מי מנה עפר יעקב, ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ב

בס"ד. ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל1, וצריך להבין2, מהו הדיוק שבתחילה נאמר הלשון מנה ואח"כ נאמר הלשון מספר, וגם, שבתחילה נאמר יעקב ואח"כ נאמר ישראל, והיינו, שביעקב נאמר הלשון מנה, ובישראל נאמר הלשון מספר. גם צריך להבין בכללות תוכן הכתוב שמרומם את ישראל בזה שהם בריבוי גדול עד אין מספר, דלכאורה, הרי אדרבה, כמ"ש3 לא מרובכם מכל העמים חשק הוי' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, היינו שהמעלה היא דוקא בזה שאתם המעט גו', וא"כ מהו אומרו מי מנה גו'.

ב) ויובן זה בהקדם מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בד"ה מן המיצר גו'4, בפירוש הכתוב5 מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה, דכאשר האדם הוא במצב של מיצר (כפי שמפרט בהמאמר כמה אופנים בזה) הנה אז הוא קורא אליו ית' בתפלה, שזהו קראתי, דכל קריאה היא קריאה בתפלה6, והתפילה היא לי"ה, שהם ב' אותיות ראשונות דשם הוי'. וממשיך במאמר בביאור מ"ש7 בטחו בהוי' עדי עד כי בי"ה הוי' צור עולמים, דפירושו, שהבטחון בהוי' צריך להיות עדי עד, היינו עד בחינת מדריגת עד, וטעם הדבר הוא, כי בי"ה הוי' צור עולמים. ומשמעות הענין, שבמידת הבטחון יש כמה מדריגות, אך להיות שבי"ה הוי' צור עולמים, לכן צריך להיות בטחון הנבראים בשם הוי' עד בחינת ומדריגת עד דוקא.

ג) וביאור הענין8, דהנה, כללות ענין הבטחון הוא האהבה דהקב"ה לישראל, כמ"ש9 אהבתי אתכם אמר הוי', שלכן בוטח האדם בהוי' שיוציא אותו מן המיצר ויביא אותו אל המרחב האמיתי, ויספק לו את כל צרכיו. אמנם, אף שמצד מדת החסד האהבה ורחמים שלמעלה ה"ה בטוח בהוי' שיוציא אותו מן המיצר כו', מ"מ, להיות שמדת החסד היא רק קו אחד, ואפשר שתהי' ההתנגדות לזה ממדת הגבורה, ובמילא אין זה בבירור שההשפעה שמצד מדת החסד תומשך למטה, הרי גם בטחונו בהוי' אינו בשלימות. וכל זה כאשר הבטחון הוא מצד האהבה שלמעלה כפי שהיא בבחי' המדות בלבד, שבמדריגה זו יכולה להיות התנגדות מצד מדת הגבורה כו'. אבל כאשר מתעלה בענין הבטחון שיהי' מצד בחי' המוחין, אזי הבטחון הוא בתוקף יותר, כי, מצד האהבה כפי שהיא בבחי' המוחין, ובפרט בבחי' מוחין דגדלות, הרי בודאי תומשך ההשפעה כו', כיון שבבחי' המוחין לא שייך התנגדות ממדת הגבורה, וכידוע שמוחין בכלל הם בבחי' רחמים לגבי מדות.

ויובן זה ממה שאנו רואים למטה באהבה שבין אדם לחבירו, שכאשר האהבה היא רק מצד המדות שבלב, הרי אם חבירו לא ימלא את רצונו, ומכ"ש אם יעשה היפך רצונו, הנה לא זו בלבד שתהי' חלישות בהאהבה, אלא עוד זאת, שתהי' היפך האהבה. אמנם כאשר האהבה היא מצד המוחין, הנה גם אם חבירו יעשה היפך רצונו, הרי אע"פ שמצד המדות בלבד אין מקום שיאהבהו, מ"מ, מצד המוחין, הרי כיון שאמרו רז"ל10 אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ה"ה מתבונן ומכניס את עצמו (ער לייגט זיך אַריין) במעמדו ומצבו כו', ומבין את הסיבה למעשיו, ודן אותו לכף זכות11, ויתרה מזה, שכאשר מתבונן ומכניס את עצמו במעמדו ומצבו, הרי הוא מתמלא עליו רחמים, ומצד זה ניתוסף בהאהבה. וכמו"כ יובן למעלה, שכאשר האהבה שלמעלה היא מצד בחינת המדות בלבד, צריך שישראל יהיו כלי לזה, והיינו ע"י האהבה שלמטה שהיא כלי לאהבה שלמעלה, ובהעדר האהבה שלמטה, ומכ"ש במצב הפכי, לא תומשך ההשפעה שמצד האהבה דלמעלה. אבל מצד האהבה שלמעלה כפי שהיא בבחי' המוחין, הנה גם בהעדר האהבה שלמטה תומשך ההשפעה כו'. ומזה יובן שכאשר הבטחון הוא מצד מדת האהבה כמו שהיא בבחי' המוחין, אזי הבטחון הוא בתוקף יותר.

