לאן נעלמה המצווה?

ההיסטוריה של חג הסוכות מעלה שאלה עצומה.

ספר נחמיה מספר על חודש תשרי הראשון שנחגג בארץ ישראל אחרי השיבה מגלות בבל לאחר החורבן. לאחר שבעים שנה בגלות רחוקה בבבל, שבו ארצה עשרות אלפי אנשים בראשות עזרא ונחמיה. בראש השנה קיים עזרא הסופר מעמד גדול של "הקהל". הוא אסף את כל העם, קרא לפניהם בספר התורה והוכיח אותם על ההתבוללות בין הגויים והלמידה ממעשיהם הרעים.

ואחר כך, ממשיך ומספר נחמיה: "וימצאו כתוב בתורה אשר ציווה השם ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסוכות בחג בחדש השביעי... ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות. כי לא עשו מימי י[הו]שוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא, ותהי שמחה גדולה מאד".

על פי הפשט, הכוונה היא ששבי ציון שמעו מצווה חדשה שעליה לא ידעו עד אותו יום. כחלק מהקריאה בתורה של עזרא הם נחשפו למצווה לשבת בסוכה שבעה ימים, שכן "לא עשו כן מימי יהושע בן נון עד היום ההוא". וזו תגלית מרעישה: במשך אלף שנים ארוכות פשוט לא קיימו (לפחות בארץ ישראל) את מצוות הישיבה בסוכה! מאז הכניסה לארץ בראשות יהושע בן נון, דרך כל ימי הזקנים, השופטים, הנביאים, מלכי יהודה ומלכי ישראל – בכל התקופה הארוכה הזו, הימים הגדולים ביותר בהיסטוריה שלנו, לא קיימו כאן את מצוות הסוכה!

וזה, כמובן, תמוה מאד. הגמרא1 כבר מקשה: "אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד ימי עזרא?!". וכי דוד המלך ביטל כל חייו מצווה חשובה כזו מהתורה2? ובאופן רחב יותר: איך יכול להיות שמימי יהושע ועד עזרא פשוט נמחקה מצווה כזו?!

הרבי מליובאוויטש הסביר3 את הדברים באופן מעמיק, שמתווה דרך לחיים של שמחה, אושר ומשמעות.

כשאוספים – שמחים

אחת השאלות הגדולות שנשאלות היום היא: איך משיגים אושר? מה מעניק תחושת סיפוק לחיים, הרגשה שהחיים שווים את המאמץ שהם דורשים, כל יום מחדש? – והלקח הגדול הוא: האושר נוצר כאשר עושים את הדבר הנכון. אושר הוא תוצאה של ערך, הוא ביטוי לכך שהחיים הם בעלי משמעות, שאנו זוכים לעשות את הדברים הנכונים עבורם הגענו לעולם.

בעידן הליברלי שבו אנו חיים, הומצא מדד חדש. היום המדד לכל דבר הוא "כמה זה הולך בקלות". אם זה קשה ודורש מאמץ, תוך מלחמה עיקשת עם האופי שלי – כנראה זה לא בשבילי. אנחנו נמנעים מלתבוע מילדינו מאמץ, כי אסור להלחיץ את הילד; אנו נמנעים מלדרוש מעצמנו לעבוד על האופי שלנו, משום שאסור לשבור את ה"אני".

חג הסוכות מלמד בדיוק את ההיפך: החג הזה הוא החג הכי שמח בשנה. התורה מצווה "ושמחת" בחג הזה, שלוש פעמים – וכך גם בתפילה אנחנו קוראים לו "זמן שמחתנו". ומה כל כך משמח בחג הסוכות? לא ניצחנו בו את היוונים, לא תלינו את המן ולא יצאנו ממצרים! ובכן, התורה עצמה עונה את התשובה: חג הסוכות מכונה בתורה בשם "חג האסיף", הוא חג שמציין את גמר העבודה החקלאית של השנה. אחרי שנה ארוכה של זריעה, חרישה, קצירה ולקיטה, מגיע השלב הסופי של האיסוף הביתה, ורק כאשר אוספים – חווים שמחה. כאשר אדם חש כי הוא עשה את הדבר הנכון והגשים את עצמו, הוא חווה תחושת אושר עילאית המעניקה לו דחיפה אדירה לעוד שנה של עשייה.

חג הסוכות אומר: האושר של החיים הוא ליצור ולחדש, ואין יצירה גדולה יותר מליצור מחדש את עצמנו. לוותר על תאווה, לסגור את הפה לפני שפולטים מילה קשה כלפי חבר, לעשות מאמץ ולקיים מצווה שלא באה בקלות – כל אלו הם צעדי ה"אסיף" ההופכים את כל השנה כולה ל"זמן שמחתנו".

שמחה גדולה מאד

כעת נשוב אל הימים של עזרא ונחמיה: הנביא אינו מתכוון לומר שעם ישראל לא ישב בסוכה במשך אלף שנה, אלא שהוא לא ישב בסוכה כראוי. כלומר: הם לא חוו את שמחת הסוכות בצורה עמוקה ומשמעותית.

במשך אלף השנים שלפני כן, יהודים חיו כאן כי כאן הם נולדו ולא היה להם מקום אחר ללכת אליו. ההורים שלהם היו דתיים, הסבים שלהם היו דתיים ולכן גם הם היו דתיים. כך שחג הסוכות היה עוד חובה הלכתית שהיו צריכים לקיים אותה.

אך כשהם שבו ארצה אחרי שיבת ציון, הם נאלצו בפעם הראשונה לשלם מחירים כבדים עבור היהדות שלהם. הם שבו ארצה אחרי שבעים שנה של התבוללות בבבל ופרס, הם היו נשואים לנשים נוכריות, חלקם היו עובדי עבודה זרה ורבים מהם מחללי שבת. זה היה בדיוק הרקע לאותו מעמד "הקהל" שבו עזרא דחק בהם 'לחזור הביתה' באופן אמיתי ומשמעותי, להתרחק מכל ההבל ולשוב בתשובה.

מיד אחרי זה באים הפסוקים בנביא המספרים על שמחת חג הסוכות שלא הייתה כמוה מאז יהושע בן נון. כי רק אחרי שיהודי משלם מחיר על היהדות שלו הוא חווה אושר. אחרי שהוא מקבל את ההחלטה ועושה את הדבר הנכון – החיים מקבלים משמעות. ורק אז חג הסוכות הופך באמת להיות "זמן שמחתנו". כמו שאומר הנביא: "ותהי השמחה גדולה מאוד".