למה חצי?

הגאון רבי יצחק מוולוז'ין נמנה על גדולי התורה ברוסיה לפני כמאתיים שנה. פעם יצא הרב לגליציה לאסוף כסף עבור ישיבת וולוז'ין ואלפי יהודים נהרו לקבל את פניו. נוצר דוחק מסוכן בקהל ואנשים החלו לצעוק.

"עכשיו", אמר הרב בחיוך, "קיבלתי תירוץ לקושייה חזקה. בפרשת שקלים מופיעה מצווה לספור את בני ישראל באמצעות נתינת מחצית השקל. אף פעם לא הבנתי, מה פתאום לתבוע מהם כסף כדי להיספר. האם לא יותר פשוט שכל אחד ירים אבן מהאדמה וימסור אותה לסופרים? אלא מה, השם רצה למנוע מצב של דוחק בקהל. לכן הורה למשה לבקש מכל אחד תרומה של חצי שקל, וכך ייקח שבועיים עד שמישהו יבוא להיספר"...

מצוות "מחצית השקל" היא ללא ספק אחת המצוות התמוהות ביותר בתורה. וכאן עולה השאלה הגדולה: מה פתאום לתת מחצית השקל? מדוע התורה מצווה כל יהודי לתרום חצי מהמטבע עבור השתתפות בקורבנות הציבור בבית המקדש, ולא שקל שלם?

ככה מגישים תרומה?! נחשוב על אדם שמתחייב לתרום שולחנות וכיסאות לבית הכנסת לעילוי נשמת אביו, והנה המשאית פורקת את הסחורה ומגלים שהוא הזמין חצי כיסא או חצי שולחן...

הרי יש כלל גדול: "התנאה לפניו במצוות". נתינה של מצווה צריכה תמיד להיות שלמה ומושלמת. כשאדם קונה תפילין, הן צריכות להיות הכי יפות שאפשר; ארבעת המינים צריכים להיות הכי מהודרים בשוק. אז מה פתאום חצי?!

הרבי מליובאוויטש עסק בשאלה הזו רבות, והסביר אותה בצורה מקורית1.

אתה רק הבנקאי

יהודי החזיק חנות נעליים קטנה ברחוב אלנבי בתל אביב. הוא התפרנס בצורה סבירה והקפיד מאד על מצוות המעשר. מדי סוף חודש היה נכנס לבית הכנסת ותורם את סכום המעשר מרווחיו.

במשך הזמן הוא ראה ברכה בעמלו וקנה גם את החנות הסמוכה ואחר כך את החנות שלידה, עד שהוא שלט על כל החנויות ברחוב. הוא התחיל לחשוב בגדול ונכנס כיזם בקבוצת רכישה, אחר כך התחיל לבנות בעצמו, וגם קנה קבוצת תקשורת ותחנות דלק. בקיצור, האיש הפך להיות אחד מעשירי הארץ.

בשלב הזה, הוצאות המעשר החלו להעיק לו. כבר היה מדובר על סכומים אדירים מדי חודש, מיליוני דולרים, והוא התקשה להיפרד מהם לטובת אנשים זרים. אז הוא החל להתחכם ולערוך 'תכנוני מעשר' שונים כדי להפחית את סכום הצדקה.

אבל במקביל נעלם לו מגע הזהב. הוא החל לחוות קשיים בניהול העסקים. פה קנה מגרש שהתברר שיש מולו אנטנות סלולריות, ושם אנליסטים פרסמו סקירות בעייתיות על תזרים המזומנים בקופה וזה פגע בערך החברה בבורסה. צרות בצרורות.

הוא החליט להתייעץ עם הרב שלו כדי להבין את העניין, והרב הסביר לו כך: "הקדוש ברוך הוא מחפש כל הזמן שותפים שיעבדו אתו. הוא זן ומפרנס לכל חי, ומחפש שותפים ראויים – הוא ישלח להם הצלחה בעסקים והם יעבירו בשמו תרומות לעניים מהרווחים שלהם. לפני כמה שנים הקדוש ברוך הוא זיהה אותך כשותף מעולה. ניהלת חנות קטנה והקפדת לתת מעשר כראוי, אז הוא שלח לך ברכה מהשמיים כדי שתצליח יותר ויותר ותעביר בשמו יותר לעניים. אך בזמן האחרון התחלת לשחק עם הסכומים שהוא מעביר לך, ולכן הוא החליט לחפש שותפים אחרים, נאמנים יותר ממך...".

הקושי הגדול לתת צדקה בהרחבה נובע מהפחד הפשוט ש"זה בא על חשבון הילדים שלי". הכסף יכול לשמש עבור חסכונות לקניית דירה לילדים, ומה פתאום שאתן אותו לאדם זר? אך לפי החשיבה היהודית, זאת טעות גמורה: סכום המעשר הוא מלכתחילה לא חלק מהחשבון שלנו, כיוון שהקדוש ברוך הוא נותן לנו מראש יותר כדי שאנחנו נעביר את הכסף למטרת הצדקה הנראית בעינינו. סכום המעשר הוא תוספת שהקדוש ברוך הוא נותן לנו יותר ממה שמגיע לנו, כדי שנעביר אותה הלאה. ואדרבה, ככל שנותנים יותר, כך הקדוש ברוך הוא נותן לנו יותר, כדי שנוכל להעביר הלאה עוד יותר.

