רציתי לומר לך מחמאה

מה עם קצת מחמאות?

מספרים על בחור מתבגר שסבל מקשיים נפשיים שונים. הוא הלך לטיפול פסיכולוגי והתלונן כי אביו מעולם לא החמיא לו ולא שיבח אותו על היכולות שלו.

בפגישה הבאה, ביקש הפסיכולוג מהאב להצטרף לשיחה והתעניין האם זה נכון.

"תראה, אדוני", הסביר האב. "כשהילד שלי נכנס לכיתה א, לפני שש עשרה שנים, נתתי לו טפיחה על הכתף ואמרתי לו שאני אוהב אותו ומאמין בו. אם משהו ישתנה – אעדכן אותו"...

העולם שלנו הוא עולם של ביקורת, לא של מחמאות. יש לכך הרבה סיבות טובות: אנו חוששים להיתפס דביקים מדי, חנפניים מדי; אנו לא רוצים לנפח את הגאווה של מושא השבחים והמחמאות, ברוח דברי חז"ל: "אין אומרים שבחו של אדם בפניו, שמא יגבה לבבו"; וההסבר הרווח מכולם: לא מגיעים לאדם שבחים על כך שהוא עושה את הדבר הנכון. הוא בסך הכול עשה מה שצריך לעשות.

ובכן, מה עמדת התורה בעניין? האם תורת ישראל תומכת במדיניות של שבחים?

לכאורה – לא. התורה אינה משבחת את צדיקיה, ולדוגמה נזכיר כמה אנשים גדולים מפרשת בראשית.

מתושלח הוא זקן האנושות, הוא חי תשע מאות שישים ותשע שנים. הוא היה צדיק מושלם, עד כדי כך שבגללו השם עיכב את המבול בשבעה ימים, כי בדיוק אז הוא נפטר ואלוקים לא רצה לעצור את ימי האבל וההספד על הסתלקותו של הצדיק. נכון, אבל כל זה כתוב במדרשים ובמפרשים – בתורה אין מילה אחת טובה.

דוגמה בולטת עוד יותר: אחת הנשמות הגבוהות שהופיעו אי פעם בעולם היא זו של חנוך, אביו של מתושלח. הוא נפטר בגיל הכי צעיר מכל בני דורו, משום שהיה צדיק והשם לא רצה שילמד ממעשיהם הרעים. הזוהר והמדרשים השונים מספרים כי גופו של חנוך התפרק ממרכיביו והוא הפך להיות מלאך בשם מטטרון – שר הפנים בקבינט של השמים, שתפקידו להיות שופט של בני האדם בעולם העליון. כאשר מתייצבת שם הנשמה לאחר סיום החיים בעולם הזה ומעלה טענות שונות להגנתה, חנוך, בתור 'אחד שהיה שם' יכול לשפוט האם היא צודקת או לא. למרות כל זאת, התורה לא מפליאה את דמותו של חנוך, אלא אומרת בלשון יבשה: "ואיננו כי לקח אותו האלוקים".

והראיה הברורה מכולן: הפסוק האחרון בפרשת בראשית מזכיר את נח, ואומר עליו בצורה עובדתית: "ונח מצא חן בעיני השם". אבל למה? מה עשה נח בשביל זה? התורה לא מפרטת. נראה שהיא אינה סבורה שצריך לשבח אדם על כך שהוא עושה את הדברים הנכונים.

למה דווקא נח?

כל זה משתנה בפרשת נח. התורה יוצאת מגדרה לחלוק שבחים ומחמאות לנח, כאלה שלא נאמרו על שום אדם בתנ"ך: "צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח... אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה".

רש"י מסביר בפשטות כי זאת התגובה המתבקשת לנוכח צדקותו של נח. הוא מצטט פסוק מספר משלי: "זכר צדיק לברכה", ממנו לומדים כי כאשר מזכירים צדיק, צריך לשבח אותו1.

והשאלה עולה מאליה: למה רק כאן? מדוע לא הקדימו לשבח את נח בפעם הראשונה שבה הוא מוזכר בתורה? מה קרה עכשיו? ובמה נח המוחמא שונה מכל שאר צדיקי בראשית, כמו אדם הראשון, חנוך ומתושלח, שלא זכו לטפיחה על השכם?

הרבי מליובאוויטש2 מוצא כאן מסר מעצים על מהותה של המחמאה. כדאי להקשיב לתובנה הזו, כי בכוחה לשנות את החיים.

כן, אתה יכול!

מחמאה לא נועדה רק לכבד את האדם המוחמא, אלא הרבה יותר מכך: לשכנע אותו שהוא מסוגל לבצע את המשימה. לגרום לו להכיר במעלות שלו וביכולות שלו. לפי התפיסה היהודית, מילים לא נאמרות רק בעקבות מציאות קיימת, אלא יוצרות את המציאות. מילים הן נבואות המגשימות את עצמן.

