המונחים "ארבע ערי הקודש" או "ארבע ארצות החיים", מתייחסים לארבע ערים בארץ ישראל: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. אלו ארבע הערים שמקובל להצמיד לשמה של כל אחת מהן את הכינוי "עיר הקודש", וכן את ראשי התיבות "תובב"א" – המבטאות את הייחול שהעיר "תיבּנה ותיכּונן במהרה בימינו, אמן".
ערים אלה קיבלו את התואר "ערי קודש" הודות לקהילות היהודים עובדי ה' שהתגוררו בהן והתפרסמו בפרישותם וטהרתם. בערים אלו התקבלו מנהגים שונים הקשורים בשמירת טהרה במשנה זהירות, כמו, לדוגמה, שלא לטעת עצים בבתי קברות כדי שלא לגרום לטומאת המתים להתפשט לעבר החלל שתחת ענפי העצים.
ההיסטוריה של ארבע ערי הקודש
כל אחת מארבע ערים אלה נחשבת ייחודית וקדושה, מסיבות שונות אותן נסקור בהמשך. עם זאת, המונח הכולל "ארבע ערי הקודש" הוטבע החל מהמאה ה-16, כאשר ערים אלה התאגדו למטרות צדקה, תחת הנהגתו של רבי משה אלשיך, יחד עם רבי יוסף קארו, רבי יצחק לוריא ורבי דוד אבן זימרה (רדב"ז). רבנים אלה ייסדו מגבית משותפת, אליה הועברו תרומות מקהילות ברחבי התפוצות שחפצו לתמוך באחיהם בישראל, כששליחים מטעם המגבית אוספים את הכספים ומחלקים אותם באופן יחסי בין ארבע הערים.
בסביבות שנת ה'ת"כ (1660) , בעקבות מאבקי השליטה של האמירים הדרוזים בגליל, נהרסה כליל הקהילה היהודית בטבריה, ומאז, למשך שנים רבות, נהגו לחלק את הכספים בין קהילות ירושלים, חברון וצפת. שלוש הערים הללו נקראו "שלוש הערים הקדושות" או "ערי יחץ" – ראשי תיבות של "ירושלים, חברון וצפת" (ירושלים חברון צפת). במהלך המאה ה-18, נבנצה מחדש הקהילה היהודית בטבריה והצטרפה שוב לשלוש הערים הקדושות.
ירושלים
למרות הכינוי "ארבע ערי הקודש", המשקף מכנה רוחני משותף לכל ארבע הערים, למען האמת קדושתה של העיר ירושלים אינה דומה לקדושתן של שלוש הערים הנותרות, שכן, בניגוד אליהן, מקור קדושתה של ירושלים הוא בתורה עצמה, והוא תוצאה של תהליך "קידוש" מיוחד שנעשה על ידי עם ישראל לאחר כיבושה לראשונה מידי היְבוּסים (אחד מעמי כנען שישבו בארץ בטרם נכבשה על ידי עם ישראל) ושוב, בעת עליית גולי בבל ובניין בית המקדש השני.
למעשה, לקדושתה המיוחדת של ירושלים יש משמעות הלכתית כבירה: לא מעט מצוות יש לקיים דווקא בתוך התחום המקודש של העיר ירושלים. כך, לדוגמה, רבים מה"קָדָשִׁים" (מאכלים מקודשים כמו קרבנות ומעשרות מסוימים), חייבים להיאכל דווקא בירושלים ואסור לאכול אותם מחוצה לה.
בהר המוריה שבירושלים, עמדו שני בתי המקדש, אבל סיפור קדושתו של המקום חוזר הרבה לפני כן, אל אברהם אבינו שבנה שם מזבח והעלה עליו את יצחק בנו בתור קרבן, ולמען האמת אפילו הרבה לפני כן, אל ראשית הבריאה: חז"ל מספרים כי מעפר הר המוריה נברא אדם הראשון וגם הוא עצמו בנה שם מזבח והקריב עליו קרבן. יתר על כן, על פי התלמוד, העולם כולו הושתת מאבן השתייה – אבן היסוד שעליה נבנה קודש הקודשים של בית המקדש.
מאז ימי המקדש ועד עצם היום הזה, מיליוני יהודים מבקרים ומתפללים בכותל המערבי, ממתינים לבנייה מחדש של בית המקדש וירושלים.
