מוכן להובלה?

תארו לעצמכם שאתם נכנסים לבקר בביתם של חברים טובים ומגלים במבוכה כי נקלעתם לשם בעיצומה של מריבה קולנית. הבעל והאישה עומדים במרכז הסלון, לצידם עומדים שלושה מובילים גברתנים, וכולם צועקים ומתווכחים ביניהם.

מה קרה? המשפחה קנתה סט סַפּוֹת יוקרה בייבוא אישי מאיטליה בעלות של חמישים אלף שקלים, וכעת הם מתווכחים מה לעשות עם המשטחים עליהם הובילו את הספות. המובילים רוצים לפרק את המשטחים ולהחזיר אותם למשאית, ואילו הגבר טוען בלהט שהספות יישארו לעמוד על המשטחים.

"הרי לא נגור בדירה הזו לעולם", הוא צועק. "בעוד עשרים שנה נעבור לדירת חלומותינו בבית צמוד קרקע ביישוב קהילתי במרכז השרון, וחבל שנצטרך להרים את הספות ולסדר אותן על משטחים. מוטב להשאיר אותן ככה, עומדות על המשטחים ומוכנות להובלה"...

כמובן, זה טיעון קלוש. אבל דרישה כזו בדיוק מצאנו בתורה.

בפרשת תרומה אנו מתחילים ללמוד על סיפור הקמת המשכן ויצירת הכלים שלו, והכלי הראשון אותו מצווה התורה ליצור הוא ארון הברית – ארון מצופה זהב שבתוכו היו מונחים לוחות הברית, ומעליו הוצבו שני כרובי הזהב פורשי הכנפיים.

וכאן מצווה התורה כך: "לא יסורו הבדים ממנו". בצידי הארון שכבו מוטות זהב, בעזרתם נשאו הכוהנים את הארון על הכתף, והתורה מצווה באופן נחרץ: לא להסיר את המוטות מהארון. להשאיר אותו מוכן להובלה. הפריט היחיד שעמד בחדר הקטנטן שנקרא "קודש הקודשים" היה הארון, והוא עמד כך כשמוטות הנשיאה שלו מחוברים בו.

והדרישה הזו מעוררת את הפליאה של גדולי המפרשים: ראוי לזכור כי הייתה תקופה בה הארון עמד במשכן במשך עשרים שנה רצופות בלי לזוז מהמקום. בבית המקדש הראשון, הארון עמד קרוב לארבע מאות שנים בלי לזוז מהמקום, עד שהחביאו אותו במעמקי האדמה לפני החורבן. מדוע, אם כך, הוא היה אמור לעמוד שם בכל השנים הללו מחובר למוטות ומוכן להובלה?

וזו לא סתם הנחיה כחלק מהמכלול של הקמת המשכן, אלא מצווה – מצווה בפני עצמה. במניין המצוות של הרמב"ם וספר החינוך, מובאות רק שלוש מצוות בפרשת תרומה. מצווה ראשונה היא "ועשו לי מקדש", זו המצווה להקים את המקדש וכל כלי הקודש; מצווה שנייה היא לסדר את לחם הפנים בכל שבת; ומצווה שלישית היא "שלא להוציא בדי הארון, שנאמר: לא יסורו ממנו"1.

מה מונח בתביעה הזו?

יצירת אמנות במזוודה

ספר החינוך פותר את הבעיה בפשטות: הארון היה למעשה מרכז המשכן והמקדש. הוא היה 'לוויין התקשורת' דרכו שרתה השכינה בעולם ודרכו דיבר הקדוש ברוך הוא עם משה. לכן הצטווינו להיות בטוחים שהוא לא ייפגע לעולם ולהיות בהיכון לקראת כל מצב חירום שעלול להתפתח. אם תישמע אזעקת אמת המעידה שאויבים צרים על ירושלים, הכוהנים עלולים לחבר בבהלה ובחיפזון את המוטות אל הארון והוא עלול ליפול מידיהם. לכן אסור לנתק את הארון ממוטות הנשיאה לעולם, כדי להיות מוכנים לפינוי מהיר בשעת חירום.

זה הסבר פשוט ונכון, אך נדמה כי קשה להסתפק בו. למה הדבר דומה? לאדם שיקנה יצירת אמנות בחמישים מיליון דולר וישאיר אותה בתוך המזוודה שבה היא הגיעה, כדי שתהיה מוכנה לפינוי מהיר בשעת חירום. יצירת אמנות נועדה לפאר את הבית, והחגיגה הזו לא תקרה אם היצירה לא תעמוד זקופה ובולטת בלי עטיפות נלוות.

