חלק ראשון: אדריינוס מטייל ברחובות טבריה
אדריינוס המלך יצא לטיול רגלי בשבילי טבריה, כשהוא נתקל באדם זקן שחפר גומות בקרקע כדי לנטוע בהם שתילים.
אמר לו המלך: זקן, זקן! לו היית משכים קום ועובד בצעירותך, לא היית צריך לעבוד בזקנותך!"
השיב לו הזקן: "השכמתי קום וגם עבדתי עד מאוחר, ומה שטוב בעיני האלוקים אותו אני עושה."
"זקן", המשיך המלך לשאול, "בן כמה אתה היום?"
"בן מאה שנה" השיב הזקן.
"בגיל הזה אתה מתכונן לנטיעת שתילים? האם אתה מאמין שתזכה לאכול מפרותיהם?"
"אם אזכה אוכל מפירות אלו" אמר הזקן בנחת. "ואם לא, כשם שיגעו אבותיי בעבורי, כך אני יגע עבור צאצאיי".
אדריינוס הנפעם ביקש מהזקן כי אם הוא יזכה לקטוף את פרותיהם הוא יבוא ויודיע לו.
חלפו הימים, העץ הניב פרות והזקן האריך ימים. הוא נזכר בבקשתו של אדריינוס, מילא סלסלה בתאנים ושם פעמיו אל הארמון. לאחר משא ומתן קצר עם השומרים הם הרשו לו להיכנס אל המלך בכבודו ובעצמו, שלא זיהה אותו. אבל כשהזקן הזכיר לו את המפגש ברחובות טבריה, אורו עיניו של המלך.
"הביאו כיסא של זהב והושיבו את הזקן עליו"! הוא קרא לעבדיו, ולאחר-מכן ציווה שירוקנו את התאנים מן הסלסלה וימלאוה בדינרי זהב.
העבדים שידעו כי מלכם לא מחבב את היהודים בלשון המעטה, שאלו אותו: "מדוע אתה מכבד כל-כך את הזקן היהודי?"
"אם בוראו כיבד אותו והאריך את ימיו, האם לא אכבדו אני?" השיב להם הוא בשאלה.
חלק שני: השכנה החמדנית
הזקן חזר הביתה וחיש מהר פשטה השמועה ברחבי העיר על הביקור בארמון המלוכה ועל האוצר הגדול שהוא קיבל כמתנה על סלסלת התאנים.
אחת השכנות ששמעה זאת מיהרה להתלונן בפני בעלה. "בן החושך, בן החושך!" היא קראה לו בכינוי גנאי. "שמעת שהמלך אוהב תאנים?! שכננו התעשר בקלות, ואילו אתה נשארת עני כשהיית!"
היא סיפרה לו את סיפור התאנים, והוא מיהר לקחת כמות גדולה מאוד של תאנים, העמיס אותם על החמור ויצא אף הוא אל הארמון. השמועה הגיעה לאוזני המלך כי יהודי הגיע עם כמות ענקית של תאנים, מקווה לקבל תמורתם דינרים.
"קחו את השוטה והעמידו אותו בשער הארמון; כל אדם שיעבור, ישליך עליו תאנה אחת מן התאנים שהביא!" הוא פקד.
מוכה ופצוע הוא עשה את דרכו לביתו, שם הוא שיתף את משפחתו בחווייה המשפילה שעבר.
אך האישה החמדנית לא הודתה בטעותה.
"תן תודה שהיו אלו תאנים ולא אתרוגים, ותן תודה שהתאנים היו בשלות ולא פגים" הגיבה אשתו בציניות.
(לפי ויקרא רבה כה)
הוסיפו תגובה