יש משהו קדוש יותר מהתורה?!

בפרשת תרומה קוראים על הנקודה הקדושה ביותר בעולם, בה נמצא החפץ שפעל כ'אנטנה' בין העולמות ושידר בין העולם הזה לעולם העליון. זה היה ארון עץ קטן, בגודל מטר ורבע על שבעים וחמישה סנטימטרים, מצופה זהב. בתחתית הארון היו מונחים שני לוחות הברית שהוריד משה מהשמיים, ומעל הארון התנשא זוג כרובים, יצורים שמימיים פורשי כנפיים.

התורה מספרת שבמשך ארבעים השנים של הנדודים במדבר, משה היה מקבל דרך הכרובים את המסרים מהקדוש ברוך הוא. קולו של האלוקים היה נשמע בין היצורים פורשי הכנפיים ומלמד את משה את המצוות. "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּורֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת".

וכאן יש משהו תמוה: מדוע הכרובים התנשאו מעל הלוחות? כיצד יתכן שלוחות הברית שירדו מהשמיים היו למטה, בתחתית הארון, ואילו הכרובים עמדו מעליהם? יש משהו קדוש יותר מהתורה?!

השאלה מתחזקת במיוחד כשמבינים מי הם אותם "כרובים". רש"י מביא הסבר שהמקור שלו הוא בגמרא, ואומר כך1: "פרצוף תינוק להם". אז מה משמעות הדברים, שמעל לוחות הברית עומדים שני ילדים?

העתיד תלוי בילדים שלנו

הרבי מליובאוויטש מציע2 כאן רעיון מרגש ורב עוצמה.

ליהודי יש חובה יסודית מעבר להיותו יהודי הגון בעצמו: להתמסר לילדים. הוא חייב לרדת מעולמו הבוגר ולחנך ילדים שימשיכו בדרך שלו. הוא אינו רשאי להסתפק בכך שהוא עצמו בסדר, הוא אפילו לא יכול להתמקד בנאומים גדולים ובמהפכות דרמטיות. הוא חייב לעשות משהו מאוד נקודתי: לסחוף את הילד שלו ולהתנחל בליבו. כך מצווה התורה בפרשת שמע ישראל: "ואהבת את השם אלוקיך... ושיננתם לבניך". לא מספיק שאתה יודע, לא מספיק שאתה אוהב את השם בכל לבבך ובכל נפשך; עליך להעביר את הדברים גם ללב של הילדים שלך.

והדבר העצום עוד יותר: החינוך של הילדים עומד מעל התורה, משום שהוא תעודת הביטוח שלנו. העתיד לא מוכרע במצעדי גנרלים ובנאומי בחירות, הוא מוכרע בבית. כל המהפכות הגדולות מתנקזות בסופו של דבר לנקודה מאוד ספציפית: האם הילדים אתנו? הילדים הם דור ההמשך שאמור להוביל את החזון, והחינוך שהם יספגו בילדות לא יחלוף לעולם. מה שהם יקבלו עכשיו, יישאר בליבם תמיד.

לכן הכרובים סוככו על התורה, כדי להעביר מסר כביר: הלוחות כשלעצמם אינם מספיקים. הם אמנם חפץ אלוקי שירד מהשמיים, רבנים וגדולי תורה יכולים להוסיף ולכתוב אלפי ספרים המבוססים על התורה, אבל מה שקובע בסופו של דבר הוא לא מה אנחנו יודעים אלא מה אנחנו מעבירים הלאה.

וזה הסוד הגדול בעולם:העתיד מוכרע בלבבות, לא בכיכרות. באנשים ולא באנדרטאות. כך אנו רואים אחרי יציאת מצרים: משה רבינו לא חגג את הניצחון בצעדה שנתית או בהקמת אנדרטה ענקית שינציחו את ניצחון העבדים על האימפריה. משה מצווה דבר אחר לגמרי, ביתי ומשפחתי: לכנס את הילדים בליל הסדר ולספר להם על הנס.

התובנה הזו בולטת גם כשקוראים את המדרש המפורסם3, שמספר שכאשר בני ישראל ביקשו לקבל את התורה, הקדוש ברוך הוא דרש ערֵבים שיהיו אחראים לכך שבני ישראל יקיימו התורה. בני ישראל הציעו בשמחה את האבות הקדושים, אך אלוקים דחה את ההצעה; בני ישראל הציעו את הנביאים, ירמיהו ויחזקאל שהרטיטו את הלבבות, אך גם זה נדחה; ואז עלתה הצעה מפתיעה: "בנינו ערבים בעדנו" – הילדים ייקחו אחריות על עתיד העם. למרבה ההפתעה, ההצעה מצאה חן בעיני הקדוש ברוך הוא, שאמר: "ערבים טובים הם ואתן לכם את התורה". בדיוק כמו שאמרנו: החינוך של הילדות אינו חולף לעולם, והוא תעודת הביטוח הטובה ביותר לשמירת התורה.

