בס"ד. שיחת ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשי"ב.
בלתי מוגה
א. כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין, והורה לכל המסובים לומר לחיים, ואח"כ צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה מי מנה עפר יעקב.
* * *
ב. בנוגע לחג הפורים מצינו מעלה מיוחדת לגבי שאר ימים-טובים (אע"פ שאינו אלא מדרבנן) – ששמחת פורים היא בלי הגבלות, כמאמר חז"ל1 "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע כו'" (משא"כ בשאר הימים טובים2).
ומעלה נוספת בפורים לגבי שאר הימים טובים – ש"כל המועדים עתידין ליבטל וימי הפורים אינן בטלין לעולם"3.
וטעם הדבר4 – לפי שחג הפורים נתחדש בזמן הגלות, זמן של חושך והעלם, ובא ע"י מסירת-נפשם של בנ"י, ומצד מס"נ אין הגבלות.
ומזה מובן גם בנוגע לעניננו – חג הגאולה י"ב תמוז – שלהיותו יו"ט שנתחדש בזמן הגלות, זמן של חושך כפול ומכופל, ובא ע"י מסירת-נפש, צריכה להיות השמחה ללא הגבלות.
ויש להוסיף, שמצד ההתקשרות של הרבי (בעל הגאולה) עם חסידים, שהיא למעלה מההתקשרות דאב ובן, רב ותלמיד, מאור ואור5 – נחשבת הגאולה די"ב תמוז לגאולה של כאו"א מאתנו6, וכיון שכן, הרי בודאי שהשמחה צריכה להיות בלי הגבלות.
– אין צריכים לחשוב "וואָס וועט זאָגן די בעל-הבית'טע"... או שההנהגה באופן זה אינה מתאימה בפני פלוני ופלוני ("עס איז ניט שיין פאַר דעם און פאַר יענעם")... או שאין זה מתאים מצד נפשו הבהמית ("עס פּאַסט ניט פאַר דעם אייגענעם נה"ב")... כיון שהשמחה של י"ב תמוז צריכה להיות ללא הגבלות!
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) "זאָגט לחיים! זאָגט אַ פריילעכן ניגון"7!
* * *
ג. ישנם יהודים המכונים בשם "ראש-השנה אידן" או "יום-כיפור אידן", כלומר, יהודים הבאים לבית-הכנסת בר"ה ויוהכ"פ; ישנם "יום-טוב אידן" – יהודים הבאים לביהכ"נ ביו"ט; ישנם "שבת אידן" – יהודים הבאים לביהכ"נ ביום השבת; וישנם יהודים סתם (סתם אידן), ללא שם לוואי – יהודים שפוגשים אותם בביהכ"נ שלש פעמים ביום...
וכך גם אצל הרבי – היו "ראש-השנה חסידים", שנהגו לבוא אל הרבי בר"ה; היו "יום-טוב חסידים", שנהגו לבוא אל הרבי ביו"ט; והיו סתם חסידים, שהיו באים אל הרבי בכל עת, ללא סיבה מיוחדת ("סתם אַזוי"),
– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) סימפּסאָהן8 הי' מסרב להכניסם אל הרבי, לפי שהי' רואה את פניהם של אלה לעתים תכופות יותר מדי ("די פּנימ'ער פלעגט ער זען צו אָפט")... –
ובודאי – לאו דוקא כאשר אירע איזה חולי ח"ו, שאז באים אל הרבי לבקש ברכת רפואה [בידעם שזהו "בית-הרפואה" הטוב ביותר ("דאָס איז דער בעסטער שפּיטאָל")...], אלא היו באים אל הרבי גם בזמנים טובים ("אין אַ גוטן אופן")9!
כלפי מה הדברים אמורים?
ישנם כאלה שבדרך-כלל אינם נוהגים לבוא לכאן, אלא, כשחל י"ב תמוז ביום השבת (כבקביעות שנה זו), שלמחרתו הוא יום הראשון בשבוע, שאז יש להם חופש ("זיי זיינען אויף וואַקיישאָן"), אזי יש להם "מסירת-נפש" לבוא לכאן... ועד"ז כשחל י"ט כסלו ביום השבת – גם אז באים לכאן, לכבודו של רבינו הזקן (בעל הגאולה) שחיבר הרבה ספרים וכו'...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אלה שהדברים מכוונים אליהם – בודאי יודעים למי הכוונה ("וועמען מען מיינט")... ובכן, שיאמרו עתה "לחיים"10, ודבר זה יתקן גם את העבר, שכן, כאשר מתעלים לדרגא נעלית יותר, מתעלים גם מהגבלות הזמן, ובמילא אפשר לתקן גם את העבר11.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון ג' התנועות של הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן].