הרעיון נמצא בדברי ה"אור החיים" הקדוש על פרשת משפטים. התורה אומרת: "אם כסף תלווה את עמי, את העני עִמָךְ". וכל המפרשים תמהים: מהי ההדגשה במילים האחרונות, "את העני עמך"? מה זה משנה אם העני נמצא "עמך" או בדרום אפריקה? ה"אור החיים" מסביר שכאן מציגה התורה את עומק הפילוסופיה היהודית על הצדקה. "אם כסף תלווה את עמי", אם יהודי רואה שנשאר לו בסוף החודש סכום כסף אותו הוא יכול להלוות לעני, עליו לדעת ש"את העני עמך" – זה כסף ששייך לעני! הקדוש ברוך הוא הפקיד אותו בידך בנאמנות, כדי שתעביר אותו לעני.

לכן הצדקה נקראת כך ולא "חסד", כי ה"צדקה" היא צדק. העשיר בסך הכול נוהג כבנקאי נאמן ומעביר את הפיקדון שקיבל עבור מטרת הצדקה הראויה בעיניו. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בצורה כזו, שהוא נותן לעשירים כדי שיעבירו לעניים. היות שהוא רוצה לקיים בעולמו צדקה וחסד, הוא נותן לעשירים יותר כדי שיגלו רגישות ויעבירו הלאה. וככל שהם עושים זאת טוב יותר – כך הוא סומך עליהם יותר ומעשיר את הרווחים שלהם.

זה לא לתת, זה לקבל

הרב דוד ויטמן, שליח חב"ד בסאן פאולו, הגיע פעם עם יהודי עשיר לביקור אצל הרבי מליובאוויטש. אותו יהודי כתב לרבי "פדיון נפש" וצירף צ'ק תרומה למכתב.

כעבור שבועות אחדים מתקשר היהודי לרב ויטמן ושואל למה לא פדו את ההמחאה שלו. הרב ויטמן התקשר למזכירות של הרבי, ושם ענו לו שהמעטפה עם הצ'ק מונחת על השולחן של הרבי. רק כעבור כמה חודשים ההמחאה נפדתה.

חלף משך זמן והרב ויטמן שוב נסע לרבי. אותו גביר שלח שוב "פדיון" וצ'ק. ובמקרה הזה, מיד בתוך כמה שעות התקבלה ברכה מהרבי עם קבלה מהמזכירות על ההמחאה.

למחרת בבוקר, הגביר מתקשר לרב ויטמן ומספר לו שאתמול אבא שלו חצה את הכביש ומכונית התנגשה בו במהירות עצומה. הוא עף למרחק של עשרה מטרים, אך למרבה הפלא יצא במכות יבשות בלבד.

הרב ויטמן שאל מתי בדיוק זה קרה, והתשובה הדהימה את שניהם. זה קרה בשעה שתיים אחר הצהריים לפי שעון ניו יורק, באותה שעה שבה הרבי מסר את הצ'ק השני להפקדה.

הם הבינו שהרבי פדה את הצ'ק באותה שעה שבה התורם היה זקוק לישועה!

כעת נוכל להבין היטב את הסיבה לכך שנותנים רק "מחצית השקל" לבית המקדש. בכך אנו מזכירים לעצמנו שהנתינה שלנו היא רק חצי מהדרך, משום שהקדוש ברוך הוא בעצמו עשה את החצי הראשון והפקיד את הכסף בחשבון שלנו. התפקיד שלנו הוא לבצע את החצי השני ולהעביר את סכום הצדקה ליעדו הסופי.

זה רעיון נפלא ומרגש, שמסביר עוד משהו על מחצית השקל.

התורה אומרת על מחצית השקל: "זה יתנו כל העובר על הפקודים", וחז"ל מפרשים את המילה "זה" ואומרים: "הראה הקדוש ברוך הוא למשה מטבע של אש ואמר לו: כזה יתנו". ועל כך נשאלת השאלה: למה השם היה צריך להראות למשה מטבע של מחצית השקל? מה, הוא לא ידע כיצד נראה מטבע כזה? ואם הוא בכל זאת רוצה להראות לו, למה "מטבע של אש"?

התשובה נפלאה. משה רבינו לא הבין איך הוא יוכל לשכנע אנשים לתרום מחצית השקל. איך הוא יגרום להם להכניס יד לכיס ולוותר על מה שהם השיגו בדם, יזע ודמעות? לכן השם הראה לו "מטבע של אש" – האש היא המשאב היחיד בעולם שלא מתמעט כשלוקחים ממנו, אדרבה, היא רק גדלה ומתפשטת. וזה בדיוק הרעיון של הצדקה: זו השקעה מעולה. כי כשאנחנו נותנים כסף לצדקה אנחנו מכניסים.

ומעבר לכל, הצדקה היא הסגולה הטובה ביותר למהר את ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".