זה היה לפני כשמונים שנה ברוסיה הסובייטית. בבית משפחת גורליק התקבלה מעטפה. הייתה זו מעטפה מהגיהינום, ממחנות העבודה בסיביר. האבא, ר' מענדל גורליק, נשלח לעשר שנות עבודת פרך במחנה עבודה והשאיר אישה צעירה עם שלושה ילדים קטנים. והנה הגיעה מעטפה מאבא.

בפנים היה ציור שאבא שרטט בידיו, דמות פניו של ילדו בן השמונה, שלום בער. בתחתית הציור הופיע כיתוב: "יום הולדת שמונה, שביעי במאי 1949".

זה היה מוזר: יום הולדתו של הילד חל ברביעי למאי. האם הסבל והייסורים שיבשו את הזיכרון והחשיבה של אבא?

אבל פתאום הם הבינו: האבא שתל כאן רמז. הוא לא יכול לאזכר את התאריך העברי, מחשש השלטונות. אבל הוא רוצה להזכיר לבנו את יום הולדתו העברי, ח' באייר, שבאותה שנה חל בשביעי במאי.

זה מה שעושה יהודי בסיביר: אחרי שהוא חוזר שבור גב ועצמות מעבודת הפרך, הוא יושב לילה אחרי לילה ומצייר את 'תמונת הכרובים', את דמות פניו של ילדו בן השמונה, במטרה להערים על רשעות הצנזורה ולהזכיר לו מי אנחנו...

בחינוך לא מתפשרים

יש לתובנה הזו השלכה ממשית וחשובה מאד.

לפי ההלכה, בתקופת מחסור, כשאין מספיק כסף כדי לצפות את כלי המקדש בזהב, אפשר לעשות את כל כלי השרת מנחושת, חוץ מהכרובים – הם חייבים להיעשות מזהב ולא משום מתכת אחרת. מדוע הכרובים חשובים מכל הכלים האחרים? משום שהכרובים מסמלים את חובת החינוך, ובחינוך אסור להתפשר. חינוך חייב להיות הכי טוב, הכי איכותי, הכי יפה.

כשמדובר על התלבטויות בין גנים ובתי ספר, הורים עשויים להעדיף לפעמים את האפשרות הקלה, את בית הספר הכי קרוב לבית או את הכלכלי ביותר. וכאן חשוב לזכור: כשם שלא היה עולה בדעת אף הורה להתפשר על איכות הבריאות שהוא מעניק לילדיו, כך אי אפשר להתפשר על איכות הבריאות הרוחנית שמעניקים לילדים. עלינו להניח על המשקל את השיקולים האמתיים וארוכי הטווח: איפה הם יקבלו את החינוך הערכי ביותר, איפה מלמדים מורים שחדורים בתחושת שליחות לרומם ולקדם את הילדים, איפה נמצאים חברים ממשפחות טובות שגם בהן שואפים להתעלות בעבודת השם – אלו הם הדברים שיביאו את הנחת האמיתי שלו כולנו מצפים.

הרב זלמן גוראריה היה חסיד נאמן של הרבי מליובאוויטש ואיש עסקים עשיר שעשה חיל בעסקיו. פעם פנה אליו קרוב משפחתו, הרב שמריהו גוראריה, שהיה גיסו של הרבי וביקש ממנו להצטרף למסע לגיוס כספים עבור הישיבה המרכזית של חב"ד בניו יורק.

הרב זלמן נטה לדחות את ההצעה. הוא היה עסוק בביזנס ולא היה פנוי לאסוף תרומות. אך הרב שמריהו העלה הצעה מפתה: "אם תצטרף אליי למסע, תזכה להיכנס לרבי ולבקש ברכה לכל מה שתרצה". להצעה כזו לא מסרבים, כמובן – והרב זלמן הצטרף למסע והשניים אכן הצליחו לגייס כספים רבים לטובת הישיבה.

ואז הגיע תורו של הרב שמריהו לפרוע את השטר. ואכן, הרבי הסכים לקבל את הרב זלמן לפגישה בה יבקש כל דבר שיבחר.

הרב זלמן נכנס לחדרו של הרבי, וביקש ישועה. אנייה מלאת סחורה ששייכת לו תקועה בלב ים, ובכל יום שעובר הוא מפסיד המון כסף. הוא מבקש ברכה שהבעיה תיפתר.

"ר' זלמן", ענה לו הרבי, "ניתנה לך הזדמנות נדירה לבקש כל מה שתרצה. יכולת לבקש ברכה להצלחה בחינוך הילדים. ובמקום זה אתה מדבר על כסף?!"...