היכן יראת האב?

מרבים לדבר כיום על 'סמכות הורית', על הצורך לבנות היררכיה ברורה בבית, בה ההורה קובע את הכללים והילדים מצייתים ופועלים על פיהם. תיאוריית הסמכות ההורית גורסת כי ההורה חייב להיות ברור ונחרץ ביחס להחלטות החשובות בעיניו ולעמוד על יישומן.

והנה אנו פוגשים בפרשת השבוע את הדבר ההפוך: יעקב אבינו קם מהמיטה ומשתחווה לפני יוסף. הוא מרים את עצמו מהמיטה בכוחות אחרונים וקד קידה לפני בנו, שהפך להיות בעל הכוח מספר שתיים בעולם.

זה קרה ברגעים האחרונים לחייו של יעקב, אז הוא מבקש מיוסף טובה אישית: "אל נא תקברני במצרים". שא אותי למערת המכפלה וקבור אותי עם אבותיי. יוסף מקבל את הבקשה ומבטיח לעמוד בה, אך יעקב לא מסתפק בכך ומבקש שבועה. יוסף נעתר ונשבע, ואחר כך יעקב עושה מאמץ אחרון ומשתחווה לפני יוסף.

והמפרשים תמהים: היכן חובת יראת האב? האם מותר לאבא להשתחוות לפני בנו?! האם אבא רשאי לגלות נחיתות כזו כלפי בנו ולהעניק לו תחושה שהוא עולה עליו?!

איך יוסף מסכים?!

השאלה לא מופנית רק ליעקב, אלא – ואולי בצורה חזקה עוד יותר – כלפי יוסף: איך הוא מאפשר לאביו להשתחוות לפניו ואינו מוחה?

ראינו כבר שיוסף יודע בהחלט להיות אסרטיבי ולמחות: כשאבא הניח קודם את יד ימינו על ראש אפרים, הצעיר מבין בניו של יוסף, יוסף עשה מעשה נחרץ ו'הזיז' את ידו של אבא – והנה, כאן הוא מקבל בהבנה את זה שאביו הגדול מרכין את ראשו ומשתחווה אליו!

גם מבחינה הלכתית, זאת התנהגות כלל לא פשוטה:

הגמרא1 כבר דנה בשאלה הזו: "בנו והוא רבו – מהו לעמוד מפני אביו"? כלומר, במקרה שבו הבן מצליח בחיים יותר מאביו והופך להיות הרב שלו, האם על הרב-הבן לעמוד בפני אביו-תלמידו כשהוא נכנס לחדר? האם "כבוד התורה" של הבן קודם למצוות "כיבוד אב"?

הרא"ש2 פוסק ש"יעמדו שניהם זה לזה". כלומר: למרות שהאב חייב בכבוד בנו משום שהוא גם רבו – הבן חייב להמשיך ולכבד את אביו, גם אם הוא תלמיד שלו3. הרמב"ם מכריע4 את הדילמה בצורה חותכת עוד יותר: הבן חייב להמשיך ולעמוד לפני אביו, כמו כל בן ביחס לאבא שלו, נקודה.

והנה, אצל יוסף אנו מוצאים התנהגות הפוכה: אביו משתחווה לפניו ואילו הוא, הבן, לא רק שלא מפסיק את הסיטואציה, הוא אפילו לא טורח להחזיר קידה!

יוסף הוא שועל?!

רש"י מבחין בתמיהה ומביא משל עממי שנאמר בפי חז"ל: "תַּעְלָא בְּעִידְנֵיהּ – סָגִיד לֵיהּ". ובעברית: תשתחווה אפילו לשועל כשבאה שעתו.

כלומר: כאשר ה'שועל' התחמן עולה לגדולה ואנשים נזקקים לקבל טובה ממנו, הם מוכנים לעשות הכול כדי לזכות בחסדיו, כולל להשתחוות לפניו.

כמובן, זהו משפט שנאמר באירוניה גמורה, שכן ההנחה היסודית בו היא דווקא שהשועל לא ראוי להיות מלך. הוא 'כאילו מלך'. השועל הוא סמל להתחזות, ליצור שנדחף למעמד גבוה שלא מתאים לו.

השועל אינו אציל כמו האריה, אינו חזק כמו הזאב ואינו אמיץ כמו הנמר; היכולת היחידה שיש לו היא הערמומיות. בשפת ימינו: הוא יודע להתחנף. זה הזן של הפוליטיקאים מהמין הגרוע, שאינם באמת מסוגלים לשלוט, אך יודעים להחניף לציבור ולדבר בשפת חלקות.

על כך אמרו חז"ל בזלזול: אין מה לעשות. אלו הם החיים: כשהכוח בידיו של השועל, היה חכם ולא צודק והתחנף אליו.

