במה זכתה הערבה?

בין ארבעת המינים של חג הסוכות, המין הכי פחות נחשב הוא הערבה. לעומת האתרוג מקלבריה שבאיטליה שעולה כאלף שקלים, הלולב המהודר שמחירו נע סביב מאתיים שקלים וההדס הצפתי שעולה עשרות שקלים, את הערבה אפשר להשיג לעתים גם בשקל בודד. זה טבעי: היא מצוינ בכל מקום, והיא הכי פחות מרשימה מכולם. בלי טעם ובלי ריח.

ובכל זאת, משום מה, הערבה היא היחידה מארבעת המינים שזכתה למצווה ייחודית משלה. כל מנהג הקפת הבימה מדי יום באמירת ה"הושענות", נוסד לכבוד הערבה.

בבית המקדש היו מביאים ענף ערבה ענק מהיישוב מוצא ומעמידים אותו לצד המזבח. מדי בוקר בימי חג הסוכות היו מקיפים את המזבח והערבה, ומבקשים: "אנא השם הושיעה נא", וביום השביעי של חג הסוכות היו מקיפים את המזבח שבע פעמים – ולכן היום הזה נקרא "הושענא רבה".

ולזכר המנהג בבית המקדש, אנחנו מקיפים את הבימה של קריאת התורה מדי יום בחג הסוכות, וביום השביעי מסתובבים סביבה שבע פעמים. ובנוסף לכל זה, ביום השביעי של החג אנחנו מקיימים את מנהג הנביאים של "חיבוט הערבה" בקרקע, שגם הוא נועד לציין זכר להקפת המזבח והערבה בבית המקדש.

והשאלה המתבקשת היא: איך זכתה הערבה הפשוטה לכבוד מלכים כזה, עוד יותר מחבריה הריחניים והיפים?

היחידה שלא מתבטלת

למעשה, התמיהה גדולה הרבה יותר.

אחת המצוות היחידות שאינן מתבטלות לעולם היא מצוות הערבה בהושענא רבה. עד כדי כך, שהושענא רבה לעולם לא חל בשבת, כדי שלא תתבטל מצוות ה"הושענות". כדי שזה לא יקרה, עושים תרגילים חישוביים מורכבים ודואגים שהיום הראשון של ראש השנה לא יחול אף פעם ביום ראשון, כדי שהושענא רבה לא יחול בשבת – כי אם זה יקרה, תתבטל מצוות הערבה.

תחשבו על זה: ראש השנה יכול לחול בשבת, ובמקרה כזה מתבטלת מצוות התקיעה בשופר – מצווה כל כך חשובה, שמבססת את קבלת עול מלכות שמים במשך כל השנה; החג הראשון של סוכות יכול לחול בשבת ואז מתבטלת נטילת הלולב; ורק הושענא רבה לא יכול לחול בשבת, כדי שלא יתבטלו מצוות ההושענות ומנהג חביטת הערבה.

וזה ממש תמוה: מה כל כך מיוחד בערבה, שבגללו היא לעולם לא מתבטלת?

ארבעה מיני יהודים

הרבי הקודם מליובאוויטש פירש בצורה נפלאה את המשמעות של ארבעת המינים:

ישנם ארבעה טיפוסים של יהודים: יש את אלו שיש להם 'טעם' במצוות, הם מבינים את המשמעות של כל מצווה ומעמיקים בהגות של התורה; יש את אלו שהתברכו ב'ריח' במצוות – הם אמנם לא מבינים כל דבר לעומק, אך הם טיפוסים נלהבים בטבעם ומקיימים כל מצווה בהתלהבות והארה על הפנים; יש את אלו שיש להם גם 'טעם' וגם 'ריח', גם הגות וגם חיוניות; אבל יש את אלו שאין להם לא 'טעם' ולא 'ריח', אבל מה שכן, הם התברכו בצייתנות פשוטה. הם עושים את מה שהקדוש ברוך הוא ציווה, כי "ככה זה". זה מה שסבא שלהם עשה, זה מה שאבא שלהם עשה וככה בדיוק הם מחנכים את הילדים שלהם.

האתרוג מזכיר את בעלי הטעם והריח, הלולב מסמל את בעלי הטעם בלי הריח, ההדס מסמל את בעלי הריח וחסרי הטעם, ואילו הערבה מסמלת את היהודים הפשוטים – אלו שמגיעים בצייתנות לכל תפילת מנחה בבית הכנסת, בגשם הזועף או בשמש הקופחת, כי ככה יהודים מתנהגים.

דווקא ערבה

תקופת "מסך הברזל" הייתה עידן טראומטי. מסך עבה הפריד בין ברית המועצות והעולם כולו, ואלו שנותרו מאחורי המסך לא היו יכולים לצאת למערב.

