בפרק הקודם עסקנו בדמותו של רבי יוסף קולון, גדול חכמי איטליה במאה ה-15. בפרק זה נעמוד על דמותו ויצירתו של תלמידו1 , רבי עובדיה מברטנורא (רע"ב), שחי בשלהי המאה ה-15 והיה מגדולי חכמי ההלכה שפעלו באותה עת באיטליה – ובסוף ימיו בארץ ישראל.

רע"ב ידוע במיוחד בשל שתי תרומות חשובות שלו שנשמרו בזיכרון היהודי: אחת מהן תורנית – פירושו למשנה, שהוא אחד הפירושים הפופולאריים והנפוצים ביותר שנכתבו על המשנה מאז ומעולם; והשנייה היסטורית – הלוא הן איגרותיו שנשתמרו המהוות מקור היסטורי ראשון במעלה של יהדות ארץ ישראל ויהדות ירושלים בתקופת זמן זו.

במאמר זה נתחקה אפוא אחרי קורות חייו ויצירתו של חכם הלכה חשוב זה, ומתוך כך נשתדל גם לשמוע על מצבה של היהדות באותם המקומות בהם חי ופעל רבי עובדיה מברטנורא.

רבי עובדיה מברטנורא – קווים ביוגרפיים

רע"ב נולד בסביבות שנת ה'קצה (1435) בעיר ברטנורא (Bertinoro) שבמחוז פורלי שבצפון אטליה, ומכאן כינוייו הידוע (אם כי, ככל הנראה, כינוי זה דבק בו רק לאחר מותו).

על קורותיו של רע"ב באיטליה ידוע אך מעט.

את ראשית חינוכו התורני קיבל מאביו, ונעוריו למד בישיבתו של רבי יוסף קולון, גדול רבני איטליה באותו הזמן, שהייתה אז בבולוניה בירת מחוז אמיליה-רומאניה הסמוכה לעיר הולדתו ברטנורא.

עדות לכך משוקעת באחת מתשובותיו של מהרי"ק, העוסקת בספר תורה שנמצא בארון הקודש של הקהילה, ואחד מנשיאי הקהילה העיד ששמע מאדם נכבד אחר שדודו של הטוען – ששמו היה ישראל – הקדיש ספר תורה זה לבית הכנסת לזמן מה אולם לא הפקיע את בעלות המשפחה על הספר.

על כך כתב מהרי"ק בלשון זו: "אחי האצילי רומיני יצ"ו... שאם נתברר אצלכם שזה הספר-תורה הוחזק בימים קדמונים לאביו של זה רבי ישראל או לאחד ממורישיו, שאינכם יכולים להחזיק בו, שהרי הדבר ידוע דלא שייך חזקה בספר-תורה העשוי מתוחלתו על מנת כן שיקראו בו הרבים, ושיהיה תמיד מונח בבית הכנסת עד יום פקוד אותו הבעלים, וכן פסקתי לו כבר זה ימים רבים כאשר כתבתי אל ידיד נפשי הח' עובדיה מברוטו"נלו יצ"ו"2 .

לאחר מכן התגורר במשך מספר שנים בסאן גינסיו, (עיירה קטנה במחוז מארקה). מתקופה זו נותרו בידינו מספר מכתבי המלצה ותעודות שונות בכתב ידו וכן תפילה שחיבר.

קהילת קאסטלו3

בתחילת שנות השמונים של המאה ה-15 שימש רע"ב כרב העיר צ'יטה די קאסטלו, השוכנת בצפון מחוז אומבריה שבאיטליה.

למעשה, ההתיישבות היהודית בעיר זו הייתה יחסית צעירה. רק בסוף המאה ה-14 הגיעו יהודים לעיר זו, שהייתה חלק ממדינת האפיפיור. אנו מוצאים חוזים ראשונים של מלווים יהודיים בשנת 1390, ובשנים שלאחר מכן הצטרפו לראשונים יהודים נוספים, רובם עוסקים בהלוואה, אם כי בתוכם היו גם רופאים ובעלי מלאכה. אלה באו בעיקר מרומא ומן המרכזים שבמחוז רומאניה ולה מארקה באיטליה המרכזית.

