, אלו שהתווה אברהם אבינו בעצמו. הם נצחיים ועמידים בכל מבחן, ויפעמו בלב ילדינו לנצח.

נשים לב: מכל הגישות הפילוסופיות שהיו פופולריות בימיו של אברהם, איזו זכתה לחיי נצח? מי שרדה את כל המהפכות התרבותיות שהתרחשו בארבעת אלפים השנים האחרונות? ראו, יש מישהו היום בעולם שסוגד לעץ, לאבן או לעננים? לעומת זאת, רוב מוחלט של האנושות מאמין באמונתו של אברהם אבינו ועובד את השם אחד. זה כוחה של אמת, זאת עוצמתו של הנצח.