ובענייננו: נראה שרש"י רצה לומר כי יעקב אבינו התכוון להיות חכם ולא צודק. יוסף היה בעל הכוח במצרים, יעקב היה זקוק לטובה גדולה ממנו ולכן הוא עשה מה שצריך – והחניף לו.

אך כמובן, הדברים רק מגבירים את התמיהה שלנו: וכי יוסף הוא, חלילה, שועל? האם יוסף לא היה ראוי באמת למלוכה?!

אתה מלך!

הרבי מליובאוויטש5 רואה זאת כך: יעקב לא התכוון להחניף ליוסף או לכבד אותו. הכוונה הייתה אחרת לגמרי: להעצים את יוסף. יעקב התכוון לומר לבנו: אני משתחווה בפניך, כי אני רואה בך מלך! אני רואה בך אדם שמסוגל למלא את הבקשה.

בואו ניכנס לסיטואציה: כדי למלא את צוואתו של אביו, להעלות את ארונו לישראל ולקבור אותו בחברון, יוסף ייאלץ לצאת למלחמה מול כל העולם.

פרעה לא ייתן לו לעזוב את מצרים עם מיטת האב, מחשש שהוא יישאר בארץ מולדתו עם כל אחיו, יחזור לחיק משפחתו ולנופי ילדותו.

גם התושבים המצרים לא ייתנו לו לעזוב עם ארונו של יעקב, שכן הם התכוונו לבנות אתר עלייה לרגל סביב קבורת יעקב. כמו שמספרים חז"ל, יעקב הביא ברכה למצרים עד שאפילו הרעב הנורא פסק כשהוא ירד לשם. ולכן, סביר להניח שהמצרים לא היו מוותרים לעולם על קבורת איש קדוש כזה אצלם.

יעקב יודע את הסוד האנושי הכי שמור בעולם: אנשים לא מעריכים את עצמם לפי מה שהם חושבים על עצמם, אלא לפי מה שאחרים חושבים עליהם. לכן יעקב כורע ברך לפני יוסף. כדי לתת ליוסף כוח להתמודד מול הקשיים, יעקב משתחווה לפני הבן שלו כמו לפני מלך ומעצים את המלכותיות שלו. הוא מזכיר ליוסף עד כמה הוא מאמין בו ובכוחות שקיבל מאלוקים, ומעורר בו את האמונה שהוא אכן 'מלך', שהוא מסוגל לגבור על כל המכשולים שבדרך.

אתה לא שועל, אתה מלך

זה העומק הגדול במשל השועל, הפוך בדיוק ממה שחשבנו קודם:

ה"שפתי חכמים" מסביר שזו תופעה ביולוגית אמתית שמוכרת בטבע: למשך חודש אחד בשנה השועל מולך על החיות. ואז כל בעלי החיים אכן מעניקים לשועל את המרחב שלו, משתדלים לא להתעסק אתו ואפילו מתייחסים אליו בצורה חיובית.

מה ההסבר לתופעה?

ההשתחוויה לפני השועל נועדה להעצים אותו ולגרום לו לחשוב שהוא אכן מסוגל למלוך. שכן השועל רועד מפחד. בתוך תוכו הוא יודע שהמשימה גדולה עליו במאה מידות. הוא לא מסוגל להתמודד עם אתגרי המלוכה. לכן בעלי החיים קדים לפניו, ובכך מזכירים לו כי אלוקים לא נותן לאף אחד משימה שהוא לא יכול לעמוד בה. אם הגעת לכאן – כנראה שזאת השליחות שלך ואתה מסוגל לה.

רבה אמונתך

הדברים קשורים לרעיון מעצים שכתב הרבי במקום אחר.

בקונטרס "עניינה של תורת החסידות" דן הרבי בכך שהאמירה הראשונה של יהודי בבוקר, מיד עם פתיחת העיניים, היא: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי". התובנה שעולה משם היא שהיות וזו התפילה הראשונה בבוקר, ברור שהיא התשתית שעליה עומדת העבודה הרוחנית של יהודי לאורך כל היום.

ובכן, לפי אחד הפירושים ב"מודה אני", מטרתה של תפילה זו היא להזכיר לנו בתחילת היום: "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". ריבונו של עולם מאמין בנו שנמצא היום את הכוחות לעבוד אותו. למרות שהאתמול לא היה מושלם, בכל זאת הוא מחזיר לנו את הנשמה לעוד יום, מתוך אמונה גמורה כי היום נשלם את החובות ונעשה את העבודה.

אז בפעם הבאה שהיצר יבוא ויאמר: "זה גדול עליך", נענה לו: "רבה אמונתך"!

צעיר חב"די עמד בתחנה המרכזית בתל אביב והציע לעוברים ושבים להניח תפילין.

עבר קיבוצניק צעיר ואמר לו: "אני לא מאמין באלוקים".

ענה לו החב"דניק: "אבל אלוקים מאמין בך. הוא החזיר לך את הנשמה הבוקר, וזה אומר שאתה מסוגל להתגבר על הספקנות"...