שבט, שבטים, שבטיות... יש למילים אלו צליל נאה של פרימיטיביות, ומילים עם צלצול פרימיטיבי נאה הן כיום מאד באופנה. כולנו חוגגים את זהותנו השבטית, וארגוני נוער מחלקים את המשתתפים ל"שבטים".

אופנות באות והולכות, וסביר להניח שתוך חמש שנים השבטיות תהיה שייכת להיסטוריה, בדיוק כמו מותג הקאובוי מסיגריות המלבורו. כדי לדעת כיצד לעסוק בנושא השבט, עלינו להתבונן מנקודת מבט נצחית יותר.

כשאנו מסתכלים בתורה (שהיא אכן נצחית) אנו מקבלים מסר מבולבל.

מצד אחד, התורה לכאורה די פּרוֹ שבטית מלכתחילה. כבר בהתחלה שנים עשר בניו של יעקב אבינו נועדו להיות אבותיהם של שנים עשר שבטי ישראל. על ערש דווי, יעקב מברך כל אחד מבניו באופן אישי, כשהוא מקנה לכל אחד תכונות וכשרונות שיגדירו את תפקידו המיוחד של השבט שלו בתוך עם ישראל; משה עושה מעשה זהה מאתיים שנה מאוחר יותר, כאשר הוא מברך את שנים עשר השבטים ערב כניסתם לארץ ישראל. במסעותיהם במדבר, לכל שבט היה מנהיג – המכונה בשם נשיא – משלו. לכל אחד מהם היה מחנה משלו סביב המשכן, צבע ודגל משלו, ואבן מייצגת על האפוד של הכהן הגדול. המדרש אף מספר לנו, שכאשר ים סוף נבקע למען בני ישראל, הוא נחלק לשתים עשרה כניסות, כך שכל שבט יכול היה ללכת בשביל שלו.

אך המאפיין המשמעותי ביותר של הזהות השבטית היה מה שקרה כשבני ישראל נכנסו לארץ הקודש. הארץ היתה מחולקת לשתים עשרה טריטוריות, כשלכל שבט מוקצה החלק שלו שהתאים ביותר למקצוע של בני השבט, כגון: רועים, סוחרי יינות, ימאים ומשלחי סחורות על גבי הים, חיילים, תלמידי חכמים, מגדלי זיתים, ועוד.

אם אנו רוצים לדעת עד כמה הרחיקה התורה לכת בנסותה לשמר את הטריטוריה השבטית, אנו יכולים להתבונן בפרשת השבוע. מספר פרקים לפני כן, במדבר כ"ז, אנו קוראים על בנות צלפחד, שפנו אל משה בבקשה לקבל חלק ונחלה בארץ ישראל. לפי חוקי התורה, רק בנים יכולים לרשת את הרכוש השושלתי. לצלפחד היו חמש בנות ואף לא בן אחד. בנות צלפחד טענו, שלפי חוק זה עזבונו של אביהן ילך לאיבוד. ה' קיבל את טענתן והורה למשה שנחלתו של צלפחד תינתן לבנותיו. בעקבות תקנה זו, פנתה למשה קבוצה נוספת של אנשים עם בקשה משלהם. אלה היו ראשי שבט מנשה, שבטו של צלפחד. הם טענו כך: אם נחלתו של צלפחד ניתנת לבנותיו, מה יקרה אם הן תינשאנה לגברים משבט אחר? הילדים שלהם, שזהותם השבטית תהיה כמו זו של אביהם, יירשו את עזבונו של צלפחד. ואז יהיו לנו נחלות של ראובן או שמעון בתוך הגבולות של מנשה, מה שייצור ערבוביה שבטית.

לטענה זו הגיב ה' עם פתרון מעשי למדי: תנו לבנות צלפחד להתחתן רק עם גברים משבט מנשה. ואכן, תקנה זו הפכה גורפת: כל בת שיורשת את חלקה צריכה להינשא רק בתוך השבט של אביה, כך ש- "לא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל". (במדבר ל"ו, ט').

מה שכל זה מראה לכאורה הוא, שלמרות שהעם היהודי מצווה להיות "עם אחד בארץ" ולהתייחס אל עצמם "כאיש אחד בלב אחד", זה עדיין לא מונע את קיומם של זהויות שבטיות נפרדות בתוך העם היהודי. למעשה, רבים כיום רואים את הקהילות השונות בתוך העם היהודי – אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, וכו' – כשווי ערך בתקופה המודרנית ל"שבטי ישראל" ומצביעים על התקדים התנ"כי כאינדיקציה לכך שהשוני במנהגים, פילוסופיה וסגנון חיים בקרב קהילות אלו הם לגיטימיים, ואפילו רצויים, ומהווים ביטוי לאופי הרב-שבטי של העם היהודי.

אולם ישנו המשך לסיפור של בנות צלפחד ומשבר הזהות השבטית שהן עוררו. נאמר לנו, שתקנה זו שבת שיורשת נחלה שבטית תהיה חייבת להינשא רק בתוך שבט אביה נתקנה רק עבור הדור הראשון של יהודים, שהתיישבו בארץ תחת יהושע. ברגע שהסתיימה שחלוקת ארץ ישראל הסתיימה (לאחר 14 שנה), וכל שבט ומשפחותיו התיישבו בבטחה על השטח שלהם וברכוש המשפחתי שלהם, החרם על נישואין בין-שבטיים בוטל. כנראה שבנקודה זו ניתן היה לסבול קצת ערבוב שבטי.

יתרה מזו, היום שבו הותר לשבטי ישראל להינשא זה עם זה הוכרז כחג לאומי. למעשה, חג זה, ט"ו באב, המשנה אומרת שהוא אחד משני החגים הנפלאים של השנה! (החג השני הוא לא אחר מאשר יום כיפור). מספר סיבות ניתנו למיוחדוּת זו של ט"ו באב, אך זו אחת מהן. במילים אחרות, המיזוג של השבטים לא רק שהוא נסבל, אלא אף משהו שצריך לחגוג אותו.

אז מה אנחנו אמורים בעצם לעשות עם כל זה? האם שבטיות זה דבר טוב או רע לנשמה? איך נשקול את נאמנותנו למשפחה, לקהילה ולשבט כנגד תפקידנו כשותפים במשימה ובגורל של כל העם היהודי?

אני לא בטוח בדיוק מה זה, אך בטח יש כאן איזה מסר כלשהו.