באמצע המאה ה-15 היו שבע משפחות של בנקאים פעילות בקאסטלו, ונראה שמספר היהודים שבה באותו פרק זמן הגיע לכחמישים. היה להם בית כנסת ברובע סאן אג'ידיו בביתם של האחים יצחק, שלמה ויקותיאל, הבנים של הרופא שלמה בן משולם איש חסות האפיפיור מארטין ה-5.

במחצית השנייה של המאה ה-15 נעשתה קאסטלו למרכז היהודי החשוב באזור זה. בהסכמי ה'קונדוטה' שנחתמו בשנת 1459 בין שליטי העיר ובין היהודים, שהתחייבו להשקיע בהלוואה בריבית סכום מינימלי של 3000 פלורינים, הוענקו ליהודים פריבילגיות מרחיקות לכת, לרבות אזרחות עם כל הזכויות הנלוות ובכללן הזכות להחזיק נכסי דלא ניידי. תנאי ראשון בחוזה, שכלל 24 תנאים, היה:

"בראש ובראשונה לשבח הלל והודיה לא-ל עליון הכל יכול ולשמירת תורתנו הקדושה שמשה הנביא נתן ומסר לנו ולאבותינו, אנחנו היהודים מבקשים שאדוננו ה'פריורו' ידאגו לכך ויתקנו תקנות שלפיהן לא תהיה סמכות כלשהי לאף מושל או פקיד של העיר להכריח אותנו או בני משפחתנו, או המנהלים, הפקידים, הנציגים והעוזרים העובדים בחנות שלנו, או המלמדים היושבים בביתנו, לעבוד ולעסוק בהלוואה בשבתות ובימי חגינו, וזה יכלול הלוואת הכספים עצמה, את החזרת המשכונות וכל מלאכה אחרת הקשורה בחנות ההלוואה".

הסכמים אלו חודשו ב-12 בפברואר 1485 ולא הוכנסו בהם שינויים בעלי משמעות בהשוואה לתנאים הקדומים. מושלי העיר דאגו לרשום בהקדמה לנוסח ההסכם החדש איגרת מאת האפיפיור פיוס השני, ובה ראש הכנסייה מעניק להם חופש פעולה מוחלט למציאת פתרונות כדי להקל על מצבם הקשה של עניי העיר ולספק את צורכיהם. ככל הנראה פירשו מושלי העיר את איגרת האפיפיור כאישור עקיף להמשך פעילות הבנקאים היהודים במסווה של מתן שירותים לאוכלוסייה הנזקקת.

בראש החוזה מופיעה רשימת הבנקאים שפעלו בעיר, שעליהם חלו הזכויות והחובות שבתנאי החוזה. הרשימה כוללת 17 שמות של בנקאים – ובראשם: רבנו עובדיה בן אברהם מברטנורא.

טואף כותב כי "מיקומו של ר' עובדיה בראש הרשימה בא לציין את מעמדו הבכיר בין הבנקאים הפועלים בעיר, ולמרות חוסר התיעוד על היקף עסקותיו בהלוואה בריבית אפשר להסיק שבעיני שלטונות העיר נחשב ר' עובדיה לבולט בין המלווים היהודים בריבית באותו זמן".

יש לשער שעוד בקאסטילו כתב רע"ב את פירושו לפירוש רש"י בשם: "עמר נקא", שכן ניכר בו חסרון בידיעת הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, חסרון שתוקן אחר כך באגרותיו4 .

המסע לארץ ישראל5

בתחילת שנת רמ"ז (סוף 1486) החל רע"ב את מסעו לארץ ישראל, כמסתבר בגפו, ללא אשתו וילדיו.

לפי ר' דוד קונפורטי6 , לא בשל רדיפות, מלחמות, או לחץ כלכלי אלא עלייה לשמה כדי לקיים מצוות יישוב ארץ ישראל. לפני הפלגתו הפקיד את חסכונותיו אצל הבנקאי ר' עמנואל חי מקרימינו, ששלח לו מדי שנה לאחר הגיעו לירושלים מאה דוקטים ונצייניים כריבית על פיקדונותיו, ומזה התפרנס.

