לא חבל על הכוס?
שמעו סיפור אמתי, על תביעה משפטית של איש צעיר נגד אולם השמחות שבו נערכה החתונה.
מה קרה? רגע לפני טקס החופה התרוצצו בני משפחתו של החתן בניסיון לאתר כוס אותה הוא אמור לשבור מתחת לחופה. החתן המתין דקות ארוכות להגעת הכוס, וכמוהו גם הרב ושאר המוזמנים, עד שאחד המלצרים הביא כוס גדולה ועבה יחסית. כשהגיע הרגע לשבור את הכוס, החתן דרך עליה בעוצמה כמקובל, וחתיכת זכוכית עבה חדרה את סוליית הנעל וננעצה בכף רגלו.
"בגלל הפציעה ברגל לא יכולתי לרקוד כל החתונה", טען החתן, "ולחגיגות ה'שבת-חתן' הגעתי בכיסא גלגלים". מנגד, בעל האולם טען שזאת אחריותו של החתן להביא כוס.
השופטת קיבלה את התביעה וחייבה את בעל האולם בתשלום פיצויים בסך עשרים אלף שקלים.
טקס החופה המסורתי מסתיים במנהג ייחודי: החתן דורך על כוס ומנפץ אותה. מה המטרה? לזכור, בתוך השמחה וההתרגשות, את האבל שלנו על חורבן העיר ירושלים.
וכאן עולות שתי תמיהות פשוטות:
ראשית, לא חבל על הכוס? האם אין עוד דרכים להנציח את זיכרון ירושלים מלבד השחתת כוס?!
ומה שיותר תמוה זו החגיגה שפורצת אחרי השבירה. זה בדיוק הרגע המסמל את גמר החופה, אז כל הקהל צועק בקול גדול: "מזל טוב!" והתזמורת פורצת במחרוזת שירי חתונה. הצירוף הזה תמוה לחלוטין: איך אפשר להכריז "מזל טוב" שנייה אחרי שהכול התנפץ, אחרי שהזכרנו את החור בלב?
למה לשבור, למה?
הבה נפנה לאקט ניפוץ אחר, ככל הנראה המפורסם ביותר בהיסטוריה היהודית: ניפוץ הלוחות בידי משה רבינו. אחרי ארבעים יום למעלה, משה קיבל מתנה נשגבה מאת האלוקים. שני לוחות אבן, "מעשה אלוקים", שבהם חקוקים עשרת הדיברות ששמענו בהר סיני. משה יורד ורואה את העם מחולל סביב עגל הזהב, ובלי לחשוב פעמיים תופס את שני הלוחות, מטיח אותם על האדמה ומנפץ אותם לרסיסים.
השבירה הזו הייתה בלתי הפיכה. הלוחות שהיו לא חזרו עוד. הלוחות השניים, שאותם עם ישראל כן קיבל, כבר לא היו מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. הם היו מלאכותיים, עשויים בידי אדם, מתוך אבן ספיר שהייתה באוהל של משה.
והשאלה מתבקשת: מה פתאום לשבור?
ההסבר המקובל1 הוא, שמשה סבר שעם ישראל לא ראוי למתנה כזו. טיפוסים שמסוגלים לבגוד בקדוש ברוך הוא בצורה חמורה כזו, שבקושי חודש מאז מתן תורה הם מנצלים איחור של שש שעות כדי לסגוד לעגל זהב – אינם ראויים לקבל את הלוחות הנעלים.
אך הבעיה עדיין לא נפתרת: למה לשבור, למה?
למה הדבר דומה? יהודי חזר מהעבודה מבסוט ועבר ליד חנות אופניים. הוא ראה זוג אופני הילוכים שנמכרים בחמש מאות שקלים, ובלי לחשוב פעמיים קנה אותם לבנו. כשנכנס הביתה נלהב, שמע לחרדתו כי הילד שב מבית הספר עם מכתב אזהרה מהמנהלת, לאחר שהתפרע ושבר את דלת הכיתה. האם התגובה הנכונה תהיה לרסק את האופניים? סביר יותר שהאבא ינעל את האופניים במחסן, וישתמש בהם כתמריץ חיובי לשיפור התנהגות של הילד.
משה יכול היה לגנוז את הלוחות עד שיבואו ימים יפים יותר. למה הוא בוחר להשחית את הדבר היקר מכל, את המתנה המופלאה שהוא קיבל מידיו של הקדוש ברוך הוא?!
הכישלון של רבי עקיבא
הרבי מליובאוויטש2 מציע הסבר מעורר השראה על הקשר בין שבירה, כישלון והצלחה.