אמנם גם הבטחון שמצד בחי' המוחין אינו בשלימות, כי באמת הנה גם מצד המוחין אינו בהכרח שתומשך ההשפעה, וכמו באדם, שגם כאשר מקיים הוראת חז"ל אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, הרי לפעמים אפשר שלא ימצא עליו זכות כלל, ואז הנה גם מצד המוחין לא תהי' השפעה. ונמצא, שגם הבטחון כפי שהוא מצד המוחין אינו בטחון גמור, דכיון שאפשר שלא תומשך ההשפעה, הרי אינו בטוח בבירור שתהי' ההשפעה. וכל זה הוא כאשר הבטחון בהוי' הוא רק מצד המדות או המוחין, שאז הבטחון אינו בשלימות, לא מבעי מצד המדות, שבודאי אפשר להיות שלא תומשך ההשפעה, אלא גם מצד המוחין שהם בחי' רחמים לגבי המדות, הרי יכול להיות מצב שאין לימוד זכות גם מצד המוחין. אמנם כאשר הבטחון הוא מצד מדריגה שלמעלה ממוחין ולמעלה ממדות, אזי דוקא הבטחון הוא בשלימות, שמובטח לו ובבירור שתומשך ההשפעה. ומזה מובן, שאמיתית ענין הבטחון הוא כאשר מתעלה לבחי' שלמעלה ממדות ומוחין.

וזהו בטחו בהוי' עדי עד גו', שיש בזה ג' פירושים. פי' הא', שהבטחון הוא בז"א, בחי' המדות. פי' הב', שהבטחון הוא בבחי' אבא ואימא, בחי' המוחין. ופי' הג', שהבטחון הוא בבחי' הכתר, בחי' הרצון והתענוג12, שמצד מדריגה זו הבטחון הוא בשלימות, שבטוח בבטחון גמור, כי משם בודאי תומשך ההשפעה. וכמשל שני אוהבים הנשבעים וכורתים ברית זל"ז, אשר גם אם יהי' מצב ואופן שלא תהי' נתינת מקום לאהבה, לא בהרגש הלב וגם לא בהרגש השכל, מ"מ כורתים ברית שלא תהי' חלישות בהאהבה13. וכן הוא למעלה, שבכל מצב ואופן שיהי', לא תהי' חלישות כלל באהבה העצמית דאהבתי אתכם אמר הוי', וכאשר הבטחון הוא מצד האהבה העצמית, אזי הבטחון הוא בשלימות.

ד) ולהבין הענין בעבודת האדם, הנה שורש ענין היציאה מן המיצר אל המרחב [שעז"נ מן המיצר קראתי גו' ענני במרחב גו', שכאשר האדם הוא במיצר, הן מיצר גשמי והן מיצר רוחני, הנה ע"י הקריאה בתפלה נעשית היציאה מן המיצר אל המרחב] הוא בגלות מצרים ויציאת מצרים, דהרי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים14, והיינו שיצי"מ היא השורש ונתינת כח לכל הגאולות מן המיצר אל המרחב15. והנה, האופן דיצי"מ הי' בדרך דילוג, כמ"ש16 קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, והיינו, שבכללות עבודת האדם שנחלקת לג' האופנים דעמידה הליכה ודילוג17, הנה הענין דיצי"מ הוא בדרך דילוג דוקא.

