המשפחה והמקדש
במקורות שלנו אנו מוצאים, בכל מיני היבטים, דימוי של בניין המקדש לבניית הבית שלנו. דימוי של ה'זוגיות' של עם ישראל ואלוקים לתא הזוגי האנושי שלנו.
אין כאן השוואה מאולצת. זו לא אנלוגיה עקרה. יש אכן הרבה מן המשותף ל"זוגיות של מעלה" ול"זוגיות של מטה"; לבית המקדש בירושלים עיר הקודש ולבית משפחת פלונית, ברחוב פלוני בעיר פלונית, כאן בארץ ישראל או בכל מדינה אחרת.
המקדש נועד להיות מרחב בו נוח לאלוקים לשכון, מקום להשראת השכינה. או כפי שמצטט רבי שניאור זלמן מלאדי את המדרש: "דירה לו יתברך בתחתונים". וכך בדיוק הוא גם הבית הפרטי שלנו. חכמים מלמדים אותנו שזוגיות תקינה מביאה את אלוקים להיות השותף השלישי. "זכו איש ואישה", אומרים הם, "שכינה שרויה ביניהם". הם זוכים לנוכחות אלוקית בביתם, ומובטח להם שפע אלוקי, טוב וחסד.
הנה לנו שלבית המקדש, פסגת השאיפות של עם ישראל ומושא חלומותיו, ולבית שלנו, ייעוד זהה: השראת השכינה.
נותרה רק שאלה קטנה: איך משיגים זוגיות תקינה? איך בונים את 'בית המקדש' שלנו? כיצד זוכים להשרות את השכינה בינינו? – ננסה לגלות כמה טיפים מעולים מתהליך החורבן, ודווקא מתוך הניסיון של הבית שנחרב נחכים ונלמד את סודות הבנייה.
מבצר, לא מצור
שלושה תמרורים מוצבים בלוח השנה היהודי ומזכירים את חורבן בית המקדש. בשלוש תעניות אנו מבכים את המקדש ואת חורבנה של ירושלים: בעשרה בטבת – אז החל המצור על העיר, אין יוצא ואין בא; בשבעה עשר בתמוז – אז הובקעה חומת העיר והפכה מעיר בטוחה ומוקפת חומה למפורזת ופרוצה לכל עובר ושב; ובתשעה באב – אז נחרב בית המקדש והצת באש שכווייתה מורגשת בליבנו עד היום, כבר קרוב לאלפיים שנה.
מעניין: גם כשמלך בבל 'מְבַצֵר' את ירושלים בעשרה בטבת – אנו בוכים, אבל גם כשמסירים ממנה את כל הביצורים, בשבעה עשר בתמוז – אנחנו שוב בוכים...
מדוע?
כי שבעה עשר בתמוז מלמד אותנו שזוגיות צריכה להיות מבוצרת. הנאמנות בין שני בני הזוג חייבת להיות מוחלטת. במידה מסוימת, גם במחיר התרופפות קשרים חשובים אחרים. התורה מורה לנו: "וְדָבַק באשתו", וכדי שזה יקרה, "יעזוב איש את אביו ואת אימו". זוגיות תקינה מחייבת חומה בצורה, דרכה אין יוצא ואין בה.
כאשר ה'ביצורים' קורסים, חלילה, 'חומת' העיר המשפחתית נבקעת והופכת להיות פרוצה לכל הבא ושב, זהו חורבן. זה שווה בכיה. כך אי אפשר לבנות את המקדש הפרטי שלנו. זוהי שבירת המבצר של הזוגיות, שבעה עשר בתמוז שלנו.
מהצד השני, עשרה בטבת מלמד אותנו שהבית צריך להיות מבוצר אך לא במצור. הבית צריך להיות פתוח ומכיל. פתוח ומכיל את מרכיביו, את בני הזוג, את דיירי הבית – ופתוח ומזמין גם לאורחים. בית שפתוח לאורחים הוא בית שמח. אורחים מאווררים את הבית, הם כמו חלונות שמאפשרים לאוויר דחוס להשתחרר החוצה.