זה המבט הנכון על כישלון: יותר מאשר ההצלחה יוצרת הצלחה, הכישלון יכול להביא להצלחה גדולה יותר. זאת משום שהכישלון מעורר רעב אדיר לתיקון, הוא מכריח אותנו להכניס הרבה יותר כוחות פנימה ולהיות ערניים וחדים.
בדרך כלל, בני אדם מעדיפים לספר על הצלחות ולשכוח מהכישלונות, משום שהכישלון וההצלחה יושבים בעיניהם על שני שדות הפוכים. אך האמת הפוכה: הכישלון הוא אבן היסוד של ההצלחה, ובלעדיו לא תתרחש צמיחה אמתית. נאמר זאת כך: ההצלחה יוצרת עוד מאותו דבר, אבל הכישלון יכול לחולל פריצה מסוג אחר לגמרי.
הגמרא3 מספרת סיפור מרתק אודות רבי עקיבא:
בתחילת דרכו התורנית, כאשר זכה רק לידיעות דלות ומועטות בתורה, הוא השכים לצאת לבית המדרש. באמצע הדרך ראה גופת אדם מת מושלכת על הרצפה ואיש אינו מטפל בה, מה שמוגדר מבחינה הלכתית "מת מצווה". רבי עקיבא חשב לתומו שהדבר הנכון הוא לכבד את המת ולשאת את הגופה לבית עלמין מסודר במקום יישוב. רבי עקיבא סחב את המת למרחק גדול וקבר אותו בבית עלמין מאורגן.
אחר כך המשיך רבי עקיבא לבית המדרש וסיפר לחכמים על מה שעשה. אמרו לו: "על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך כאילו היית שופך דמים!". כלומר: הוכחת את בורותך, את חוסר הידיעה שלך. מת שמוטל באמצע הדרך ואיש אינו מטפל בקבורתו, צריך לקבור אותו במקום ולא לחלל את הגופה בנשיאתה למרחק גדול.
חלפו שנים ורבי עקיבא צמח להיות גדול הדור. פעם הזכיר אחד מתלמידיו במבוכה את אותה שגיאה הלכתית שעשה רבי עקיבא בצעירותו, אך רבי עקיבא ענה תשובה מדהימה: "זו הייתה תחילת זכותי". כלומר, זה הרגע הכי חשוב בקריירה שלי. זה בדיוק היום שהפך אותי למה שאני, ואילולי אותה טעות – ספק אם הייתי כאן היום.
רבי עקיבא ידע על מה הוא מדבר, כי הוא צמח משם. הוא היה בעל תשובה, אדם שנאלץ ליצור את עצמו מחדש. הוא נולד כטיפוס אחד וחולל בעצמו מהפך באמצע החיים. לכן הוא יודע להעריך את הפוטנציאל של התבוסה, של ההפסד – כמנוע להצלחה. אם בעל התשובה יודע להפוך את רגע הנפילה כדי לעורר תשוקה עצומה לתיקון, ההפסד הופך להיות השלב הראשון של ההישג.
מה זה משבר?
כעת אפשר להבין את המחשבות שהנחו את משה רבינו להשליך את הלוחות על הארץ.
כשראה את המחולות וההשתוללות סביב העגל, משה הבין שעם ישראל זקוק לקשר הרבה יותר מעמיק עם הקדוש ברוך הוא. לא רק קשר אוטומטי שמבוסס על מה שקיבלו מלמעלה, אלא חיבור עמוק שיבוא מתוך בחירה ומתוך חדירה אל הכוחות העמוקים ביותר שלהם.
לכן משה מטיח את הלוחות לקרקע. הוא שובר כדי לבנות משהו חדש, עמוק הרבה יותר. בפעם הראשונה בני ישראל צריכים לחשוב מיהם ומהם ומה התכניות שלהם מעצמם. וגם מלמעלה התגובה הייתה זהה: הלוחות הראשונים נשאו בתוכם רק את הבסיס לתנ"ך, ואילו הלוחות השניים נשאו בתוכם בסיס גם לעומק העיון של התורה שבעל פה, תלמוד, הלכות ואגדות. משום שכאשר יהודי נותן הרבה יותר מעצמו, גם הקדוש ברוך הוא משיב באהבה כפולה.
יש אמירה מפורסמת כזו, שהמילה "משבר" נושאת כפל משמעות: "משבר" הוא קושי, אבל זה גם המושג שמתאר את רגע הלידה, שמתרחשת ב"ישיבה עלהמשבר". כנראה שאם רוצים ללדת צריך משבר טוב...
