בקבוק יין ושק קטניות?

איך בוחרים מתנה לאדם יקר? נניח שאתם מכבדים אדם מסוים ורוצים לקנות לו מתנה משמעותית, מה תקנו לו? למשל, ילד נוסע לכמה שנים לארצות הברית ואחר כך חוזר ארצה, איזו מתנה הוא יביא אתו לאביו שממתין לראות אותו כבר שנים ארוכות?

הכלל החשוב בבחירת מתנה הוא שהיא צריכה להיות משהו שנשוא המתנה ישמח לקבל אותו. חפץ שלא יעבור מיד למחסן, אלא יעמוד לאורך זמן על שולחנו האישי והוא ישמח לעשות בו שימוש. מנגד, השגיאה הגדולה ביותר בבחירת מתנה היא לקנות חפץ שאין למקבל כל צורך בו. למשל, סלסלת שוקולדים לאדם שלא נוגע בסוכר או ספר דיאטה לאדם ששוקל ארבעים ושניים קילוגרם...

על רקע ההקדמה הזו, קשה מאד להבין את שיטת בחירת המתנות של יוסף הצדיק:

עשרים ושתיים שנה הוא לא ראה את אביו. יעקב ישב עליו 'שבעה', אמר עליו קדיש וקיבל תנחומים, והנה מתרחש נס ויוסף קם מן המתים. כעת יוסף שולח לאביו מתנות, בניסיון לשדר איכשהו את האושר וההתרגשות המציפים את ליבו לנוכח חידוש הקשר עם המשפחה.

אולם יוסף בוחר במתנות די עלובות לכאורה, שאינן מבטאות את גודל התשוקה לפגוש שוב את אבא. רש"י כותב: "שלח לו יין ישן שדעת זקנים נוחה הימנו, והמדרש אומר: שלח לו פולים גרוסים". כלומר: יוסף שולח לאבא בקבוק יין מצרי ישן, ושק עם פולי קטניות טחונים.

ואיך לומר, זה שילוב די מעליב.

קודם כל, לא כבוד גדול לקבל בקבוק יין ממצרים. ארץ מצרים לא השתבחה בכרמיה, ובוודאי שיינות מצרים אינם נחשבים כלל ביחס ליינות ארץ ישראל, עליה נאמר: "ארץ חיטה ושעורה וגפן". אפשר להניח שלא על בקבוק היין הזה יערוך יעקב אבינו את הקידוש בליל הסדר אלא יעדיף בקבוק טוב מיקבי זיכרון יעקב או רמת הגולן.

גם הבחירה בפולי קטניות גרוסים כמתנה לאבא לא ממש ברורה. נכון שארץ מצרים השתבחה ב"פול המצרי" שלה ואנשים עושים ממנו חומוס מעדן, אבל, עפעס, לא כל כך מקובל לשלוח שק קטניות כמתנה יקרה לאבא.

אז מה הסיפור מאחורי המתנות של יוסף?

המתנות של אבא

הקושי גדול עוד יותר כשבוחנים את הצד השני, את המתנות שיעקב אבינו שלח ליוסף, כששלח את בנימין עם האחים למצרים ורצה לקנות את ליבו של השליט הקפריזי.

כך הוא אומר לבניו שיורדים למצרים עם בן הזקונים: "קחו לכם מזמרת הארץ, מעט צרי ומעט דבש, נכאות ולוט, בוטנים ושקדים".

יעקב אבינו מדגיש: "קחו לכם מזמרת הארץ", כלומר, חפשו מתנה ייחודית לארץ ישראל שאין כמותה במצרים והוא יופתע לקבל אותה. יעקב ממשיך: "צרי ודבש נכאות ולוט", מיני עשב ייחודיים, מהם מכינים בשמים יקרים1.

כיצד, אם כן, יוסף אינו משיב לאביו, באותו יחס אוהב ומכבד?

מסר של תקווה

הרבי מלובאוויטש2 מוצא כאן מסר מעמיק: המשלוח מיוסף ליעקב לא נועד למטרות קולינריות. הוא נועד להשיב את ליבו של יעקב. הוא נועד להרים אותו ממיטת האבלים עליה שכב עשרים ושתיים שנה ולהחיות את נפשו במסר של תקווה.

יוסף ידע היטב מה יקרה בביתו של יעקב כשהאחים יחזרו עם הבשורה שאינה ניתנת לעיכול: "עוד יוסף חי והוא משנה למלך מצרים". אחרי ההלם הראשוני, יעקב יקרא לילדיו, יביט בהם בעיניים עצובות ואולי אפילו לא יאמר כלום. הוא רק יביט בהם בכאב ועוד כאב שמפלח את הלב. "שיקרתם לי. הולכתם אותי שולל. בכל עשרים ושתיים השנים שחלפו ידעתם שלא "טרוף טורף יוסף" ולא "חיה רעה אכלתהו". ידעתם שקרה דבר נורא אצלי בבית" – הוא יאמר להם.