ה) והענין בזה, דהנה, ענין העמידה אינו באופן שעומד על עמדו במקום אחד, היינט ווי נעכטן און מאָרגן ווי היינט, ואין אצלו עילוי והוספה כלל, שהרי ענין העמידה הוא א' מג' המדריגות שבענין העבודה, ועכצ"ל שגם בענין העמידה ישנם עליות, שדוקא באופן כזה הו"ע העבודה, שהרי אם נשאר תמיד במקום אחד, אזי הוא בכלל לא עבדו18. ומה שנקרא בשם עמידה, אף שיש בזה עליות, הרי זה לפי שהעליות הן בערך זל"ז. וזהו הטעם שהמלאכים נקראים בשם עומדים, כמ"ש19 ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה [וכן גם הנשמות בהיותן למעלה טרם ירידתן למטה נקראים עומדים, כמ"ש20 חי ה' אשר עמדתי לפניו], דאף שהעבודה דמחנה מיכאל באהבה ומחנה גבריאל ביראה21 היא באופן של עליות, מ"מ נקראים עומדים, לפי שהעליות שלהם הם בערך זל"ז. ורק כאשר העלי' היא למדריגה שאינה בערך למדריגה הקודמת, הרי זה נקרא בשם הליכה.

ויובן ממה שאנו רואים שיש ב' אופנים באופן השגת השכל. אופן הא' הוא שהולך מן הקל אל הכבד, שבתחילה לומד ענין פשוט יותר ואח"כ לומד ענין נעלה יותר, וככל שהשגתו בענין הקל תהי' טובה יותר, אזי יתעלה להשיג את השכל היותר נעלה בטוב יותר. ואופן הב' הוא ע"ד שמצינו בגמרא22 שר' זירא צם מאה תעניתא (או ארבעים תעניות23) שישכח תלמוד בבלי כדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי, ומובן, שענין זה אינו כאופן הא', שהרי באופן הנ"ל, לא זו בלבד שלא הי' צריך לשכוח תלמוד בבלי, אלא אדרבה, ידיעתו בתלמוד בבלי היתה מסייעת לו בלימוד תלמוד ירושלמי, ומזה שהוצרך לשכוח תלמוד בבלי, מוכח, שהעלי' מתלמוד בבלי לתלמוד ירושלמי היא באופן אחר. וטעם הדבר הוא24, לפי שהסדר דאופן הא' הוא רק כאשר ב' השכליים הם בערך זל"ז, אבל כאשר השכל הנעלה הוא שלא בערך השכל הפשוט, הנה לא זו בלבד שהשכל התחתון אינו מסייע להשגת השכל העליון, אלא אדרבה, שהשכל התחתון מבלבל אליו, וכדי שיוכל להגיע להשגת השכל העליון צריך לשכוח את השכל התחתון. וכמו בעליית הנשמה לגן עדן ליהנות מזיו השכינה, שצריכה תחילה לשכוח מחיזו דהאי עלמא25. ואין הכוונה בזה לתאוות איסור ח"ו או אפילו תאוות היתר (רשות), אלא גם עניני העולם כפי שהם בדקות דדקות כו' (שבאופן כזה צריכה להיות הנהגת האדם), הנה כדי שיוכל ליהנות מזיו השכינה, צריך לשכוח גם מהם. ובדוגמת זה הוא בענין המושכלות שאינם בערך זה לזה, שהשכל התחתון מבלבל לשכל העליון, ולכן הוצרך ר' זירא לשכוח תחילה תלמוד בבלי בכדי שיוכל להגיע ללימוד תלמוד ירושלמי. וכל זה בשכליים שבאין ערוך זה לזה, אבל בשכליים שהם בערך זה לזה, הנה סדר העלי' הוא באופן שהשכל התחתון הוא מסייע להעליון, שמן הקל יבוא אל העליון ממנו. ובזה יובן מה שהעלי' ממדריגה למדריגה שבערך זל"ז נקראת בשם עמידה, דכמו במושכלות שהם בערך זל"ז, מה שהשכל התחתון מסייע להבנת השכל העליון הרי זה לפי שהשכל התחתון נמצא במדריגת השכל העליון (דאל"כ, הרי לא זו בלבד שהשכל התחתון לא הי' מסייע להבנת השכל העליון, אלא אדרבה, הי' מבלבל להבנתו, להיותו מהות אחר), והיינו, דכיון שהשכל התחתון הוא לפי ערך השכל העליון, ובכללות יש ביניהם ענין משותף, לכן נמצא השכל התחתון במדריגת השכל העליון, הנה כן הוא בעבודת האדם, דכאשר העליות הם בערך זל"ז, הנה גם בהיותו במדריגה העליונה הרי הוא בערך המדריגה התחתונה ובמילא נמצאת בו המדריגה התחתונה. וזהו שהעליות שבערך זל"ז נקראים בשם השתלשלות, שהם כמשל השלשלת26, שהטבעת העליונה קשורה בטבעת שלמטה הימנה, וטבעת זו קשורה בטבעת שלמטה הימנה, וכן הלאה, עד לטבעת התחתונה ביותר, וכן לאידך, שהטבעת התחתונה אחוזה בטבעת העליונה ממנה, היינו שראשה של הטבעת נמצא בטבעת העליונה ממנה, וכן הלאה, עד לטבעת היותר עליונה. ולכן, גם כאשר עולה למדריגה העליונה ביותר, הרי הוא עדיין בערך ונמצאת בו עדיין המדריגה התחתונה. ולכן הנה כללות העלי' שבערך נקראת בשם עמידה, שהרי לאחרי כל עליותיו עדיין נמצאת בו המדריגה היותר תחתונה, שלא נעתק ממנה (ער איז ניט אַוועק פון איר), אלא עומד עדיין במדריגה זו.

