למה שמונה?

למה חוגגים את חנוכה שמונים ימים?

זה נשמע טריוויאלי, אבל יש תמיהה חזקה: למה שמונה? מדוע נקבע חנוכה להיות המועד הארוך ביותר בשנה, שנמשך שמונה ימים? הרי ביום הראשון של החג נס השמן עוד לא התחיל – הרי ב'כד הקטן' שנמצא ובו השמן הטהור, היה מספיק שמן להדלקת המנורה ליום אחד. הנס התחיל רק למחרת, כאשר גילו שהשמן לא כלה ויש בו עוד שמן. אז למה שמונה ימים?

השאלה הזו מפורסמת בתור "קושיית הבית-יוסף1", והיא זכתה עד היום לאלפי תירוצים שונים. תלמידי חכמים ורבנים הדפיסו חיבורים שלמים שנועדו לתרץ את הקושיה, לא מזמן הודפס קונטרס בשם "ימי שמונה" ובו חמש מאות תירוצים, ואדמו"רים שונים נהגו לומר בכל לילה משמונת לילות החנוכה ביאור אחר על הקושיה.

כל סיעור המוחות הזה מכוון למטרה אחת: להסביר שהתחולל נס גדול כבר ביום ההדלקה הראשון, ולכן ראוי לחגוג שמונה ימים.

יש אומרים שההדלקה ביום הראשון היא לזכר הנס המדהים של ניצחון המלחמה, שבו אלפי מכבים בודדים הביסו את האימפריה האדירה של יוון. ויש אומרים שההדלקה ביום הראשון היא לזכר עצם מציאת הפך הקטן, בין כל ההריסות ובחורבן ששרר בבית המקדש, שזה עצמו נס גדול.

המאירי משיב באופן מפולפל יותר: ביום הראשון, הכוהנים הכניסו רק שמינית מכמות השמן לתוך המנורה, מתוך רצון לאגור שמן עבור הימים הבאים ובידיעה שעד שתגיע אספקה חדשה של שמן טהור יחלוף עוד שבוע. בדרך הטבע, המנורה הייתה אמורה לדלוק רק שמינית ממשך הבעירה הרגיל, אך לתדהמת כולם היא דלקה כרגיל. כך שאלוקים הכניס עוצמה אדירה לתוך השמן, עד שעשרים מיליליטר בערו כמו ליטר...

יש עוד תירוצים רבים ויפים, אבל אנחנו נציג תירוץ מיוחד מבית מדרשו של הרבי מלובאוויטש2, שמעביר מסר רב השראה לחיים.

אש טובה ולא שורפת

זה היה היום המכונן בחייו של משה רבנו. הוא היה אדם בודד, רועה צאן במדין הרחוקה, שלא העלה בדעתו מחשבות על מנהיגות. פתאום הוא ראה מול עיניו מחזה שלא מהעולם הזה: שיח קוצני בער באש והשיח לא נאכַּל. האש בערה והשיח לא שילם את המחיר. הוא עמד זקוף וגאה. משה הבין שהוא שותף לאירוע פלאי. הוא התקרב ושמע את קולו של אלוקים מורה לו לחלוץ נעליים ולהקשיב ביראת כבוד לבשורת התמנותו לגואל העם.

זה בדיוק מה שקרה עם מנורת המקדש: הכוהנים לא ישבו ועשו חישובים מתמטיים על כמויות השמן. הם מילאו את הבזיכים של המנורה, כדי לקיים את מצוות הדלקת המנורה כמו שצריך. אבל אז קרה נס שלא מהעולם הזה: האש בערה, דלקה כרגיל, אך לא כילתה את השמן. בניגוד לפיזיקה של האש לבעור ולכלות את השמן, כאן המנוע פעל בלי לשרוף דלק. זאת הייתה פעולה חיובית נטו, בלי תופעות הלוואי שלה. בלי לשרוף אף אחד בדרך.

הפרשנות הזו מעניקה לנס משמעות חדשה לגמרי: הוא לא היה אירוע חד פעמי, שהתרחש ברגע אחד וזהו. זה היה נס מתמשך, נס שהתחדש בכל שנייה מחדש. בכל שנייה של בערה, אלוקים שינה את טבע האש והפך אותה לאש חיובית, כזו שמחממת ולא שורפת, משפיעה ולא נוטלת.

