בחמשה-עשר בשבט אוכלים מהפירות שהשתבחה בהם ארץ ישראל. כמובן שהם טעימים במיוחד, אבל מעבר לטעם הפיזי מסתתר בהם סוד עמוק, סוד שיעזור לנו לפתח את האישיות ולשפר את יכולות הנפש שלנו.

אז איך עושים את זה?

קחו את האלוקית, אבל אל תשכחו את הבהמית

שני המינים הראשונים והחשובים שמבין שבעת המינים הם חטה ושעורה, שכן הם גם דגנים. למרות שיש בהם מן המשותף, החטה חשובה יותר, היא נקראת בספרים "מאכל אדם" – לעומת השעורה הנקראת "מאכל בהמה".

בכך יש מסר חשוב עבורנו.

בלב כל אדם שוכנות שתי נפשות. האחת היא "אדם", נפש אלוקית. היא נקראת אדם על שם הפסוק "אֲדַמֶּה לעליון", יש בנפש האלוקית תכונות הדומות לבורא, ועל כן היא "אדם" הראוי לשמו. הערך המספרי של המילה "חטה" הוא עשרים ושניים, כנגד עשרים ושתיים אותיות האל"ף בי"ת, כוח הדיבור שהוא מסגולתו המיוחדת של האדם.

עבודת ה"חטה" היא עבודת השם באמצעות הנפש האלוקית, דבקות בה', ולימוד התורה שניתנה בעשרים ושתיים אותיות.

הנפש השניה היא "בהמה". בנוסף לעבודת השם לגלות ולפתח את הנפש האלוקית, עלינו לשלוט ולרתום את הנפש הבהמית אל הקודש. עבודת ה"שעורה" אם כן, היא להניח 'עול' על כתפי הבהמה, ולרתום את כוחותיה ומרצה למען ה"אדם".

אנחנו צריכים לגלות ולהתגלות

וגפן - היין הוא "המשמח אלוקים ואנשים", השמחה היא תוצאה של התגלות. כל סוד היין הוא התגלות. התירוש הוא סוד כמוס בתוך הענבים, והיין הוא סוד כמוס בתוך התירוש – וכששותים יין, כל הסודות מתגלים... ובכן, הגפן הוא ההתגלות, גילוי הנפש, מיצוי הפוטנציאל האישי.

גם להתחבר, וגם להתפרט

תאנה ורימון – התאנה והרימון מסמלים שני כוחות מנוגדים הפועלים בנו. התאנה מזכירה את חטא עץ הדעת. דעת פירושו התחברות והתקשרות פנימית. כמו "והאדם ידע את חוה". עץ הדעת נאסר לאכילה על אדם וחוה, כי יש דברים שאסור "להתחבר" אתם. אבל יש דברים שבפירוש כן...

ובכן, עבודת ה"תאנה" היא ההתחברות לקודש.

הרימון לעומת התאנה, מסמל התפרטות, הרימון מלא בפרטים, גרגרים מופרדים. על הרמון אמרו חכמינו ש"אפילו הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" – יש בו ברימון פרדוקס, מצד אחד הוא מלא מלא, מצד שני הוא לא "ממולא", הוא לא מאוחד עם התכולה שלו. אדם יכול להיות "ריקן" ולהיות "מלא" באותו הרגע. הרימון מסמל, אם כן, את העשייה. המעשים הם כוח מאוד פרקטי. אדם שעושה מעשים טובים, לא חייב להיות גם אדם טוב באופיו.

עבודת ה"רימון" היא פשוט לעשות טוב, בלי קשר לשאלה האם אנחנו באמת טובים (לעומת התאנה שמתעניינת במי שאנחנו, בחיבור שלנו לדבר – ולא כל כך במה שאנחנו עושים).

גלו את הטוב המסתתר ואל תשכחו את הטוב הקיים

זית-שמן ודבש–גם כאן אנו נחפשים לשתי תכונות מנוגדות.

הזית הוא מר, והדבש מתוק. הזית מניב את השמן באמצעות כתיתה וכתישה, אבל כדי להפיק את דבש התמר אין צורך במאמץ מיוחד.

הזית מסמל אם כן את תכונת המלחמה בנפש, את החובה להילחם ולהתאמץ כדי לעמוד באתגרים שהחיים, הנפש הבהמית, האופי, הסביבה – מציבים לנו. המאבק עם עצמנו הוא טעם החיים, והוא מניב שמן למאור.

ובמקביל אין לזנוח את הדבש, המגיע מהתמר – התכונות בהם אנחנו "דבש", "תמר" במובן של "צדיק כתמר יפרח", אותם דברים בהם אין לנו צורך במאבקים, גם אותם אין לשכוח. את הטוב שיש בנו – גם אותו יש להביא לידי ביטוי.

אם נדע להתמקד בגילוי סודם של שבעת המינים, נזכה לחיים מאושרים ומלאי משמעות.

(תודתנו נתונה לרב מרדכי פרקש שליקט את הרעיונות המובאים במאמר זה)