ו) והנה תכלית ירידת הנשמה בגוף היא שתהי' הנשמה בבחי' מהלך, שהרי בהיותה למעלה היתה הנשמה בבחי' עמידה (כנ"ל), וע"י ירידתה למטה נעשית בבחי' מהלך. דהנה, כאשר הנשמה מתקשרת עם הגוף ע"י נפש הבהמית (שהרי מצד עצמה אי אפשר שתתקשר בגוף, כי אם ע"י נה"ב), אזי היא מרגשת את המיצר דהגוף ונה"ב, ועי"ז שיוצאת מהמיצר דהגוף ונה"ב, אזי יוצאת גם מהמיצר שלה בעצמה. והיינו27, דהמיצר של הנשמה מצד עצמה, עם היותו מיצר, הרי להיותו מיצר שלה בעצמה, אינה מרגשת שהוא מיצר. אבל כאשר הנשמה מתקשרת בגוף ונה"ב, שאז נעשה בה בחי' המיצר של הגוף ונה"ב, שזהו מיצר שמבחוץ (אַ פרעמדער מיצר), הנה כאשר יוצאת ממיצר הגוף ונה"ב, אזי במילא יוצאת גם ממיצר שלה. והנה, המיצר של הנשמה מצד עצמה הו"ע ההגבלה דשכל ומדות, שזוהי כללות העבודה שע"פ טעם ודעת, שהיא בבחי' עמידה, לפי שהעליות שבזה הם בערך, ועז"נ28 רוב שנים יודיעו חכמה, היינו, שעמידתו עתה במדריגה זו היא ע"י ריבוי חכמות שרכש לעצמו במשך כל השנים, ונמצא שבאמת גם עתה עומד עדיין במדריגותיו הקודמות, ולכן נקרא בשם עמידה. וענין היציאה מן המיצר של הנשמה מצד עצמה (עי"ז שבירידתה למטה מרגשת את המיצר של הגוף ונה"ב ויוצאת ממנו) הוא שנעשה אצלה ענין ההילוך, שהו"ע העבודה שלמעלה מטו"ד, באופן שנעתק לגמרי (ער גייט אַוועק אינגאַנצן) מהעבודה שע"פ טעם ודעת. וזוהי תכלית ירידת הנשמה למטה, כדי שתהי' בבחי' מהלך, והיינו ע"י העבודה שלמעלה מטו"ד. והחילוק שביניהם הוא גם בהמשכה מלמעלה, שע"י העבודה שע"פ טו"ד מגיעים לבחי' ז"א, זעיר אנפין, שהוא מלשון זעירות וצמצום29, היינו שההמשכות נמשכות ע"פ הצמצום דקו המדה. ובכללות הו"ע אור הממכ"ע שהוא בערך העולמות, ועד שאפשר שתהי' ממנו אחיזה גם ללעו"ז. אבל ע"י העבודה שלמעלה מטו"ד מגיעים בבחי' הכתר שלמעלה מהעולמות, בחי' סוכ"ע.