* * *
ד. בנוגע12 למצות פרה אדומה שנתפרשה בהתחלת פרשת השבוע (פרשת חוקת) – נאמר13: "זאת חוקת התורה".
לכאורה אינו מובן: כיון שהמדובר הוא אודות מצוה פרטית – מדוע נאמר בה הלשון "זאת חוקת התורה", ולא "זאת חוקת הפרה" וכיו"ב?
וההסברה בזה14 – לפי שמצות פרה אדומה הו"ע כללי, שנוגע לכללות ענין התורה, כדלקמן.
ה. מצות פרה אדומה באה לטהר את האדם מטומאת מת:
טומאת מת היא טומאה חמורה ביותר, כדאיתא במדרש15 שדוקא בנוגע לטומאת מת שאל משה רבינו להקב"ה "אם נטמא זה במה תהא טהרתו", ועד ש"נתכרכמו פניו של משה". וטעם הדבר, כי, קדושה היא חיות, ואילו מיתה (רח"ל) שהיא היפך החיות, היא היפך הקדושה לגמרי.
וזוהי מעלתה של פרה אדומה – שמטהרת גם מטומאה חמורה זו.
ועז"נ13 "ויקחו אליך פרה אדומה" – שהטהרה דטומאה חמורה זו ע"י פרה אדומה היא בכחו של משה רבינו דוקא, שכן, אף ששחיטת הפרה וכו' היתה ע"י אלעזר הכהן (מצותה בסגן)16, מ"מ, מדגישה התורה "ויקחו אליך פרה אדומה גו'", "אליך" דייקא, "לעולם היא נקראת על שמך פרה שעשה משה במדבר"17.
ועד"ז בנוגע לכל הדורות שלאח"ז – שבכל שמונת הפרות שנעשו בזמן בית שני18, וכן בפרה העשירית ש"יעשה המלך המשיח"19, השתמשו (לקדש הכהנים העושים את הפרה) באפר הפרה שעשה משה במדבר20.
ו. וענין נוסף מצינו בפרה אדומה – ש"מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים"21:
והענין בזה – שבכדי לטהר יהודי שנטמא (רח"ל) בטומאה הכי חמורה, יש צורך בענין המסירת-נפש, כמודגש בכך שהכהן המטהר נעשה טמא כדי לפעול ענין הטהרה.
ומסירות נפש זו מודגשת אצל משה רבינו:
התעסקותו של משה רבינו בפרה אדומה שמטהרת מטומאת מת, מהוה ירידה עבורו, שהרי, משה רבינו עצמו הי' למעלה מענין זה לגמרי, ועד כדי כך, שתמה "במה תהא טהרתו", ועד ש"נתכרכמו פניו",
– והביאור בזה, שבכדי לתקן ענין בלתי-רצוי, צריך להיות איזו שייכות לכך (כידוע הסיפור אודות אדמו"ר האמצעי22), וכיון שלא היתה לו שום שייכות לטומאת מת, אפילו לא בדקות דדקות, לכך תמה ואמר "במה תהא טהרתו", עד ש"נתכרכמו פניו" –
ואעפ"כ, כדי לטהר יהודי שנטמא בטומאה חמורה, כולל גם להבטיח ("צו פאַרזיכערן") גם את טהרתו של יהודי שיהי' לאחרי כו"כ דורות (כאמור, שבאפר הפרה שעשה משה השתמשו בשביל כל הפרות שנעשו במשך כל הדורות לאח"ז) – לא התחשב משה רבינו בירידה שלו, והשתדל ("ער האָט זיך אַריינגעלייגט") מתוך מס"נ בהענין דפרה אדומה.
ז. ולכן נאמר בפרה אדומה "זאת חוקת התורה" – כיון שזהו ענין כללי שנוגע לכללות התורה:
כאשר יהודי מרגיש בעצמו ענין של טומאת מת ברוחניות, כלומר, שחסרה לו חיות בעניני תומ"צ, [ולהעיר, שבזמננו זה "כולנו טמאי מתים"23] – יכול הוא לבוא, ח"ו, לידי מצב של יאוש כו'.
ובכן, עליו לדעת, שאין לו להתייאש, כיון שמשה רבינו הבטיח את טהרתו!