הרבי מליובאוויטש2 מוצא במצווה הזו הוראת חיים חשובה הנוגעת לכל אחד ואחת מאתנו.

להיות יחצן של יהדות

ארון הברית שעמד בקודש הקדשים הוא משל לכל יהודי. בתוך הארון היו הלוחות וספר התורה, ובכך הוא מסמל את היהודי שלומד תורה ומקיים מצוות. וכאן יש לנו הוראה ייחודית: התורה חייבת להיות מוכנה להובלה החוצה. אסור להשאיר את הרעיונות התורניים מסוגרים בין כתלי קודש הקדשים, אלא כל אחד צריך להיות שגריר של היהדות להוביל את המסרים לאנשים נוספים.

זה לא מסובך. בסך הכול לפתוח עיניים למה שקורה מסביב. חבר נקלע לצרה במשפחתו? תתעניין מה קורה ותציע לו לבדוק את המזוזות בביתו. אולי אין לו בכלל מזוזות וזאת תהיה ההזדמנות לזכות אותו במצווה החשובה; השתתפת בשיעור ושמעת 'ווארט' נחמד? שתף אותו עם אדם נוסף שפגשת; פורים מתקרב? תארגן משלוח מנות לכמה עובדים בחברה בה אתה עובד, תדאג למסיבת פורים בבניין בו אתה גר. כך עוד יהודים יידעו על החג והמצוות שלו ושמחת החג תתפשט מסביב.

לא צריך להיות גאון גדול, רק אכפתי במיוחד. הרבי הזכיר כמה פעמים אמרה חשובה: מי שיודע "בי"ת", צריך ללמד אחרים שאוחזים עדיין ב"אל"ף". כלומר: כל חתיכת ידע שיש לנו, צריך לחלוק אותה עם אחרים. כל רעיון מהתורה וכל מצווה, צריף לשתף ולהפיץ.

בקיצור, עלינו לחבר את התורה למוטות של הובלה החוצה ולהפוך להיות יחצ"נים של אידישקייט. כי התורה לא יכולה להישאר בקודש הקדשים. היא חייבת להיות מובלת החוצה, "כי מציון תצא תורה ודבר השם מירושלים", עד שנזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, שאז, כנבואת ישעיהו, "נכון יהיה הר בית השם בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים".

שמואל הוא איש עסקים חב"די מאנגליה, והוא נוסע הרבה למזרח לצורך עסקיו. מעת לעת הוא מבקר גם באינדונזיה, המדינה בעלת הרוב המוסלמי הגדולה בעולם.

באינדונזיה יש עיר גדולה בשם סורביה, שבית הכנסת המרכזי והוותיק שהיה בה נהרס על ידי העירייה לטובת הקמת פארק. באחד הביקורים העסקיים שלו שם לפני הרס בית הכנסת, החליט שמואל לעשות פסק זמן קצר מהביזנס ולהתעניין בצרכי עמו.

הוא הגיע לבית הכנסת ושם אמרו לו כי המפתח נמצא אצל אישה שגרה צמוד למבנה. היא הייתה יהודייה, בתו של הגבאי שהלך כבר לעולמו, אבל הייתה נשואה למוסלמי מקומי. הם ניהלו חיים מוסלמיים, ומפתח בית הכנסת היה הקשר היחיד שלה ליהדות.

שמואל נכנס אליהם הביתה ופתאום רץ אליו נער צעיר בשם מנאם ואומר: "אימא, את רואה? הרבי הזה יעשה לי בר מצווה".

האימא הייתה המומה, והילד סיפר בתמימות ובדמיון ילדותי כי ראה אותה לפני כמה שבועות עומדת בבית הכנסת ליד ארון הקודש ואומרת: "אלוקים, הבן שלי עוד מעט בן שלוש עשרה. מי יעשה לו בר מצווה?" – והנה, "השם שלח לנו את הרב שיעשה לי בר מצווה".

שמואל יצר קשר עם הרב נחמיה וילהלם מבית חב"ד בנגקוק, והרב הסכים בשמחה לערוך לילד בר מצווה אצלו. שמואל לקח על עצמו ללמד את הנער לקראת החגיגה כדי שהשמחה תהיה מושלמת.

והשמחה הייתה כפולה: גם בר מצווה, גם ברית כהלכה. בברית המילה, "מנאם" הפך ל"מנחם"...