זו לא חוצפה?

הגמרא במסכת ברכות מספרת על יהודי שנעמד בצד הדרך להתפלל. עבר שר חשוב וקרא בשמו, אך היהודי לא ענה.

המתין השר שהיהודי יסיים את התפילה, ואמר בכעס: "יהודי טיפש! שכחת מה שכתוב בתורה, "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"?! אני מסוגל להתיז לך את הראש על החוצפה!".

היהודי ביקש סליחה וענה: "אילו אתה היית עומד לפני המלך, ואז היה עובר לידך אדם ומתעניין בשלומך – האם היית משיב לו? בוודאי שלא! קל וחומר כאן. אני עמדתי לפני מלך המלכים, ובוודאי שלא יכולתי להפנות את הראש לאדם אחר".

כשקוראים את סיפור אברהם והמלאכים, זה די מדהים לראות איך אברהם אבינו מתנהג כלפי השכינה.

שלושה ימים אחרי שאברהם עבר ברית מילה, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בא לבקר אותו. "וירא אליו השם", אברהם זוכה להתגלות השכינה אצלו בבית. ומה היה בביקור? על מה דיבר אלוקים עם אברהם? את זה אנחנו לא יודעים, כי מיד מתרחש טוויסט בעלילה: "וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו". אברהם ראה שלושה ערבים מתקרבים, והוא פשוט קם ועזב את המקום. כאילו אומר: "אלוקים, אני מאד מצטער, יש לי שיחה ממתינה. הגיעו אורחים חשובים יותר ואני צריך לקבל אותם"...

וזה פשוט מדהים: האם הערבים לא יכולים לחכות?! משהו נורא יקרה אם הם ימתינו עשרים דקות עד לסיום הפגישה עם אלוקים? וחמור יותר: אברהם אבינו זכה להתגלות השכינה, אלוקים אצלו בבית – ובכל זאת, המחשבה שלו נודדת למחוזות אחרים עד שהוא מבחין באורחים המתקרבים, ועוד יותר, הוא נוטש את השכינה והולך לקבל את פני האורחים!

איפה האכזבה?

הגמרא1 מסבירה את הדברים כך: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה". כלומר, עד כמה שחשוב לארח את אלוקים, חשוב עוד יותר לארח את הילדים של אלוקים. לכן, כשאברהם ראה אורחים הוא רץ אליהם, גם אם זה אומר לעזוב את הפגישה עם הקדוש ברוך הוא.

אבל ההסבר הזה עדיין לא מספיק, כי גם אם אברהם נאלץ לעזוב את הפגישה עם השכינה, היינו מצפים לראות לפחות צער ואכזבה. הרי אברהם ידע היטב מה הוא מפסיד, ובכל זאת הוא עושה את זה בפשטות כזו. איפה הצער של אברהם על זה שבלית ברירה הוא נאלץ לפספס את ההזדמנות ולעזוב באמצע התגלות השכינה2? איך הוא מסוגל לרוץ לקראתם? בכל זאת, לא קשה לו להשאיר את השכינה מאחור?

הרבי מליובאוויטש3 מעניק לכך הסבר מעורר את הלב.

"אנוכי עפר ואפר"

בשנות השישים, הרב שמואל גורביץ' התגורר בירושלים ועבד במשרה מכובדת במפעל ייצור טקסטיל. הוא רצה לקחת הלוואה מהבנק כדי לקנות דירה בירושלים, אך עולים חדשים התקשו מאד להשיג הלוואה גדולה כזו.

ואז נודע לו שהסוכנות היהודית מעמידה ערבות להלוואה. משרדי הסוכנות שכנו בתל אביב, וכדי להגיע לשם הוא נאלץ לעזוב את מקום העבודה ליום שלם, ולהיטלטל בכמה אוטובוסים ישנים ואיטיים עד תל אביב. אבל האכזבה הייתה גדולה. הפקיד שמטפל בנושא לא הגיע באותו יום לעבודה. הסיפור חזר על עצמו כמה פעמים, בווריאציות שונות. הוא עוזב את העבודה, מיטלטל בנסיעה קשה וארוכה, רק כדי למצוא את עצמו מול אשנב סגור.

אחרי שבועיים של טרטורים, סופסוף האשנב היה פתוח, אבל עכשיו ישב שם פקיד אחר, לא מוכר. להפתעתו של הרב גורביץ', הפקיד החדש דווקא היה נחמד ועשה מאמץ לעזור ולהתקדם עם התיק.

במהלך הפגישה הפקיד אמר לרב גורביץ' שהוא מעורר בו זיכרונות מאדם טוב עם שם משפחה דומה. "לפני עשרים שנה", הוא סיפר, "נפצעתי כחייל בצבא האדום ואושפזתי במרפאה צבאית ליד מוסקבה. לידי שכב אדם עם שם משפחה כמו שלך: גורביץ'".

השיחה התקדמה, והשניים גילו שאותו גורביץ' הוא לא אחר מאשר אבא של שמואל, נחום זלמן גורביץ'.