אם יעקב אבינו יחפור עוד קצת, הוא ישמע על המעשה המחריד שהתרחש בתוך משפחתו, כאשר עשרה אחים גברתנים תפסו נער צעיר בן שבע עשרה והכריזו כאיש אחד בלב אחד: "לכו ונהרגהו! לכו ונשליכהו! לכו ונמכרהו!".

כל ההתרגשות מהמפגש המחודש עם יוסף בנו האהוב תהפוך לתוגת הלם וצער.

והתשובות לשאלות הקשות האלו נמצאות במשלוח המנות ששלח יוסף לאביו: בבקבוק היין ובשק הפולים הטחונים.

יין של אמונה

יוסף אומר לאביו: "אבא, תראה איך אני רואה את הדברים שאירעו לנו. אני שולח בקבוק יין ישן. את היין הזה לא קניתי עכשיו, כשהאחים ירדו למצרים. את היין קניתי אז, באותו יום נורא שבו הובלתי בעגלת סוחרים כמו זוג נעליים. מהרגע הראשון היה לי ברור שיום אחד נרים ביחד "לחיים"... כבר אז שמרתי אתו בקבוק יין ולקחתי אותו לכל מקום אתי, כדי להזכיר לעצמי תמיד שכל מה שהשם עושה הוא לטובה".

התפיסה היהודית לא מכירה במושג "טרגדיה". הטרגדיה היא מונח יווני שמתאר סוף מר, אסון סופי שאין ממנו תקומה. תמורת זאת, יוסף הצדיק ראה את החיים כתהליך של תיקון, שמתקדם תמיד לקראת עתיד טוב יותר. העולם נשלט בידי כוח עליון שהוא "אבינו מלכנו" – וכל מה שאבא עושה הוא לטובה. לפעמים הילד מבין את זה מיד, לפעמים אחרי שנה, ולפעמים הוא יבין זאת רק בעולם הבא – אבל ברור לו שאבא מגלגל את הדברים לטובתו והכול נועד לקדם אותו בצעד נוסף לקראת המטרה.

פולים עם משמעות

וכדי להסביר את הדברים יותר, יוסף מצרף שק עם פולים טחונים: כאשר רוצים לבשל את הפולים, טוחנים אותם היטב וכך הם מתבשלים טוב יותר ונעשים מזינים ומועילים.

בכך אומר יוסף לאביו: "אבא, אחרי כל השנים הקשות שחלפו, אני מסוגל להבין את התכנית הארוכה של הקדוש ברוך הוא. אני מצליח לתפוס את משמעות הסבל שעברנו, אני וגם אתה. בורא העולם רצה שאני אהפוך להיות משנה למלך ואציל את כל העולם מרעב, אך בשביל זה היה הכרח 'לטחון' אותנו, כלומר, להפריד ולהרחיק אותנו האחים זה מזה ולשלוח אחד מאיתנו לארץ מצרים. רק כך יכולנו להביא לעולם תשועה והצלה".

יוסף לא רק מקבל את הסבל, אלא גם מעניק לו משמעות. הוא זוכה להבין את הסוד שמאחורי התהליכים הארוכים של החיים.

אחרי מלחמת יום הכיפורים, ביקר הרב ישראל מאיר לאו אצל הרבי וזכה לפגישת יחידות ארוכה.

הרבי שאל את הרב על הלך הרוחות בארץ, והרב ענה שכולם שואלים בדאגה: "מה יהיה?" – שררה אז בארץ אווירת נכאים, תחושה של כאב ואכזבה על כך ש"לנצח נאכל חרב" ואף פעם לא יהיה כאן קל.

הרבי ענה לו: "אסור לשאול 'מה יהיה', צריך לשאול 'מה נעשה'!".

השאלה 'מה יהיה' מבטאת ייאוש ותסכול, ואילו השאלה 'מה נעשה' מבטאת ביטחון כי הדברים נועדו לגלות כוחות עמוקים יותר בתוכנו ואנו מסוגלים לשנות לחלוטין את המצב.

לא ייאוש, תקווה

לפני אלפיים וחמש מאות שנה עם ישראל נקלע למשבר, משבר מתמשך שלא נפתר עד היום. נבוכדנצר מלך בבל עלה על ירושלים, החל את המצור על חומותיה, ואחרי שלוש שנים החריב את בית המקדש והשבית את מלכות יהודה – ומאז שום דבר לא חזר להיות כמו שהיה.

גם בנושא הזה, אפשר להגיב באדישות או בייאוש. יבוא אדם ויאמר: אם הקדוש ברוך הוא משאיר אותנו כל כך הרבה שנים בגלות, כנראה הוא מאס בנו ואינו מתכוון לעשות שום דבר אחרת, חלילה.

כאשר עולה מחשבה כזו בראש, עלינו להניח על השולחן את בקבוק היין של יוסף ולהיזכר כי אבא לא עוזב ילדים. לא יתכן שזה המצב הסופי של עמו הנבחר של הקדוש ברוך הוא. מאחורי הגלות הארוכה הזו מסתתרת כוונה טובה. וכאשר נעשה את הדברים התלויים בנו, יפציע אורו של מלך המשיח ואז נביט לאחור ונאמר על כל התקופה הקשה הזו: "אודך השם כי אנפת בי".