הכוונה היא, בראש ובראשונה, במובן המיסטי: המילים נשמעות למעלה ומעוררות טוב על האדם שעליו מדברים בחיוב, כמו שכתוב "ברית כרותה לשפתיים". אבל הכוונה היא גם פשוטה יותר, בעולם שלנו: בני אדם מגדירים את עצמם לפי הציפיות של אחרים מהם. ככל שמזכירים יותר את מעלות האדם, כך הוא נחשף יותר ליכולות הללו ומביא אותן לידי מימוש.

כעת אפשר להבין מדוע התורה ממתינה עם השבחים לנח עד פרשתנו: נח יוצא כעת לקרב של חייו. מעולם לא נלחם אדם מלחמת יחיד הרואית כמו זו של נח. הוא עומד להקים תיבה – והעירייה תסרב לתת לו אישורים להקים מבנה חריג כזה, הארגונים הירוקים יאסרו עליו לכרות עצים עבור התיבה, ורשויות הטבע והחי ייאבקו בכוונה שלו להכניס נציגות מכל חיות הטבע לתוך מבנה סגור, בלי אור יום. ועוד לא הזכרנו את הרשעים שהמתינו לו בכניסה עם "כשילין וקרדומות" כדי לבקע את התיבה3, בהבינם כי ברגע שהוא סוגר את הדלת מאחוריו, זהו קץ ההיסטוריה מבחינתם.

מהיכן ישאב נח את תעצומות הנפש למאבק כזה? מהמחמאות. התורה פותחת את סיפור הקמת התיבה בסיפור שבחיו של נח, לומר לו: אתה מסוגל לכך, "כי אותך ראיתי צדיק לפניי בדור הזה"!

החסיד הרב דובער בוימגרטן, שליחו של הרבי מליובאוויטש בארגנטינה, היה לפני כן מחנך בישיבה חסידית בניו יורק. פעם גילה דבר חמור: אחד התלמידים היה מגיע להתוועדות בשבת כשבגדיו מסריחים מעשן סיגריות. היה ברור כי הוא מעשן בשבת. הרב בוימגרטן נחרד לחשוב שתלמידים נוספים רואים זאת וילמדו ממעשיו. הוא היה מוכרח לסלק את הנער מהישיבה.

הוא דיווח על כך לרבי מליובאוויטש, והרבי השיב לו במילים ספורות: "ראה אבות דרבי נתן פרק יב".

במקור שם מסופר כי כאשר אהרן הכוהן ראה יהודי חוטא, היה ניגש אליו, מחבק אותו ואומר: "כמה אני אוהב אותך, כמה אתה אדם נפלא". אחר כך, כשאותו אדם היה מתלבט האם לגנוב, הוא היה אומר לעצמו: איך אעשה את זה לאהרן? איך אאכזב אותו? הוא הרי כל כך מאמין בי!

המסר של הרבי לרב בוימגרטן היה: תפקידו של מחנך הוא להזכיר לילד מה הוא מסוגל להיות. תדגיש את היכולות שלו ותעטוף אותו ביחס מרומם, ותראה כיצד המילים מגשימות את עצמן. בעברית פשוטה: כל מה שילד צריך, הוא מבוגר אחד שיאמר לו לאן הוא מסוגל להגיע...

כוחה של מילה

המסר החשוב הזה אינו מסתיים בדברים שבין אדם לחברו, הוא נוגע גם ליחסים בין אדם למקום.

אנו קוראים באריכות את סיפור הקמת התיבה, והמפרשים מעלים את השאלה: למה דווקא תיבה? מדוע השם לא הציל את נח בדרכים פשוטות יותר, כמו להעביר אותו לארץ ישראל – שם לא ירד המבול4?

אדמו"ר הזקן מפרש זאת בדרך פנימית מעמיקה: המילה העברית "תיבה" נושאת משמעות נוספת: "מילה", כמו "תיבות התפילה". וכך, המסר הנצחי של סיפור המבול הוא, שהדרך להשתחרר מהמבול היא בכוח המילים, ה'תיבות'.

השנה החדשה מתחילה וכולנו מרגישים איך חודש החגים בורח לנו מהידיים. כל ההתעוררות הרוחנית נסחפת תחת מטר ה"מים רבים" של דאגות הפרנסה. ואנו שואלים את עצמנו: אם זה חשוון, כיצד ייראה אוגוסט? – והפתרון הוא: לבנות תיבה. עוד מילה של תפילה ועוד מילה של תורה מרימות אותנו מעל דאגות הפרנסה, והנה "מי נח" הופכים להיות מים של "נייחא דרוחא", נחת רוח וניחותא לנשמה.