ושמואל החל לשחזר בהתרגשות את הזיכרונות שלו מאותה מרפאה צבאית: "אני זוכר שביקרתי את אבא במרפאה הצבאית. אבא הקפיד מאד על כשרות. למרות שאלו היו ימים טרופים של מלחמה ורעב, ובמרפאה היה אוכל מוכן, הוא לא היה מוכן להכניס כלום לפה. אימא, שנותרה לבדה עם הילדים ועם הורים מבוגרים, הייתה מסתובבת יום ולילה לחפש אוכל, לשחד את מי שצריך כדי להשיג תפוחי אדמה ואורז ולבשל לאבא".

לפתע ראה שמואל דמעה נושרת מעינו של הפקיד. "אני כל כך מצטער... לא תיארתי לעצמי מה נדרש מכם כדי להביא את האוכל. אספר לך מה אבא שלך היה עושה עם המזון שאימא שלך הייתה מביאה לו. הוא היה מחלק אותו לשתי מנות שוות, חצי לו וחצי לי, כדי שגם אני אוכל כשר"...

מסתבר שהמשכנתא ששמואל קיבל בסוף הייתה החלק הכי פחות מרגש בסיפור...

האנשים הטובים מתחלקים לשתי קבוצות: אלו שעושים חסד כי הם אוהבים את עצמם, ואלו שעושים כי הם לא אוהבים את עצמם.

הקבוצה הראשונה עושה חסד בשביל להרוויח משהו. אדם רוצה לפרסם את עצמו, שהציבור יכיר את רוחב הלב שלו, והוא תורם תרומה נכבדה. זה יכול להיות גם בצורות עדינות יותר: אדם רוצה לקבל את ההבטחה של הקדוש ברוך הוא לעשירות, אז הוא נותן לאחרים. כך או כך, הוא רואה מול העיניים את עצמו.

אך יש סוג אחר של עושי חסד, אנשים שנותנים כי הם לא עסוקים בעצמם. הם כל כך לא מרוכזים בהגשמה עצמית, שהם מסוגלים לראות את המצוקה של השני. האנשים הללו יעשו חסד גם על חשבון עצמם. הם יהיו מוכנים להפסיד ולשלם מחירים כואבים, העיקר שהזולת ינשום לרווחה.

אברהם אבינו שייך לאלה. הוא עשה חסד כי הוא שמע את האחר. הוא היה כל כך לא מרוכז בטובתו האישית, עד שהיה מסוגל לשמוע את הצורך של הזולת. לכן התורה לא מספרת על הצער של אברהם מהפסד גילוי השכינה, כי אברהם לא חשב לרגע על עצמו. הצורך שלו לקום ולהגיש כוס מים לשלושה ערבים באמצע המדבר היה גדול יותר מהצער האישי שלו על הפסד גילוי השכינה, וזה גרם לו פשוט לקום ולעשות את זה.

למעשה, אברהם אומר זאת במילים מפורשות. כשהוא הולך לבקש רחמים על אנשי סדום, הוא מקדים ואומר: "ואנכי עפר ואפר". אברהם מקדים ומתנצל לפני הקדוש ברוך הוא: אני יודע שאני נכנס לסכנת חיים נוראית. אני עומד ומתווכח איתך, אלוקים, כמו סוחר בשוק, כדי שתחוס על אנשי סדום. אבל "אנכי עפר ואפר", החיים שלי אינם שווים מאומה אם לא אוכל להציל אנשים אחרים, גם אם אלה חבורת הגזלנים של סדום.

להפסיד בשביל אחרים

מעשה טוב אינו נגמר לעולם. נתינה טהורה משנה את העולם ומותירה בו רושם לתמיד. האלטרואיזם הנקי של אברהם, משפיע גם עלינו.

וכך אומרת הגמרא4: "בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנכי עפר ואפר', זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה אדומה ועפר סוטה". זו לא סתם מחווה לעפר ולאפר. יש כאן משהו מהותי הרבה יותר: שתי המצוות הללו מבוססות על מוכנות להפסיד בשביל אחרים.

כך זה ב"עפר סוטה": כאשר נוצר מתח עמוק בין איש לאשתו והוא חושד בה במעשה אסור, התורה מצווה למחוק את שם השם לתוך מים שאותם האישה שותה, וכך ניתן לבדוק את הסוטה ולפתור את הפלונטר. זה לא פחות ממדהים: הקדוש ברוך הוא מוכן ששמו יימחה על המים, ובלבד להשכין שלום בין איש לאשתו.

וכך גם ב"אפר פרה אדומה": כל העוסקים בפרה נטמאים בעצמם. כך שהכוהן המטהר מוותר על טהרתו האישית, ובלבד להציל יהודי טמא.

אלו הן התוצאות מהמסירות של אברהם אבינו. גם אנחנו, בניו, מוסרים את הנוחות ואת ההרגלים שלנו לטובת הרווחה של אדם אחר. ואם אנו זקוקים לזכות נוספת כדי לקבל את פני משיח בקרוב ממש – הנה היא!