בכך ביאר הרבי בהזדמנות אחרת4 את ההדגשה של משה רבינו בפרשת עקב: "ואשברם לעיניכם". משה מדגיש כי הוא יכול היה לשבור את הלוחות עוד בעודו למעלה בשמים, שהרי הוא שמע מהשם כבר שם על ההתפרקות שמתרחשת למטה. אך משה מדגיש כי שבירת הלוחות נועדה עבורם, כדי לזעזע אותם ולבנות משהו חדש, יפה הרבה יותר.
"מה אגיד לאבא"?
לפי המהלך הזה, אפשר לסגור את הפינות ולשוב לשאלת הפתיחה: למה יהודים שוברים כוס בחופה ואחרי השבירה צועקים "מזל טוב"?
בכך מזכירים לחתן ולכלה כי גם אם יישבר משהו ביניהם – ובוודאי יישבר במהלך החיים – לא קרה שום דבר. אדרבה, אחרי השבירה מגיע "מזל טוב". זה הרגע ליצור משהו יפה יותר ממה שהיה קודם.
והנה סיפור מרגש5:
מעשה במגייס כספים מירושלים שיצא לאיטליה כדי לפתוח את הלבבות ואת הכיסים. הוא נכנס לביתו של יהודי עשיר במילאנו ועמד המום נוכח העושר שראה מול עיניו. נברשות קריסטל השתלשלו מהתקרה, רצפת השיש הייתה מכוסה בשטיחים אמנותיים ושולחן הסלון היה מעוטר בכלים מפוארים. הוא המשיך לסקור את החדר ולפתע ראה דבר מוזר: בתוך ארון סגור עמדה חנוכיית זהב מרהיבה ולידה ניצב בקבוק ובתוכו שברי זכוכית. מה לבקבוק שברים בתוך כל הפאר הזה?
הגביר ראה את פליאתו וסיפר כך:
נולדתי בהולנד למשפחה חסידית, למדתי בישיבה וקיבלתי חינוך קפדני. יום אחד הגיע מכתב מסבי באיטליה, בו הוא סיפר שחולשה תקפה אותו והוא מתחנן שאבוא לסייע לו בעסקים המסועפים. משפחתנו כולה התפרנסה בזכות סבא, והוריי נאלצו להסכים.
נשאבתי בכל כוחותיי לניהול העסק ולאט לאט שכחתי את החינוך שקיבלתי. פתאום שמתי לב שחלף זמן מנחה ולא צעדתי לבית הכנסת, פעם אחרת קרסתי מעייפות בלי תפילת ערבית, עד שיום אחד לא מצאתי את הזמן להוציא את התפילין מהארון.
חלפו שנים והגיע זמן חתונה. חיפשתי ומצאתי בת זוג שתתאים למעמד החברתי החדש שלי. גם היא באה מבית יהודי אך לא התעניינה במיוחד במסורת, וזה היה החינוך שהענקנו (או מדויק יותר: לא הענקנו) לילדינו.
ערב אחד אני חוזר מהמשרד ורואה חבורת ילדים ברחוב, כשבאמצע עומד ילד עם כיפה ובוכה: "מה אגיד לאבא?"...
התעניינתי מה קרה, והילד סיפר כי הערב הוא נר ראשון של חנוכה, ואביו שלח אותו לקנות בקבוק שמן זית. הוא מיהר לחזור והבקבוק נפל ונשבר, וכעת הוא מבוהל מהתגובה של האבא. המשפחה ענייה מאד, ואבא לא יסלח לו על הנזק הכספי.
נתתי לו את הסכום הדרוש לקניית בקבוק שמן חדש ושבתי הביתה. ניסיתי להמשיך את שגרת יומי, אך הבכי של הילד לא נתן לי מנוחה. "מה אגיד לאבא?"... – שמעתי את השאלה. גם אני כבר מתבגר, ילדיי יקימו עוד מעט בתים בעצמם – ומה אגיד לאבי שבשמים? האם אסביר שהעדפתי הצלחה חומרית על הקמת דור נוסף של יהודים?!
מבלי משים יצאתי מביתי ולראשונה מזה עשרות שנים קניתי בקבוק שמן זית להדלקת נרות חנוכה. ואז עשיתי עוד משהו: חזרתי לאותו מקום בו עמדה חבורת הילדים ואספתי את שברי הזכוכית מהרצפה. הכנסתי אותם אל תוך גזיר עיתון והנחתי את הפריט המשונה על שולחן העבודה שלי. הלילה ההוא היה ליל המהפך שהשיב את כל משפחתי למסורת אבות.
כתוב תגובה