בתוך איטליה עצמה ארך מסעו כשנה. הוא שהה בנאפולי, בסלירנו ובפאלמרו, ממנה יצא מאיטליה לעבר אלכסנדריה שבמצרים. בפאלמרו, כך הוא מספר באיגרת לאביו, "ביקשו ממני הברורים שאדרוש להם משבת קרוב למנחת הערב, וכך עשיתי, והתחלתי לדרוש להם בשבת של ראש חודש אב רמ"ז... עד שהוצרכתי על כורחי לדרוש כל שבת ושבת".

יום לאחר שבת בראשית רמ"ח (1488) יצא רע"ב באוניה המפליגה לאלכסנדריה, ובדרך עצר ברודוס לתקופת מה, ומשם – בט"ו טבת – יצא בהפלגה בת ששיה ימים למצרים. במצרים שהה כחודשיים, ובכ' אדר יצא לארץ ישראל.

במסעו זה לארץ ישראל תיעד רע"ב באיגרותיו את הקהילות היהודיות בכל מקום שביקר, את אורח חייהן, מנהגיהן, פרנסותיהן והנהגותיהן.

כך, בפלרמו שבסיציליה מצא 850 בעלי-בתים "בזויים לעיני הגויים ובגד אדום צריכים לשאת על ליבם לסימן". באי רודוס מצא 22 בעלי בתים דלים ואביונים, ובאלכסנדריה של מצרים 25. בקהיר מצא 700 משפחות: 150 מהן היו של קראים, שהיו שולחנים עשירים, ו-50 מהן היו של שומרונים עשירים. 50 בעלי בתים היו מאנוסי ספרד, בעלי תשובה, והשאר – 450 בעלי בתים, היו "רבנים" (יהודים שהאמינו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה). הוא תיאר את ה"נגיד" ראש יהודי מצרים וסמכויותיו.

בקהיר הישנה (פוסטט) מצא בית-כנסת עתיק ויפה המיוחס לאליהו הנביא (שם נמצאה גניזת קהיר), ובאל-קאהירה (קהיר החדשה) הכיר את רבי נתן הכהן שולאל, "סגן נגיד" בירושלים. הלה ניסה להניא את ר' עובדיה מלעלות לירושלים בשל מצבו העלוב והקשה של היישוב הקטן שחי בה והנהגת ה"זקנים" המושחתים שניצלו את דַּלַּת העם.

אולם רע"ב לא שעה לו אלא עלה לירושלים דרך מדבר סיני ועבר דרך עזה וחברון. עזה "עיר יפה וגדולה", ובה 70 בעלי בתים ולהם רב אשכנזי, ר' משה מפראג, שברח מירושלים. בחברון מצא 20 משפחות יהודיות עניות, מחציתן מזרע האנוסים.

בסך הכל לקח לו להגיע לארץ למעלה משנה וארבעה חודשים, וכאשר הגיע אליה התיישב בירושלים. כמה חודשים לאחר בואו לירושלים, סמוך לחג הפסח רמ"ח (1488), שיגר רע"ב איגרת לאביו ר' אברהם שנשאר בעיר קאסטלו. באיגרת זו, בה כאמור הוא מתאר את מסעו לארץ ואת החוויות שעברו עליו בדרכו, זאת אגב תיאור תולדותיהם, אורח חייהם ומנהגיהם של היהודים שפגש בכל מקום ומקום ששהה בו לחניית ביניים, כך הוא כותב בין היתר לאביו:

"עד אשר הגענו לעזה... והיא עיר יפה וגדולה... ובעזה היום כשבעים בעלי בתים רבנים... ביום הראשון, בי"א ניסן, נסענו מעזה... וביום השני באנו לחברון והיא עיר קטנה... הייתי במערת המכפלה ויש עליה בנין גדול של ישמעאלים וכבוד גדול ואימה יתרה נוהגים הישמעאלים במקום ההוא... וחלון קטן יש מחוץ לחומה אשר על גב המערה ואומרים שהחלון ההוא יורד למטה נגד קברו של אברהם אבינו... ושם ניתן רשות ליהודים להשתטח ולהתפלל... נסענו מחברון ביום השלישי בבקר, בי"ג ניסן, וחברון רחוקה מירושלים מהלך חצי יום... ובאנו עד מצבת קבורת רחל... והוא על אם הדרך וירדנו מעל החמור והשתטחנו על קברה... ומרחוק מירושלים כשלשת רבעי מיל... נגלתה אלינו העיר המהוללה, קרית משושנו ושם קרענו את בגדינו כחובה וכאשר עברנו עוד מעט נגלה אלינו בית קדשנו ותפארתנו ההרוס וקרענו קריעה שנייה על המקדש..."