– משה רבינו הי' אמנם למעלה לגמרי מענין זה, אבל אעפ"כ, מסר את נפשו לעשות פרה אדומה, כדי להבטיח את טהרתם של בנ"י שבדורו ובנ"י שבכל הדורות שלאח"ז, שגם אם יטמאו בטומאה הכי חמורה, יהיו יכולים להטהר מטומאה זו.
ולכן, בכל הזמנים כולם, גם כאשר משה רבינו לא נמצא ("ווען משה איז ניטאָ"), אין ליפול ביאוש בגלל חומר הענין דטומאת מת, כיון ש"אפר פרה של משה לא כלה"24, "שלך קיימת"25.
ואע"פ שאין אנו יודעים היכן נמצא אפר זה – הרי הוא קיים, וכשיבוא משיח ימצאו אותו וישתמשו בו בשביל פרה העשירית, ובמילא, "מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה"26.
ח. וכן הוא גם בנוגע לבעל הגאולה, כ"ק מו"ח אדמו"ר, משה שבדורנו,
– כמאמר חז"ל27 "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ולא רק "אתפשטותא דמשה", אלא משה בשלימותו ("דער גאַנצער משה"), כי, בכל דור ודור ה"ז אותו משה ("דער זעלבער משה"), אלא שהגופים מחולקים28 בהתאם ולפי אנשי הדור –
שהתעסק בעצמו בכל הענינים – אפילו בענינים פשוטים – כדי לטהר את בנ"י, ועד לטהרה מענינים כאלה שהם בדוגמת טומאת מת!
– כ"ק מו"ח אדמו"ר מצד עצמו הי' למעלה לגמרי ולא היתה לו שום שייכות לענינים אלה, אפילו בדקות דדקות, ואעפ"כ, השפיל את עצמו ("ער האָט זיך אַראָפּגעלאָזט") בענינים פשוטים ביותר, דבר שהי' כרוך אצלו במסירת-נפש ממש... וכל כך למה? – כדי לטהר יהודי מטומאת מת!...
ולכן, גם עכשיו אין להתייאש ולפחד משום דבר, אפילו לא מטומאת מת, כיון שגם עכשיו אפרו (של משה שבדורנו) קיים!
ולהוסיף, שענין זה שייך במיוחד לימים אלה – שבשבוע הבא מתחילים ג' השבועות (מי"ז תמוז עד תשעה באב), ובמילא יש צורך להדגיש שאין מה לפחד מהענינים הבלתי-רצויים הקשורים בזה, כיון שאפרו של משה קיים.
ט. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
אלה שהולכים לדבר בהבתי-כנסיות – כדאי ונכון ביותר שימסרו להבעלי-בתים דברים הנ"ל, ובהדגשה, שהרבי דאג גם עבורם ("דער רבי האָט באַוואָרנט אויך זיי"), וכו' וכו'. – וכיון שבעלי-בתים אוהבים ("האָבן דאָך האָלט") כאשר מדברים אודות פרשת השבוע, יקשרו את הדברים עם תוכן הענין דפרה אדומה, כמדובר לעיל.
וכן מן הראוי לספר להבעלי-בתים (בקצרה) סיפור חג הגאולה של י"ב תמוז, לדבר אודות הרבי ("ריידן וועגן רבי'ן"), ולספר להם29, שהרבי הי' יהודי צדיק... לא הי' חסר מאומה בעבודתו... לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי... ואעפ"כ, מסר את נפשו בשביל יהודים ובשביל יהדות...
ועוד ועיקר – להזכיר ולעורר אודות התקנות של לימוד חומש, תהלים ותניא.
* * *
י. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון רבינו הזקן, ואת הבבא הרביעית לכפול ד' פעמים.
טרם צאתו אמר:]
צריכים להשתדל שלא יהי' הפסק גדול מדי מהתוועדות זו עד לההתוועדות שתתקיים מחר בערב. ולכן, ימשיכו להתוועד היום בערב, ב"מלוה מלכה", וכן מחר ביום, כשיחזרו מה"אוהל",
– באמת היו צריכים להמשיך להתוועד בבוקר, אבל, כנראה יהי' זה רק באמצע היום, כפתגם החסידים: "וישכם אברהם בבוקר"30, "ער האָט זיך געפעדערט און געפעדערט, און עס איז אויסגעקומען נאָך האַלבּן טאָג"...
והעיקר – כאמור – שלא יהי' הפסק גדול מדי עד לההתוועדות של מחר בערב.
[לתפלת מנחה הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לשלוח "אַ פריילעכן חזן", ובחזרת הש"ץ רמז בידו הק' שיסייעו להש"ץ בשירה וניגון].
הוסיפו תגובה