ואז קרה נס וסדק צר נפער במסך. בתום מלחמת העולם השנייה, ביקשה ממשלת פולין להשיב את אזרחיה שברחו לרוסיה במהלך המלחמה, ופתחה לזמן קצר את הגבול בין המדינות. זאת הייתה הזדמנות נדירה לברוח מהגיהינום, וקבוצת צעירים בעלי מסירות נפש הקימו מעבדה לזיוף מסמכים פולניים כדי להבריח יהודים מרוסיה הסובייטית.

בין המגיעים לגבול היו חתן וכלה צעירים בשם בֶּרְ'ל וחנה גורביץ'. חנה החזיקה ביד את המסמכים המזויפים ובר'ל היה אמור לקבל אותם בגבול. ככל הנראה חלה אי הבנה, והניירות של בר'ל לא הגיעו. השניים הופרדו במהירות אחד מהשני ובר'ל נשלח לגלות במחנה עבודה.

מעבר לכאב האישי על התפרקות משפחתו, הטרידה את בר'ל בעיית שמירת השבת. באותו מחנה האסירים היו תופרים ארנקים מעור עבור בית חרושת ממשלתי, שבעה ימים בשבוע. הוא שבר את הראש בשאלה איך לעבור את השבת בלי להיאלץ לתפור.

בשבת הראשונה שלו במחנה, בר'ל אחז בידו את החוט והמחט וידיו רעדו. מחשבות התרוצצו במוחו: מצד אחד, הוא לא היה מסוגל לחלל את השבת. אבל מצד שני, זאת שאלה של פיקוח נפש. אם הוא יעשה בעיות, עלולים לפגוע בו ולשלוח אותו לסיביר. כאן לפחות היה לו זוג תפילין, ואם יזרקו אותו לצינוק או לסיביר הוא ייאלץ גם לחלל שבת וגם לא להניח תפילין.

המחשבות כמעט הכריעו אותו, אך לפתע הוא התעשת ואמר: "מהשם מצעדי גבר כוננו". אני לא אמור לעזור לקדוש ברוך הוא להוליך אותי אל המקום הנכון. אם אני כאן, אני צריך להתמודד. הוא הניח מידיו את החוט והמחט וסירב לעבוד.

מפקח העבודה העלה אותו למשפט מהיר בפני הנהלת המחנה, אבל גם שם בר'ל הצהיר באופן נחוש כי לא יעבוד בשבת. הוא ציפה לעונש חמור, אך מפקד המחנה הורה להעביר אותו לעבודה אחרת. מעכשיו הוא ימונה לשומר על המחסן שבו מאוחסנים העורות היקרים שמהם תפרו את הארנקים. כך הוא לא יצטרך לחלל שבת.

מפקד המחנה ראה שבר'ל עומד המום, והסביר: "כל השומרים שהצבנו שם עד היום, גנבו בעצמם מהמחסן וגרמו לנו לנזקים כלכליים כבדים. אדם שמוכן לאבד הכול בשביל האמונה שלו, לא ייגע ברכוש זר. ואדם כזה אנחנו מחפשים"...

וזה המפתח להבנת הסוד של הערבה1.

מכל המינים, דווקא ה'ערבה' לא מתבטלת לעולם. כי הצייתנות הפשוטה היא הערובה לקיום ארוך ימים. הבנה שכלית והרגשת הלב הם דברים חולפים ברוח, הם תלויים בארוחת הערב שאכלנו או בספר האחרון שקראנו לפני השינה. דווקא צייתנות פשוטה עמידה בכל מצב ובכל תנאי ולא נופלת לעולם.

מי שיעקוב אחרי פרקי ההיסטוריה של עם ישראל יגלה הרבה למדנים ואנשי רוח שלא עמדו באתגרים בפניהם ניצבו יהודים. הם ידעו למצוא תירוצים ולהצדיק את עצמם, למה במקרה שלהם הדין שונה ולמה "פיקוח נפש" מחייב לבטל את מצוות התורה. דווקא האנשים הפשוטים שלא ידעו חכמות הלכו עד הסוף בלי פשרות, ובזכותם אנו קיימים כאן עד היום.

כך זה בנוגע לעצמנו, וכך ביחס לחינוך שאנו מעניקים לילדינו. ילד יודע להעריך מה אבא עושה "כי זה הגיוני" ומה אבא עושה "כי אי אפשר אחרת", "כי בלי זה אין חיים יהודיים". את המצוות המבוססות על חוויות משפחתיות עלול הילד לזנוח, חלילה, אך את הקיום הפשוט והמתמסר הוא לא יזנח לעולם.