פעילותו הציבורית של רע"ב בירושלים

בהגיע רע"ב לירושלים בי"ג ניסן רמ"ח (1488) על מנת להשתקע בה, מצא בה יישוב יהודי עלוב למדיי, שמנה לא יותר מאשר "שבעים בעלי בתים מדלת העם אשר אין להם מחיה".

כמו כן הוא מצא בקהילה קבוצה אנשים בעלי שררה, שתלטנים שנהגו בבני עמם ביד תקיפה ואכזרית. את אותם אישים, המכונים בפי רע"ב בשם 'זקנים', הוא מגנה בחריפות רבה. מדבריו וממקורות אחרים עולה7 , שאותם זקנים היו מופקדים על הטיפול השוטף בהקדשות הקהילה היהודית ושימשו כמוכסים גובי מיסי היהודים מטעם השלטונות, ולא בחלו בשום אמצעי כדי לרושש את אחיהם הנדכאים.

רע"ב קובע נחרצות כי בשל התנהגותם המרושעת נטשה את העיר מרבית האוכלוסייה היהודית, ועמה סולתה ושמנה של הקהילה.

לנוכח מציאות קשה זו ביקש רע"ב לפעול לשיפור המצב. מתברר כי עם בואו לירושלים ייחסם של "הזקנים" הללו ליתר בני הקהילה השתנה לטובה.

כך, בהשתדלותו, הופחת עול המסים מיהודי ירושלים. עד בואו היה על היהודים לשלם את המס הגלובלי שהוטל עליהם כיישוב בן 300 משפחות, אף שנותרו רק 70 משפחות, ואילו עתה היה על כל אחד לשלם רק מס גולגולת עבור משפחתו. נקבעו שלושה שיעורי מס לפי מעמדן הכלכלי של המשפחות. הנשים, הילדים, הנערים והזקנים היו פטורים מתשלום המס.

דבר זה נבע בשל אישיותו הדינמית ורבת המעש של רע"ב, שהחל נוטל על עצמו יוזמות ציבוריות רבות חשיבות בתחום החברתי והרוחני כאחד. כך למשל מיד עם בואו לירושלים השליט סדרים בענייני הקבורה; נטל חלק מכריע בפעילות הרוחנית בבית הכנסת – כדרשן, כבעל התפילה, וכמוסר שיעורי ההלכה.

הוא גם הקים מפעלי צדקה, וכך הוא כותב באחת מאיגרותיו: "הנה האדון אדניהו מהר"ר עמנואל חי מקמירינו שלח אלי מאה דוקאטי וויניציאני... והוסיף מהר"ר עמנואל הנזכר לשלוח מנחה בית ה' חמשה ועשרים דוקאטי וויניציאני, קצתם לשמן המאור וקצתם לעניים".

נראה שמאמציו של רע"ב לשיקומו ולחיזוקו של היישוב היהודי בירושלים נשאו פרי. שעה שהגיע לעיר היו בעיר כשבעים בעלי בתים יהודיים, ובחלוף שמונה שנים בלבד כבר מנה היישוב "כמו מאתיים בעלי בתים יהודים".

מסיבה בלתי ברורה נאלץ רע"ב לעזוב את ירושלים לאחר שהות של תקופה קצרה ועבר לחברון. ייתכן שסיבת עזיבתו את ירושלים קשורה במאבק מחודש בינו לבין "הזקנים", שהפעם ידו הייתה בו על התחתונה.

ושמא לכך הוא מרמז בראש איגרת ג משנת רנ"ב (1492): "כי הלכתי לחברון וגרתי בה ימים רבים עד אשר הייתה ישיבתה חביבה אליי כמעט יותר מירושלם, להיות היהודים בה מעט וטובים, ואינם כאנשי ירושלים לרוע".