בכל רגע מחדש

כיצד זכו החשמונאים לנס עצום כזה? מה גרם לאלוקים לחולל נס אדיר כזה, שבו נוצרה בכל רגע מחדש אש מסוג אחר, בוערת ולא שורפת?

התשובה היא: ההתנהגות של החשמונאים עצמם. הם היו אנשים שמסרו את עצמם בכל רגע מחדש, וכאשר האדם מתאמץ – גם אלוקים מתאמץ בשבילו.

טבע האדם הוא לגלות גבורה רגע אחד או שניים ואחר כך להתרגל למציאות הקיימת ולאבד את הכוחות להילחם. כבר אמר מי שאמר כי "השגרה היא האויב הגדול ביותר של האהבה". המלחמה הקשה ביותר היא מלחמת התשה.

ואילו החשמונאים שינו את גלגלי הטבע: במשך שנים ארוכות הם ניהלו מלחמה שנראתה חסרת סיכוי. מן הסתם היו ימים שבהם 'נשבר להם' להיאבק, בלי צל של סיכוי באופק, אך הם מצאו את הכוחות להתעקש, להתחיל עוד בוקר של מלחמה ועוד בוקר של מלחמה, עד הניצחון הסופי. זו לא הייתה מלחמה הרואית, זו הייתה מלחמה סיזיפית.

חשמונאים בימינו

למען האמת, הרבה חשמונאים כאלו מסתובבים בינינו. יש יהודים שמסתובבים באופן קבוע בין אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ובכל זאת מוצאים בכל יום מחדש את הכוחות להיות נאמנים לערכים שלהם. יש אנשים שחוזרים מהעבודה עייפים וסחוטים, ובכל זאת, בכל ערב מחדש, מגלים כוחות נפש אדירים לצאת ללמוד שיעור תורה, וכן הלאה.

ואלוקים לא נשאר חייב: כשאדם חי למעלה מהגבלות הטבע, אלוקים משיב לו בסייעתא דשמיא עצומה כזו, המתחדשת בכל רגע מחדש.

החסיד ר' אשר ששונקין הוגלה למחנה עבודה בסיביר בעוון הפצת יהדות תחת שלטון הקומוניסטים.

אחרי חגי תשרי ניגש אליו אסיר בשם נחמן רוזמן ושאל: "כיצד נחגוג את חג החנוכה?".

ששונקין התפלא, שכן רוזמן היה רחוק מדרך התורה והמצוות, והשיב כי ימצא איזו פחית קטנה כדי להדליק בה נרות בהיחבא.

אך רוזמן התנגד לרעיון. "צריך לקיים את המצווה באופן מכובד", הוא התעקש.

מדי ערב, רוזמן חסך את מעט תפוחי האדמה והבצל שהוגשו לו, שהיו עיקר מזונו, והעביר אותם לאחד האסירים שהיה פחח במקצועו. הלה הכין תמורתם חנוכיית פח קטנה.

הלילה הראשון של חנוכה הגיע. הם העמידו את החנוכייה בירכתי הצריף ונעמדו להדלקה. זו הייתה סכנה עצומה: גם עיסוק בפולחן דתי וגם הבערת אש בשטח המחנה. אבל הנחישות של רוזמן הִשכיחה כל פחד.

בערב הראשון ההדלקה עברה בשלום. גם בשני, בשלישי וברביעי. אבל בערב החמישי קרה הדבר. כמה רגעים אחרי הדלקת הנרות, הופיע בפתח קצין חמוש והודיע על ספירת אסירים. זה היה מוזר, מעולם לא נערכה ספירה בשעה כזו. החשש היה כי מישהו הלשין עליהם.

הקצין ספר את האסירים והגיע עד לחנוכייה. הוא הביט על השלהבות ושאל ברוסית: "פייאט? חמש?".

ר' אשר ענה: "פייאט!".

אחרי רגע, הסתובב הקצין ועזב את המקום.

מי היה האיש ומה פשר הביקור? התשובה לא נודעה. אך ר' אשר היה בטוח כי היה זה יהודה המכבי בכבודו ובעצמו, שבא לראות את צאצאיו בני ימינו.