ז) אמנם גם העבודה שלמעלה מטו"ד, אף שנקראת בשם הילוך, מ"מ, יש לה איזו שייכות לטו"ד, שהרי הא גופא שמגיע לעבודה שלמעלה מטו"ד הרי זה מצד חיוב ההשגה, שהשגתו מחייבת שצריך לצאת מטו"ד, ונמצא, שגם עבודתו שלמעלה מטו"ד היא מצד חיוב ההשגה. והגם שההשגה שמחייבת את העבודה שלמעלה מטו"ד היא השגת השלילה, הרי גם השגת השלילה היא השגה, וא"כ גם בהיותו בעבודה שלמעלה מטו"ד יש לו איזו שייכות להשגה, כיון שגם העבודה שלמעלה מטו"ד היא מצד חיוב ההשגה. ועוד זאת, שהיותו למעלה מטו"ד אינו באופן שהוא מושלל לגמרי מטו"ד ואין לו שייכות להשגה, אלא באופן שבעצם הוא שייך להשגה, אלא שמצד חיוב ההשגה ה"ה יוצא מטו"ד, וא"כ, הרי גם בהיותו למעלה מטו"ד אין זה באופן שאין לו שייכות להשגה כלל, כי אם באופן שיוצא מענין ההשגה, וא"כ יש לו שייכות לטו"ד בדרך שלילה עכ"פ, ובמילא, הנה בנוגע לכל ענין של עבודה הרי זה באופן שבעצם הוא שייך לטו"ד, וצריך לעשות חשבון לצאת מטו"ד. וא"כ, הרי גם בעבודה דהילוך יש לו שייכות לטו"ד. ועוד זאת, שעבודה זו גופא היא בדרך מלחמה, שלוחם עם עצמו לצאת מטו"ד, וא"כ, הרי גם בעבודה דהילוך יכול להיות הענין דלאום מלאום יאמץ30. וכמו"כ בנוגע להמשכה מלמעלה, שאף שע"י העבודה דהילוך מגיעים בבחי' הכתר שלמעלה מהעולמות, בחי' סוכ"ע (כנ"ל), מ"מ, גם בחי' כתר יש לו איזו שייכות לעולמות, דאף שהוא סובב ומקיף, מ"מ הוא סובב לעלמין31. והיינו, דעם היות שבחי' הסובב אינו בערך העולמות, מ"מ יש לו איזו שייכות עכ"פ לעולמות, דהיינו, הא גופא שאינו בערך לעולמות, שזוהי שייכות בדרך שלילה. וכיון ששייך לעולמות, הרי אפשר שתהי' מזה יניקת החיצונים. דכשם שבבחי' ז"א שהוא בבחי' צמצום ע"פ קו המדה אפשר שתהי' יניקה לחיצונים, הנה עד"ז גם בבחי' הכתר, שעם היותו למעלה מהצמצום, מ"מ, להיותו שרש הנאצלים, דהיינו שיש בו בחינת הנאצלים כמו שהם בשרשם, הרי הוא שייך לעולמות, ואפשר שתהי' ממנו יניקה לחיצונים. ולכן, לא מספיק שתהי' העבודה גם בבחי' הילוך (דאף שמצד הנשמה לבדה מספיק שתהי' העבודה בבחי' הילוך, מ"מ, מצד התלבשות הנשמה בנה"ב ובגוף אין זה מספיק), כיון שגם היא שייכת לעבודה שע"פ טו"ד, וגם ממנה יכולה להיות יניקה כו', וכמו"כ יכול להיות בה הענין דלאום מלאום יאמץ, כנ"ל. ולכן צריכה להיות העבודה בדרך דילוג דוקא, שהיא למעלה מטו"ד לגמרי.

