למה להחביא את ההורים של משה?

התורה מאדירה מאד ייחוס משפחתי. לפני שהתורה מציגה כל אחד מהאנשים הגדולים, היא מקדימה למנות את סדר הדורות אחורה כדי שנדע מי היה אביו, סביו וסב סביו.

לפני שקוראים על לידת נח, קוראים את עשרת הדורות מאדם הראשון עד נח, וכך יודעים שנח נולד בביתו של למך. לפני שקוראים על לידתו של אברהם אבינו, קוראים את עשרת הדורות מנח עד אברהם, ויודעים שאברהם היה בן תרח. וכך באופן עקבי בכל הדמויות הגדולות.

כעת נראה איך התורה מציגה לנו את משה רבינו, גדול הגדולים. לכאורה, התורה הייתה אמורה לספר לנו על העריסה בה גדל, על הבית המיוחד של עמרם ויוכבד. הרי אין כבוד גדול מזה למשה רבינו. אבל למרבה ההפתעה זה לא מה שהתורה מספרת לנו. הסיפור של משה מתחיל בניסוח יבשושי וסתמי: "וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי". מישהו לקח את מישהי, שאלה ההורים של משה. וזה תמוה: למה להסתיר את הוריו של משה?

התמיהה מתחזקת כשעוברים לפרשה הבאה. שם התורה מקדישה חמישה עשר פסוקים שלמים כדי לתאר את שמות ההורים שזכו להביא לעולם את "איש האלוקים". התורה עוצרת את מתח המאבק בין משה לפרעה, ומאריכה לאתר את הייחוס של שבט לוי, "ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתייחסו"1 ואם כך, למה בפעם הראשונה כותבת התורה תיאור כה חסר?

המתנה הכי גדולה: ילד טוב

התשובה היא, שהתורה רוצה ללמד דבר גדול מאד: לא חייבים להיות עמרם ויוכבד כדי ללדת את משה רבינו. גם סתם "איש" וסתם "בת לוי" יכולים להיות ההורים המאושרים שיזכו לגדל נשמה ענקית. לא צריכים להיות אנשים גדולים אלא לעשות מעשה גדול – ואת זה כל אחד יכול לעשות.

כך מסביר הרבי מליובאוויטש2: עמרם ויוכבד זכו להיות ההורים של משה, כתגמול על מסירות הנפש שלהם. שניהם בחרו ברצונם הטוב למסור את כל מה שהיה להם כשחשבו שזה מה שנכון לעשות למען מטרה נעלה.

הסיפור הראשון הוא על יוכבד:

היא הייתה מיילדת תינוקות, ויום אחד היא קיבלה זימון ללשכה של פרעה מלך מצרים. היא פוגשת מלך כועס שלא מצליח לממש את התוכנית השטנית שלו. פרעה שאף לעצור את ההתרבות היהודית וגזר למרר את חיי בני ישראל בפרך, אך לתדהמתו ראה כי "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". פרעה מזמן את המיילדות היהודיות ומצווה אותן עם אש בעיניים לרצוח את התינוקות: "בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים, אם בן הוא והַמִתֶּן אותו, ואם בת היא וחיה".

המיילדות מהנהנות בראשן, אבל עושות את ההיפך הגמור. הן ממרות את פיו של העריץ, ובמקום להרוג את התינוקות הן מעניקות מים ומזון ליולדות כדי להקל עליהן את כאבי הלידה ולעודד אותן להמשיך בהרחבת המשפחה. ואת זה הן עושות תוך סיכון גמור – לא רק של המשרה, אלא גם של החיים.

הסיפור השני הוא על עמרם:

לאחר שפרעה ראה שאיננו יכול לסמוך על המיילדות, הוא עבר לעשות את העבודה השחורה בעצמו וציווה את חייליו לבצע את 'הפתרון הסופי': לפרוץ לבתי היהודים, לחטוף את התינוקות ולהטביע אותם במי היאור. הגוויות החלו לצוף על הנילוס, ועמרם המזועזע החליט לפרוש מאשתו יוכבד. הוא אמר: "זה לא הזמן להביא ילדים לעולם". וכיוון שהיה גדול הדור, כל העם למד ממנו. תופעה המונית של פירוק משפחות התחילה.

ניגשה אליו בתו בת החמש, מרים, והטיחה בו: "אתה גרוע יותר מפרעה". מדוע? כי פרעה רצה להשמיד רק את הבנים, ועמרם גוזר כליה גם על הבנות. וכאן קרה דבר מדהים: במקום להשתיק אותה ולהחזיר אותה לצעצועים שלה, עמרם קיבל את האמת ממי שאמרה אותה וחזר לחיות עם יוכבד. ובעקבותיו חזרו המשפחות והתאחדו, ודור חדש של יהודים צמח וגם זכה לצאת מהגלות במצרים.

וכאשר הורים עושים מעשים בלתי אפשריים, הקדוש ברוך הוא משיב בשכר הגדול ביותר שהוא יכול לתת: לא וילה או יאכטה, אלא ילד שמאיר את העולם, ילד כמו משה רבינו.

כל יהודי מכיר את ראשי התיבות "רש"י": גדול מפרשי התנ"ך, רבי שלמה יצחקי. רש"י בחר להנציח בשמו את שם אביו – יצחק, וזה לא סתם: רש"י בא לעולם בזכות מעשה מיוחד של אביו.

אבא של רש"י היה איש עני שלא ראה ברכה במעשה ידיו. פעם צעד ליד הנהר ופתאום ראה אבן מנצנצת בין רגבי החול. הוא לא הבין מה נפל בידיו והלך להתייעץ עם התכשיטן המקומי. המקצוען התבונן באבן ופלט צעקה: "רבי יצחק, זכית בלוטו! אתה מולטי מיליונר! אנשים בעיר הזו מעולם לא החזיקו אבנים יקרות כמו זו". הצורף הדריך אותו להתאזר בסבלנות, לא למהר למכור ולהמתין להזדמנות טובה.

בינתיים התפרסמה המציאה בעולם התכשיטים והגיעה לאזנו של מלך צרפת. באותם ימים הוא בנה פסל בדיוקן שלו, והיה זקוק לשתי אבנים גדולות כדי להציב אותן בעיניו של הפסל. הוא שלח שליח לביתו של רבי יצחק וביקש לקנות את האבן בכל מחיר שיבקש.

רבי יצחק נחרד. מצד אחד, הוא הרגיש שהוא לא מסוגל להשתתף, אפילו בצורה עקיפה, בבניית פסל. מצד שני, הוא חשש לאכזב את המלך ולעורר תגובת זעם שתופנה נגד כל היהודים במדינה. מה עשה? הוא הביע את הסכמתו למכור את האבן, ועלה לאונייה יחד עם שליחי המלך, בדרך לארמון. באמצע ההפלגה הוציא רבי יצחק את האבן להתבונן בה, ואז היא כאילו 'החליקה' מידיו וטבעה במצולות.

את כל העתיד שלו הוא הפיל לים, אבל אליהו הנביא התגלה אליו ואמר לו: "כשכר על המעשה שלך תזכה לילד שיאיר את העולם בתורה ובקדושה".