מכל מקום כעבור שנים אחדות שב רע"ב לירושלים, וכפי שמעיד תלמידו בראשית שנת רנ"ו (1495): "והאיש גדול מאוד, ועל פיו יישק כל הארץ ובלעדיו לא ירים איש את ידו, ומקצווי הארץ אליו גויים ידרשו ואחרי דברו לא ישנו".

ואכן רבינו עובדיה הותיר היטב את רישומו על בני דורו ובני הדורות הבאים כאחד מחכמה התורה החשובים.

כך מספר עליו רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז): "רבינו עובדיה היה מפורסם בחכמה וראש לכל רבני ירושלים, והוא היה תלמיד אשכנזים וראה את כל דברי הראשונים".

פירוש רבינו עובדיה מברטנורא למשנה8

יצירתו הרוחנית של רע"ב כוללת חידושים על סמ"ג ועל משנה תורה לרמב"ם שמצויים בכתבי יד שונים ועדיין לא ראו את אור הדפוס, תשובות הלכתיות שרק אחת מהן הגיעה לידינו, פירוש על פירוש רש"י לתורה ועוד.

אולם גולת הכותרת של יצירתו הספרותית של רע"ב היא פירושו לכל שישה סדרי משנה, שבזכותו קנה לעצמו שם עולם כאחד ממפרשי המשנה הראשונים במעלה.

פירושו של רע"ב למשנה הוא אחד הפירושים הפופולאריים והנפוצים ביותר שנכתבו על המשנה מאז ומעולם, אך אין זה הפירוש המקיף הראשון למשנה: קדמו לו הרמב"ם, שכתב פירוש מקיף לשישה סדרי משנה, ורש"י, שבפירושו המקיף על התלמוד פירש גם את המשנה.

שני הפירושים מצויים היו בידי רע"ב והוא אף הירבה להשתמש בהם בכתיבת פירושו, כשפעמים רבות הוא העתיק מהם לפירושו קטעים שלמים מלה במלה ללא כל שינוי, או בשינויים קלים בלבד.

ההסבר לכך הוא, שמטרת רע"ב לא הייתה רק לפרש את המשנה – אלא לפרשה אליבא דהלכתא, כמתחייב מסוגיית הגמרא ומן ההלכה בכללותה, תוך הוספת פסקי ההלכות במקומות שבהם יש מחלוקת תנאים ותוך הוספת פרטים אחרים החשובים לעניין יישומו של דין המשנה בזמן הזה9 .

מסיבה זו ראה רע"ב לכתוב פירוש נוסף, משום שבפירוש רש"י לא מצא רע"ב תשובה לצורך לשלב בפירוש גם את המימד הפסיקתי, ואילו פירושיו של הרמב"ם – עם שיש בו ביאור לענייני המשנה, בנוסף להיבט הפסיקתי – אינו בנוי בצורה של פירוש שיטתי של כל מילה ופיסקה הטעונות הסבר והמתבארות בפועל בסוגיית הגמרא, ולא תמיד כולל פירושו של הרמב"ם התייחסות לכל האמור בגמרא בקשר עם הבנת המשנה, טעמה והאוקימתא שניתנה לה.

מגמת רע"ב אפוא הייתה לתת פירוש שיהיה דומה במבנהו לפירוש רש"י, שכל מילה ופיסקה הטעונות הסבר יפורשו כמתבקש מסוגיית הגמרא אליבא דהלכתא, ופירוש זה ישקף כל שמצוי בסוגיית התלמוד בקשר עם המשנה (להוציא משא ומתן, איבעיות וכדו' שאינם קשורים ישירות עם הנאמר במשנה).

ככל הנראה, בכך ביקש רע"ב להציע חיבור שבו ששה סדרי משנה הם יחידה עצמאית. כלומר, פירוש שבו ביאור דברי המשנה אינו תלוי במה שנמצא בתלמוד אלא מצוי בפירוש גופו, והניתן ליישום הלכה למעשה, לאור העובדה שהפירוש כולל התייחסות מפורשת לפסיקת ההלכה המתחייבת מכל דין במשנה10 .