אשמתך!

אגדה יהודית מספרת על אישה זקנה באירופה, שהייתה קוראת מדי שבת את פרשת השבוע בספר "צֶאְנָה וּרְאֶינָה". זה היה תרגום התורה באידיש, שליקט מדרשים שונים על הפרשה והציג אותם בכישרון רב ובצבעים עזים.

האישה המבוגרת הגיעה לפרשת וישב ופרצה בבכי. היא שמעה את הזעקות של יוסף על יד הבור, מתחנן לפני אחיו שיניחו לו לשוב הביתה בשלום – ובכתה יחד אתו.

בשנה הבאה היא שוב קראה את הפרשה, ושוב הזדעזעה מהאטימות של האחים המוכרים את יוסף כעבד. שוב מיררה בבכי.

אך בשנה השלישית היא כבר לא בכתה. היא סגרה את הספר בכעס ואמרה: "יוסף, אתם אשם. ראית בשנה שעברה מה הם עשו לך! איך לא נזהרת?"...

בעולם הקרימינולוגיה, התגובה הזו מוכרת בתור "אשמת הקורבן". יש בנו נטייה להאשים את הנפגע ולראות בו אשם במה שקרה, כיוון שהסתובב על יד הפוגע וגרם לו לאבד שליטה.

והשאלה הזו עולה בעוצמה אצל מפרשים רבים: למה יוסף הסתכן והלך לבדו אל הבור?

כאשר אביו קרא לו ואמר "אני דואג לשלום אחיך, הם הלכו לרעות את הצאן בשדות החשוכים על יד שכם ולא חזרו", "לך נא וראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" – יוסף היה צריך לענות שתי מילים: "אבא, לא". השליחות הזו לא בשבילי, כי אם אלך, לא אחזור אליך!

גם מבחינה הלכתית, אם יוסף היה פונה לרב מורה הוראה ושואל אותו האם עליו לקיים את בקשת אביו וללכת אל אחיו השונאים אותו, הרב היה אומר, חד משמעית: לא! אתה לא צריך ללכת. וזאת משתי סיבות: מבחינה הלכתית עקרונית, מצוות כיבוד הורים איננה מצווה שחייבים לקיים אותה גם במחיר סכנת חיים; וספציפית במקרה הזה, לא היה כל טעם בהליכה אל האחים, משום שיוסף לא יכול היה למלא את שליחות אביו. הוא הולך ביודעין אל הסכנה, כשהוא לא יכול להשלים את המשימה ולחזור לאבא "ולהשיבו דבר על שלום האחים והצאן" – משום שהוא פשוט לא יחזור משם, כפי שאכן קרה.

התאבדות?

השאלה מתעצמת בהמשך הפרשה: התורה רומזת, ורש"י מרחיב על כך, כי השם שלח ליוסף מסר מפורש על הסכנה הצפויה לו בהליכתו אל אחיו. ובכל זאת, יוסף התעלם מקריאת האזהרה והמשיך אל הבור.

איפה רואים את איתות האזהרה המהבהב?

יוסף הלך לשכם ולא מצא את האחים. הוא לא ידע להחליט מה יהיה הצעד הבא שלו, ואז הופיע לפניו "איש" וסיפר ששמע את האחים אומרים "נלכה דוֹתָיְנָה", לדותן. רש"י על המקום כותב כי ה"איש" לא היה סתם עובר אורח אלא מלאך משמים, שנשלח להזהיר את יוסף מפני כוונות הזדון של האחים. רש"י על התלמוד1 מוסיף כי אין באמת מקום כזה דותן. זה היה רמז עבה, כתובת על הקיר. המלאך הזהיר את יוסף: "אל תמשיך לחפש אותם. שמעתי אותם מבקשים נכלי דתות ודינים היאך להמית אותך".

וכעת השאלה על יוסף הופכת מתמיהה לתדהמה: האם לא היה זה חוסר אחריות משווע, על גבול מעשה התאבדותי, מצדו להמשיך ללכת למקום שבו מחפשים "נכלי דתות", רעיונות ותכניות, להרוג אותו?! וכלשונו הקשה של הט"ז: "היאך הלך אחריהם? והרי זה כמאבד עצמו לדעת, חס ושלום!".

עם אבא, עד הסוף

הרבי מליובאוויטש2 מסביר את כל הסיפור באור מיוחד:

בתוך הסיפור על ילדי יעקב, מסתתרת האשמה בתוך האשמה: האחים לא כיבדו מספיק את יעקב אביהם. הם לא רק שנאו את הילד, יוסף, אלא גם התעלמו מכבודו של האב, יעקב. הרי עצם השנאה ליוסף הייתה העלאת פקפוק וטרוניה כלפי הנהגת יעקב, שאהב אותו מכל בניו.

והסיפור הזה מצטרף לסיפורים קודמים בתורה, המעידים על כך שהאחים לא נטו לייחס משמעות רבה לדעתו של יעקב אבינו: שמעון ולוי הפרו חוזה חתום וחיסלו עיר שלמה, בלי לקיים רגע של התייעצות מקדימה עם יעקב אביהם. ראובן הבכור מיהר להעביר את מיטת יעקב מאוהל רחל לאוהל לאה, בלי לשאול את אביו על נושא כל כך רגיש, ששייך לחלוטין להחלטתו האישית של האבא.