ולא רק אורחים, אלא גם חברים. לצד הזוגיות המבוצרת, ההתחככות בחברים ובחברה יכולה ללמד אותנו על הטוב שיש לנו. היא מכניסה את השאיפות שלנו לפרופורציות, והופכת אותנו לשמחים בחלקנו. רבי יוסף יצחק מליובאוויטש מלמד שבעוד שבדברים שברוח, תורה ומצוות, עלינו להביט אל מי שהגיע גבוה מאתנו – בהישגים חומריים עלינו להביט במי שגורלו לא שפר עליו והוא מצוי במקום נמוך מאתנו, ולהודות לאלוקים על מה שיש לנו.
גם במשבר לא מתפרקים
השיעור המשפחתי החשוב ביותר הוא מתשעה באב.
ה'כרובים' היו זוג דמויות 'תינוקיות' מכונפות שהוצבו על ארון הקודש בקודש הקודשים. הכרובים, שעמדו במקום המקודש ביותר בעולם, דימו בתנוחה הפיזית שלהם את היחס בין עם ישראל לאלוקים. זו הייתה תופעה ניסית, נאמר בתלמוד: בזמן שהעם ציית לאלוקים, פניהם של הכרובים מופנות היו "איש אל אחיו", הם היו מסוגלים להישיר מבט זה אל זה; אולם כאשר עם ישראל סירב להקשיב, הכרובים היו מסבים את הגב זה לזה.
על רקע הדברים הללו, היינו מצפים לגלות שבעת החורבן – שהגיע על רקע שיא רוחני שלילי של עם ישראל – הכרובים יהיו רחוקים אחד מהשני יותר מאי פעם. אך, מפתיע מאד להיווכח בדיוק להיפך. במסכת יומא מסופר ש"בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו כרובים המעורים זה בזה". הם מצאו את הכרובים בתנוחת קרבה, תנוחה המעידה לכאורה על קרבה בין עם ישראל לאלוקיו!
וזה הסוד הזוגי הכי חשוב שאפשר ללמוד למקדש המשפחתי שלנו.
כל זוגיות מתחילה כמו חנות חרסינה. הכול עדין ושברירי. זה יהיה אסון אם אחד מבני הזוג יתנהג כמו פיל. הכול יתנפץ כאן יחד עם כל החלומות הוורודים. וכך הולכת זוגיות ומתפתחת, עקב בצד אגודל. פה ושם יש מועקות, אולי אפילו תלונות. אבל כל אחד מבני הזוג אומר לעצמו, במודע או שלא במודע: זה לא הזמן, החיבור רק מתהווה עכשיו, מוקדם מדי לאתגר אותו. וכך, בזהירות ובאחריות, אולם גם עם הרבה איפוק והדחקה, מתגבשת לה הזוגיות, נבנה לו הבית.
ואז, בשלב כלשהו פתאום מגיע הפיצוץ, המשבר העוצמתי. זה נראה כמו חורבן. איפה האהבה? לאן הלך לו החיבור? מה קרה להם לחיים הנוצצים?! – נראה כאילו לא נשאר כלום, כאילו הבית ריק ואפילו נחרב, חלילה. תשעה באב שלנו הוא רגע המשבר. זהו, אומרים כולם, הזוגיות עלתה על שרטון. אם הגענו למצב כזה – נגמר, אין סיכוי. לפרק וגמרנו.
אבל תשעה באב של המקדש אומר לנו: לא, ממש לא. יתכן מאד שדווקא בשל התעצמות האהבה, דווקא בגלל תחושה תת-מודעת שהנה הזוגיות כבר איתנה, שהיסודות לא יתמוטטו, זה מה שגרם לבני הזוג לשחרר את המטענים, מתוך ביטחון בעמידות הזוגית, באמון ובבנייה המשותפת שתעמוד גם במשברים.
אולי. לא בטוח. אבל שווה בהחלט לבדוק את האפשרות שהמשבר, כמה שהוא קשה וכלל לא נעים, מהווה עדות לעוצמה שהתפתחה לה בזוגיות, לאמונה שהנה עכשיו אפשר להוציא הכול, אין צורך להסתיר. במקום שבו אנו נמצאים, נוכל גם נוכל להתמודד עם כל אתגר, עם כל משבר, עם הכול.
אולי.
הוסיפו תגובה