צפת
חלק מהחוקרים מזהים את צפת כאחת מ"ערי הכהנים" בתקופת בית המקדש השני, ויש דעות שהיא אחד מ"ערי המקלט" שנבנו עם כניסת עם ישראל לארץ בשביל לספק הגנה למי שהרג נפש בשגגה.
העיר מוכרת בתור "עיר החכמים והמקובלים", שכן לאורך ההיסטוריה היהודית, קבעו חכמים ומקובלים רבים את מושבם בעיר צפת. לא מעט תנאים (חכמי המשנה) ואמוראים (חכמי התלמוד) מפורסמים התגוררו בצפת ולימדו בה את תלמידיהם.
במיוחד, ידועה צפת כמקום ישיבתו של גדול חכמי הקבלה, בן המאה ה-16, רבי יצחק לוריא אשכנזי, המוכר בכינויו "האר"י ז"ל". תלמידיו של האר"י הטביעו את חותמם העמוק על העיר, שהפכה מאז למרכז העולמי של לימוד תורת הסוד.
המקובלים התבטאו על העיר ש"אין אוויר טהור כמו האוויר של צפת" ושזהו המקום המתאים ביותר להתעמקות בסודות התורה.
צפת קדושה לא רק מכוח סגולתם של אלה שחיו שם, אלא גם של אלה שנקברו שם. חכמים רבים קבורים בצפת עצמה או בסביבתה, באזור הגליל העליון. המפורסמים שבהם הם כמובן רבי שמעון בן יוחאי ובנו רבי אלעזר הקבורים במירון – הסמוכה לצפת, וששימשה בעצמה מוקד "עלייה לרגל" קבועה לאר"י ז"ל ולתלמידיו.
חברון
העיר חברון ידועה כ"עיר האבות" – בה קבורים אבות האומה ואימהותיה: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה.
על פי המדרש, כאשר אברהם אבינו הכין את הארוחה לשלושת המלאכים, המחופשים לבני אדם, העגל שאותו הוא עמד לשחוט – נמלט, ולאחר מרדף הוא נלכד בתוך מערת המכפלה. עם כניסתו למערה, הריח אברהם ניחוח מתקתק וגילה את אדם וחווה, נראים כישנים, כשמנורות דולקות מעליהם. זה מה שהניע אותו לרכוש את המערה כאחוזת קבר עבור אשתו, שרה.
לפי הזוהר, אזור מערת המכפלה מיוחד לא רק בגלל סגולתם של הטמונים בה, אלא משום שהוא שער הכניסה לגן עדן, וזו הסיבה שבגללה נקברו שם אדם וחווה.
לכל אורך ההיסטוריה, באו יהודים להתפלל במערת המכפלה. ואכן, התלמוד מספר כי כאשר שלח משה את שנים-עשר המרגלים לתור את הארץ, כָּלֵב בן יְפוּנֶה, אחד מהמרגלים, נכנס למערה כדי להתחנן לאלוקים על עצמו, שלא ייכשל בחטאם של חבריו למשימה, שזממו להוציא את דיבתה של הארץ רעה.
טבריה
בתלמוד נאמר כי שמה של העיר טבריה קשור למילה "טבור", והיא נקראת כך על שם מיקומה על מפת הארץ. מסורת אחרת אומרת כי השם "טבריה" מרמז למילים "טובה ראייתה", על שם היופי המיוחד שלה, הן מבחינה פיזית – הגנים והבוסתנים היפים שלה והשתפכותה על גדות הכנרת, והן מבחינה רוחנית – היותה (באותה עת) מרכז תורני חשוב.
בשנת ג'תתפ"ט (29 לספירה) נחלש הצביון המוסרי בקרב העם היהודי, ובעקבות זאת נאלצו חברי ערכאת השיפוט היהודית העליונה, הסנהדרין, לעזוב את מקומם הנכבד על הר הבית ולצאת לגלות. צעד זה פגע במעמדה הרוחני והמשפטי של הסנהדרין, וסמכויות הענישה והאכיפה שלה נחלשו. הסנהדרין נדדה לעשר תחנות שונות, האחרונה שבהן הייתה טבריה. על פי המסורת, עם בוא הגאולה השלמה תתכנס הסנהדרין מחדש ותשוב לפעול בטבריה, ומשם תנדוד חזרה למקומה הטבעי בבית המקדש. לו יהי, במהרה בימינו!
הוסיפו תגובה