אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם...בנות ירושלים יוצאות וחונות [מחוללות] בכרמים. וכך הן אומרות: שא נא בחור עיניך וראה, מה אתה בורר לך!

וכן הוא אומר, "צאנה וראינה בנות ציון, במלך שלמה—בעטרה, שעיטרה לו אימו ביום חתונתו, וביום, שמחת ליבו": "ביום חתונתו", זה מתן תורה; "וביום, שמחת ליבו", זה בניין בית המקדש. יהי רצון שייבנה בימינו.

(מסכת תענית, כו, ב)

אין זה מקרה שיום הכיפורים וט"ו באב שימשו כיום לשידוכים בין בני ובנות ירושלים: שני ימים אלו מסמלים, במקביל, את האירוסין והנישואין1 של בורא העולם ועם ישראל. יום כיפור –היום בו הלוחות השניות ניתנו למשה רבינו על הר סיני ובכך מומשה הברית שנכרתה על הר סיני, מסמל את האירוסין. וט"ו באב, היום שמסמל את הלידה מחדש אחרי חורבן בית המקדש בתשעה באב – חוגג את מימוש הנישואין ואת הגאולה הסופית שתבוא על ידי המשיח.

לאחר שהתלמוד מציין כי ביום זה בנות ירושלים היו מחוללות בכרמים, וכי מי שלא היה נשוי היה יוצא לשם כדי למצוא לעצמו כלה, התלמוד ממשיך ומגדיר שלושה סוגים של "בנות" וכיצד הן היו פונות אל החתנים הפוטנציאליים.

יפיפיות שבהן מה היו אומרות? תנו עיניכם ליופי, שאין אישה אלא ליופי.

מיוחסות שבהן היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה לפי שאין אישה אלא לבנים;

מכוערות שבהן מה היו אומרות? קחו מקחכם לשם שמים ובלבד שתעטרונו בזהובים.

(תענית, לא).

הרבי מליובאוויטש מסביר שגם בנישואין בין בורא העולם ועם ישראל קיימים שלושה סוגים של "כלות": נשמות ישראל כוללות נשמות "יפהפיות", "מיוחסות" ו"מכוערות2." לכל סוג יש תרומה יחודית משלו ליחסים עם בורא העולם.

אהבה

גדולי החסידות מבחינים בין שני סוגי אהבה. קיימת אהבה שנוצרת באמצעות מוחו וליבו של האדם, כאשר הוא או היא מתבוננים בגדולת וכדאיות האדם (או החפץ, או המצב) ולפיכך מפתחים תחושת אהבה ומשיכה אליו/ה. וקיימת אהבה מלידה: אהבה שהאדם לא יצר בעצמו – ויתכן כי הוא אפילו לא מודע אליה – אך היא שוכנת בליבו מרגע לידתו, קשר טבעי שהיא חלק מנשמתו. דוגמה לקשר שכזה תהיה קשר בין הורים וילדיהם.

"ואהבת את ה' אלוקיך" (דברים, ו, ה). אהבה היא רכיב קריטי ביחסינו עם בורא העולם. בנוסף לכך שאהבת הבורא היא מצווה, היא גם תנאי מקדים לקיום כל המצוות. כפי שרבי שניאור זלמן מליאדי מאריך בהרחבה בספר התניא, מצוות שלא נעשות מתוך אהבה לה' נעשות בצורה מכנית ועראית; רק מי שאוהב את הבורא באמת יכול לעבדו מתוך התלהבות ולאורך ימים.

גם אהבתנו לאלוקים מתבטאת בשני אופנים. באמצעות מדיטציה ולימוד גדולתו ומעשיו המופיעים בתורה. כאשר אדם מעמיק להתבונן בכך, הוא מפתח תחושת אהבה כלפי האלוקים – רצון להתקרב לגדלותו הנשגבה ולהתאחד עמו. למעשה, זוהי אחת המטרות העיקריות בתפילה, "עבודה שבלב": ליצור תחושת אהבה לבורא העולם על ידי התבוננות בגדולתו ובמלכותו.