ח) והענין בזה, דהנה, העבודה בדרך דילוג היא באופן שיוצא מן הטו"ד לגמרי, וענין זה אינו בדרך טענה, אלא כאדם הבורח מן המות אל החיים, שאין זה בדרך טענה. והו"ע עבודת התשובה שהיא בדרך דילוג32, והיא בשעתא חדא וברגעא חדא33, ובאופן של שינוי המהות, ובלשון הרמב"ם34 אמש הי' זה מובדל מה' אלקי ישראל וכו' והיום הוא מודבק בשכינה וכו'. והיינו, שהעבודה בדרך הילוך אינה שינוי המהות, דכיון שהיותו למעלה מטו"ד הוא מצד חיוב ההשגה, הרי אין זה שינוי המהות, אלא שכפי שהוא במהותו ה"ה מתעלה לעבודה שלמעלה מטו"ד, משא"כ עבודת התשובה שאינה בדרך טענה, אלא בדרך בריחה, הרי זה באופן של שינוי המהות. וזהו גם ענין הדילוג, כמבואר בלקו"ת35 בביאור ג' אופני העבודה דעמידה הליכה ודילוג, דעמידה היא באופן שבשתי רגליו עומד על הארץ, והליכה היא באופן שאף שרגל אחת היא באויר, מ"מ, רגל אחת היא תמיד על הארץ, אבל דילוג הוא שברגע א' שתי רגליו הם למעלה מן הארץ36. והיינו, שהעבודה דדילוג ענינה עבודת התשובה, שהיא באופן של שינוי המהות, למעלה מטו"ד לגמרי. וע"י העבודה דדילוג נעשית ההמשכה מלמעלה מבחי' פנימיות הכתר, שנקרא בלשון הקבלה בשם עתיק, והוא למעלה מבחי' חיצוניות הכתר, הנקרא בשם אריך אנפין, דעם היותו למעלה מן האצילות, ה"ה אותו הענין כמו בחי' ז"א, אלא שבז"א הוא בבחי' זעיר, ובא"א הוא בבחי' אריך, וכמו ההפרש בין מראות קטנות למראות גדולות37. ולכן גם מבחי' אריך אפשר שתהי' יניקה לחיצונים, כנ"ל. משא"כ בחי' עתיק שהוא מלשון העתקה, שנעתק ומובדל לגמרי מן העולמות38, ששם לא שייך שתהי' אחיזה כו'. והמשכת בחי' עתיק נעשית ע"י העבודה שבדרך דילוג דוקא.

ובזה יובן39 גם מה שיצי"מ היתה בדרך דילוג דוקא, דמכיון שבמצרים היו משוקעים וכו'40, הרי אם היתה ההמשכה מבחי' השייכת לעולמות, אפילו מבחי' סוכ"ע, הי' אפשר שתהי' בזה איזו אחיזה כו', ולכן הוצרכה להיות ההמשכה מבחי' העצמות דוקא, והיינו ע"י העבודה בדרך דילוג שעל ידה נעשית המשכת העצמות, וכמאמר41 אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני ה' אני הוא ולא אחר, דבחי' אחר היינו שמושלל מעולמות, והוא בחי' סוכ"ע, אבל ביציאת מצרים הי' הגילוי מבחי' אני הוא ולא אחר, שזהו גילוי העצמות שלמעלה מסוכ"ע. וכמאמר42 נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם, ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע43, דבכבודו קאי על מל' דא"ס, ובעצמו קאי על תפארת הנעלם, ועד לבחי' העצמות. ודוקא ע"י גילוי העצמות שאין בזה שום אחיזה כו', היתה היציאה ממצרים. וכמו שהי' ביצי"מ כן הוא בכל מיצר ומיצר, שצ"ל גילוי העצמות דוקא, ועי"ז נעשית היציאה מן המיצר.

ט) ובזה יובן מ"ש בטחו בהוי' עדי עד גו', שהבטחון צ"ל עד בחי' ומדריגת עד. דהנה, תיבת עד בכלל מורה על הפסק, שעד כאן הוא ענין זה, ומכאן ואילך מתחיל ענין נעלה יותר. אמנם בזה גופא יש ב' מדריגות, בחי' עד ועד בכלל ובחי' עד ולא עד בכלל44. בחי' עד ועד בכלל הו"ע סוכ"ע, דאף שהוא בבחי' עד, שמורה על הפסק אור הסובב, להיותו למעלה מאור הממלא, הרי זה בבחי' עד ועד בכלל, שהרי גם סוכ"ע שייך לעולמות (כנ"ל). אבל בחי' עד ולא עד בכלל קאי על העצמות שלמעלה לגמרי מעולמות. וזהו בטחו בהוי' עדי עד, שהבטחון צ"ל עד בחי' ומדריגת עד, שזהו בחי' עד ולא עד בכלל, והו"ע הבטחון שמצד העצמות, דכיון שמצד המשכת העצמות אין מקום ואחיזה לחיצונים כלל, הרי בודאי תומשך ההשפעה למטה, ואז הבטחון הוא בשלימות שהוי' יוציאנו מן המיצר אל המרחב.