על הרקע הזה צריך להבין את האקט המסוכן של יוסף. יוסף המשיך והלך לדותן – לא למרות הסכנה שהייתה צפויה לו שם, אלא דווקא בגללה. בדרך המזעזעת הזאת, יוסף רצה ללמד את האחים איך מכבדים את אבא. אם אבא מבקש, אני אמשיך ואמלא את בקשתו, גם במחיר סכנה של ממש לחיים שלי. אפילו אם הבקשה של אבא לא תתקיים בפועל, זה לחלוטין לא חשוב. אבא מבקש וילדים מקיימים.

יוסף מתקומם נגד חוסר הכבוד לאבא, כדי להעצים את מקומו של האבא בחייהם. והטקטיקה שבה הוא בוחר היא השיטה העוצמתית ביותר שקיימת בעולם להעברת מסר: אם אתה רוצה להעביר מסר – תייצג אותו; אל תדבר עליו – תשדר אותו. תלך עד הסוף עם המסר שלך, והעולם כולו כבר ישמע ממנו.

אם כן, יוסף מתנהג כך בעצמו, כדי לתקן חולשה באמצעות דוגמה אישית. זה הבסיס להיתר ההלכתי להתנהגות מסוכנת, ועל פניו מופקרת, שכזו. נפסק להלכה3 ש"אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה, כדי שיראו העם וילמדו".

כוהנים גדולים וגיבורים

אנחנו עומדים בערב חג החנוכה, והתפיסה הזו יכולה להסביר לנו גם את ההתנהגות של הכוהנים החשמונאים מבית מתתיהו.

משפחה קטנה של אבא וחמישה ילדים מחליטה לצאת למלחמה מול הצבא היווני האדיר, ששלט בחצי מהמזרח התיכון.

במבט לאחור, ההנהגה שלהם נראית תמוהה מאד. אילו היו שואלים רב האם עליהם לצאת למלחמה מול היוונים, הוא בוודאי היה עונה להם בלאו מוחלט. וזאת בדיוק מכוח שתי הטענות שהעלינו כנגד התנהגותו של יוסף: ראשית, אין חיוב לצאת למלחמה על דת. יהודי לא חייב לצאת להילחם כנגד אויב שמערים קשיים על קיום המצוות. מלחמה מתחילה מול סכנת חיים גשמית, אך לא במקרה של סכנה רוחנית4. ושנית, המלחמה עצמה הייתה חסרת סיכוי מול הצבא היווני האדיר, ושום רב לא היה מתיר לסכן כל כך הרבה אנשים עבור פעולה חסרת תוחלת שכלל לא תשיג את המורה.

אז למה בכל זאת יצאו החשמונאים למלחמה? – משום שזאת הייתה הדרך שלהם לזעזע את העם ולנער אותו מההתייוונות. הם בחרו למסור את הנפש על המסר שלהם, כדי להעביר אותו בצורה הדרמטית ביותר.

ואכן, הרמב"ם מתאר אותם במילים הבאות5: "וגברו בני חשמונאי הכוהנים הגדולים והרגום". מה זה משנה בכלל לנושא גבורתם במלחמה האם הם כוהנים 'רגילים' או כוהנים "גדולים"? אלא שהרמב"ם רוצה לרמוז בכך להלכה שציטטנו קודם: "לאדם גדול וחסיד וירא שמים" מותר וראוי למסור את הנפש על קיום מצווה קלה, כדי להדהד בכך את עוצמתו של המסר.

תעשה, אל תדבר

המילה "חנוכה" היא מלשון "חינוך". אחד המסרים החינוכיים החשובים הנלמדים מכאן הוא זה: אם הורה רוצה לשנות משהו אצל הילד, עליו לשנות אותו תחילה בעצמו. ילד מביט על מה שאבא עושה, לא על מה שאבא אומר.

שני בחורים מוכשרים סיימו את לימודיהם בישיבה ויצאו לעולם הגדול. אחד צמח רב מכובד, והשני הפך להיות איש עסקים מצליח.

חלפו שלושים שנה, שניהם כבר חיתנו את ילדיהם, ואז קרה דבר מעניין: הילדים של הרב הפכו להיות אנשי עסקים חרוצים, ואילו הילדים של הסוחר נשארו שנים רבות ב'כולל' ושקדו על התורה.

פעם נפגשו הרב והסוחר לשיחה ידידותית, והרב ביקש להבין מהסוחר: "איך גרמת לילדים שלך ללכת בדרך אחרת משלך ולשקוד כל ימיהם על התורה?".

"אסביר לך את ההבדל בינינו", אמר הסוחר.

"סדר היום שלך הוא כזה: אתה נשאר כל היום בבית המדרש ולומד תורה בהתמדה. בשעה שמונה בערב אתה נעשה רעב ועייף והולך הביתה. שם כבר אינך לומד, אלא שומע חדשות וקורא דברים מעניינים מהנעשה בעולם. כך ההתרשמות של הילדים ממך היא שאבא מייחס משמעות למה שמתרחש בעולם הגדול.

"אני, לעומת זאת, נוהג בסדר הפוך: כל היום אני יושב בבורסה, אך בשעה שמונה בערב אני מכבה את הטלפון ומודיע למזכירה שלא תעביר לי שיחות עד מחר בבוקר. אני מגיע הביתה ולומד חברותא אחת ועוד אחת ואחריה לומד קצת בעצמי – ומה שהילדים רואים הוא: אבא המייקר יותר מכל את לימוד התורה"...