אך גם אדם שלא מצליח ליצור אהבה שכזו עדיין יכול לאהוב את האלוקים באמצעות שימוש באהבה הטבעית שהיא "ירושה לנו מאבותינו." אברהם, היהודי הראשון, היה התגלמותה של האהבה לאלוקים (כפי שהאלוקים בעצמו אמר לנביא ישעיה, "אברהם אוהבי"). אברהם קיבל את התואר "אברהם אבינו", מה שאומר שהוא הוריש את תכונותיו לבניו אחריו. לפיכך, בתוך תוכו של כל יהודי טמונה אהבת האלוקים של אברהם. וכמו כל תכונה מולדת, היא יכולה להסתתר בתוך התת-מודע, חנוקה תחת טרדות היום-יום; אך היא גם יכולה להתעורר ולהזרים אנרגיה מחודשת בקיום המצוות ובקשר עם האלוקים.

מעלתה של אהבה השניה מובנת מאליה. היא נמצאת בנשמתו של כל יהודי, וכל אחד יכול לממש אותה – בין אם יש לו יכולות מדיטציה מיוחדות או לא. יתירה מכך, אהבה הנוצרת על ידי האדם עצמו תמיד תהיה מוגבלת ליכולותיו הרגשיות והנפשיות של האדם בכל רגע נתון; אהבה מולדת ניתנה על ידי האלוקים ולפיכך היא נצחית ובלתי ניתנת לערעור.

אך קיימת מעלה גם באהבה הנוצרת על ידי האדם. למרות שהיא מוגבלת משהו, היא מורגשת על ידי האדם בצורה חזקה יותר. שכן כך הוא טבענו: מה שאנו יוצרים בעצמנו, יקר לנו מהמתנה הגדולה ביותר שנקבל; מה שאנו לומדים לבד, לעתים רבות מוחשי ורלבנטי יותר מאשר מה שלמדנו מגדולי החכמים. לפיכך, למרות שהאהבה לבורא העולם שירשנו מאבותינו מספיקה כדי לגרום לנו לקיים מצוות, אל לנו להסתפק ברגשות עמם נולדנו. בלשונם של חכמינו זכרונם לברכה: "אף על פי שהאש ירדה מן השמים (על המזבח), מצוה להביא מן ההדיוט."

בנות ירושלים

כאן טמונה המשמעות הפנימית של ריקודן של בנות ירושלים, היפהפיות, המיוחסות והמכוערות שהיו יוצאות לכרמים בט"ו באב.

בנות ירושלים שהתפארו בעיני החתנים המיועדים, סימלו את קריאתן של נשמות ישראל לחתן האלוקי – בורא העולם. הבנות היפהפיות מסמלות את הנשמות שהצליחו להשיג את המקסימום: הן עוררו את אהבתם הטבעית ואף הוסיפו בה משלהן. הן קוראות לבורא העולם: הן אישה אלא ליופי! קח אותנו ככלתך. אנו יפות, הגשמנו את הפוטנציאל אליו יכול להגיע האדם.

הנשמות ה"מיוחסות" אומרות, לעומת זאת: אין אנו יכולות להציג בפניך אהבה מושלמת אליך כמו זו של אחיותינו היפהפיות. כל שיש בידינו זה ייחוסנו, האהבה שקיבלנו מאבותינו. אך "אין אישה אלא לבנים", החשוב ביותר אלו התוצאות, ובמבחן התוצאה – קיום המצוות – אנו בדיוק כמו אחיותינו היפהפיות. אולי אין לנו אהבה עוצמתית וחודרת לב כמו זה שלהן, אך אם תיקח אותנו ככלה נמלא את רצונך ונקיים את מצוותיך.

והמכוערות? הלא הן אותן הנשמות המעורטלות, חסרות כל; אלו שאין בידיהן אהבה משלהן ואף האהבה שקיבלו מאבותיהם נסתרת ונעלמת אי-שם. תחת לשכבות של אדישות הן קוראות לחתן המיועד: קחו מקחכם לשם שמים!

"עשה למענך אם לא למעננו3" אומרות הנשמות ה"מכוערות" בעם ישראל. אל תביט על המראה החיצוני; כי אתה יודע להביט מעבר, פנימה. בתוך תוכו של כל יהודי, "בנות ישראל יפות הן, אלא שהעניות מנוולתן4." הכיעור שלנו הוא לא מה שאנחנו באמת, אלא רק משהו שנכפה עלינו בשל הגלות הרוחנית בה אנו שרויים. קח אותנו אליך! אולי אנו מכוערות מבחוץ, אך אנו יכולים להיות יפהפיות מבפנים, לו רק תסתכל על הפנימיות שלנו.

ואם הפוטנציאל שלנו לא מספק אותך, "עטר אותנו בזהובים", תן לנו משלך, הרעף על ראשנו גילוי אלוקי ורוחני, עורר את נשמותנו וגלה את הקשר הנצחי שלנו – אליך.