י) וזהו מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל45, דאף שמשמעות הכתוב ומספר את רובע ישראל הוא מי יספור את רובע ישראל, שאין להם מספר, הרי מ"מ הם בגדר מספר, אלא שאין מי שיספור אותם. וקאי על ההמשכה דסוכ"ע, שעם היותו למעלה מעולמות, מ"מ יש לו שייכות לעולמות כנ"ל. וענין זה שייך לבחי' ישראל, אותיות לי ראש46, שהראש כולל גם את הגולגולת שהיא בבחי' מקיף על המוחין, דהגם שהוא בחי' מקיף, ה"ה מקיף על המוחין, בדוגמת אור הסובב, דהגם שהוא סובב, מ"מ הוא סובב לעלמין. וזהו גם מ"ש רובע (ישראל), שיש בזה ב' פירושים47, מלשון ארבעה, או שהוא חלק רביעי, וקאי על ד' עולמות אבי"ע, והיינו לפי שאור הסוכ"ע יש לו שייכות לעולמות. אבל בבחי' יעקב כתיב מי מנה עפר יעקב, דיעקב הוא אותיות יו"ד עקב48, דמעלת העקב היא בענין המס"נ (דאף שענין המס"נ ישנו בכל הגוף, מ"מ, ברגל בכלל ובעקב בפרט הוא בתוקף יותר49) וקבלת עול שלמעלה מטו"ד. ומצד זה נעשה ענין העפר (עפר יעקב)50, דעפר שהוא גוש אחד הוא למעלה מגרגירים בלי מספר, שהגם שאין להן מספר, מ"מ הם מיוחדים ומחולקים זמ"ז, אבל העפר הוא גוש אחד, ורומז על האחדות דכולנו כאחד באופן שאין התחלקות כלל, שנעשה דוקא ע"י העבודה דקב"ע שלמעלה מטו"ד. וכידוע שאף שעפר הוא למטה מכל היסודות51, מ"מ, הכל הי' מן העפר52, והיינו שע"י הקב"ע מגיעים לכל המדריגות. וזהו שבענין עפר יעקב לא נאמר לשון מספר, אלא מי מנה, כדאיתא בזוהר53 שמנה הוא לשון מתנה, והו"ע המשכת העצמות שהוא בדרך מתנה דוקא. וענין זה נעשה ע"י העבודה דקב"ע ומס"נ דוקא, וכנ"ל שהמשכת העצמות היא ע"י העבודה שבדרך דילוג.

י)א) וזהו מן המיצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה, שע"י המיצר דוקא נעשה קראתי י"ה, דקאי על הכחות חו"ב שבעצם הנפש54, ועי"ז ענני במרחב, בחי' מרחב העצמי55, כי דוקא מצד המיצר נעשית העבודה בדרך דילוג שעי"ז ממשיכים את העצמות. וכמו במצרים, שבהיות בנ"י במיצר, היתה אצלם העבודה בדרך דילוג, ועי"ז היתה המשכת העצמות שלמעלה מגדר שייכות לעולמות, וכנ"ל שזהו"ע אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח אני ולא אחר41, דמלאך שרף שליח ואחר הם ד' עולמות אבי"ע56, אבל ביצי"מ הנה ע"י העבודה דדילוג שבאה מן המיצר היתה המשכת בחי' אני שלמעלה מגדר שייכות לעולמות. וכן יהי' גם בגאולה העתידה, שתהי' מצד העצמות דוקא, והיינו ע"י העבודה בדרך דילוג, שבאה מן המיצר דוקא. וענין זה לקחו נשיאי ישראל על עצמם, שאצלם הי' ענין המיצר דיסורי הגוף ויסורי הנפש, וע"י מיצר זה יהי' ענני במרחב, גילוי העצמות, שעי"ז תהי' הגאולה העתידה שהיא גאולה שלימה שאין אחרי' גלות57, דמכיון שהגילוי הוא מבחי' שאין לה שייכות לעולמות כלל, ולא שייך שיהי' בזה איזה אחיזה כנ"ל, לכן תהי' גאולה שאין אחרי' גלות. ואילו זכינו היתה גם גאולת מצרים באופן כזה58, אבל להיות כו', לכן הי' אחרי' גלות, משא"כ גאולה העתידה שתהי' גאולה שלימה שאין אחרי' גלות59.