מה טוב היה אילו כל הטענות שהועלו לעיל היו טענות מופשטות, שמקומן בלימוד מדעי המדינה, בדיון עיוני או בוויכוחי סלון. למרבה הצער, אין זה כך. מדובר בעובדות מציאותיות שממשלות ישראל במשך 30 השנים האחרונות בחרו להתעלם מהן. כתוצאה מכך נוצרה מגמה, ואף דפוס החוזר על עצמו שוב ושוב, של ויתורים חוזרים לערבים ללא כל תמורה. פעם אחר פעם נחלנו תבוסה בשולחן הדיונים, והפסדנו את מה שהשגנו בדם, ביזע ואף בנסים גלויים בשדה הקרב. אלפי חיים של יהודים – וגם של ערבים – נגדעו. המונח "הסכם שלום" הפך מושג נרדף לתביעות כלפי הישראלים וויתורים מצדם.
במשך תקופה זו, על רקע הויתורים שנעשו, נשמע קול שונה. במשך עשרות שנים נשמע קולו של הרבי מליובאוויטש, אשר שימש כמקור של חוסן, אמונה ובטחון, וביטא באופן ברור חזון והדרכה בנוגע לעתיד ארץ ישראל ותושביה.
אין מדובר בהסטוריה בלבד. טביעת העין וראיית הנולד של הרבי משליכה גם על ההוה. חכמתו וראייתו החודרת שופכות אור על הבעיות עמן אנו מתמודדים גם היום.
בדפים הבאים נגיש סקירה הסטורית קצרה על מספר שלבים בסכסוך הישראלי-ערבי, לצד ניתוחי המציאות וההנחיות שהרבי חלק עמנו באותן תקופות. ושוב, המטרה איננה חיטוט בעבר, אלא נשיאת מבט מפוכח יותר לעתיד. ניתוח טעויות העבר לא נועד לנגח או להבליט מגמות שליליות, אלא לאתר את הגישות הבעייתיות שממשיכות לפגוע במדיניות הישראלית ולערער את בטחון תושבי ישראל. הלימוד מן העבר עשוי למנוע מאתנו להכשל שוב באותן הטעויות. על ידי הבחינה המחודשת של העבר נוכל ליצור דרך חדשה לעתיד, דרך שתביא בטחון, צמיחה ותקוה לשלום בארץ.
מלחמת ששת הימים והאירועים שבעקבותיה
קשה לשחזר היום את ההרגשה ששררה לפני מלחמת ששת הימים. בזמן ההוא, אנשים בכל מקום – בארץ ישראל ומחוצה לה – האמינו בכנות האיום הערבי להשליך את יהודי ישראל לים. הם חשו שזהו ענין של זמן עד שהתכניות הערביות יצאו לפועל, וככל שזמן המלחמה קרב עלה מפלס החרדה.
בניגוד לאוירה הכללית, הרבי הקרין אמונה ובטחון. הוא התבטא לפני המלחמה, בציבור וביחידות, כי זו תקופה הרצופה בהשגחה אלקית הנוטה חסד לעם היהודי, והבטיח כי תוך זמן קצר יזכו לראות נפלאות גדולות. בעוד תלמידים אמריקאים ששהו בארץ ישראל צבאו בהמוניהם על שדה התעופה, הרבי אמר לחסידיו שבאו מחו"ל להשאר בארץ הקודש תוך הבטחה שאינם נמצאים בסכנה.
מיד בתום המלחמה הרבי החל להשמיע ברבים דברים נגד מסירת השטחים שישראל שיחררה בזמן המלחמה. בנקודת הזמן ההיא, איש לא הבין למה מכוונים דבריו– אף אחד לא העלה על דעתו את האפשרות שמדינה תמסור שטח ששוחרר על ידה במלחמת מגן.
הטוטליטריות של המשטר הרודני והפיגור הכלכלי שאפיינו את החברה הרוסית לא יכלו להתמודד עם אתגרי הזמן, והקרמלין התמוטט. לאמריקה, בניגוד לכך, היתה חברה נמרצת וחזקה, שהיתה מסוגלת להתאים את עצמה לשינויי המצבובכל זאת, זמן קצר לאחר המלחמה הגיעה לוושינגטון משלחת רשמית מירושלים, וביקשה מהאמריקאים להעביר לערבים הצעה לקבל מישראל את הריבונות על השטחים שנלקחו מהם במלחמה, תמורת הסכם שלום. בתחילה האמריקאים היו מופתעים; הם לא האמינו למשמע אזניהם. אך כאשר ישראל חזרה על הצעתה הם העבירו לערבים את המסר. הערבים, מצדם, הוכו בתדהמה. הם לא חלמו שישראל תשקול לוותר על השטחים ששיחררה. מכל מקום, האמריקאים הבטיחו לערבים שישראל מתכוונת להצעתה.
מדוע לא הסכימו הערבים? באותו זמן הם לא יכלו להעלות על הדעת אפילו תשלום מס שפתיים למושג השלום עם ישראל. שנאתם היתה כה גדולה ומוחצנת, עד שהם לא יכלו להצהיר בגלוי על מוכנות לסיום התוקפנות נגד ישראל, ובוודאי שלא על נכונות להגיע לשלום.
בכל זאת, הערבים עיכלו את המסר הישראלי. מאותו זמן הם פתחו במערכה דיפלומטית הקוראת להחזרת השטחים שישראל כבשה במלחמה. לולא ההצעות הישראליות, העולם הערבי לא היה חולם לתבוע תביעות כאלו. עד אז הם הניחו שיוכלו לחזור ולשלוט בשטחים אלו רק אם יצליחו להביס את ישראל בשדה הקרב, ולא העלו על דעתם שישראל תהיה מוכנה להקריב שטחים אלו על שולחן המשא ומתן.
בדומה לכך היתה ההתיחסות לערביי יהודה ושומרון. מיד אחרי המלחמה ברחו 200,000 ערבים למדינות שכנות. גם לרבים אחרים היו כוונות עזיבה, ובוודאי שהם היו מצטרפים לחבריהם אילו היו מציעים להם פיצוי כלכלי. באותו זמן, גם המדינות השכנות היו נאלצות לקלוט את אותם ערבים. ובכל זאת, כבר בעת המלחמה דאגו מנהיגים ישראלים לסגירת הגבולות ופעלו למנוע את בריחת הערבים. אפילו אחרי המלחמה, כאשר הגבולות היו פתוחים, היו שפע מאמצים ממשלתיים לשכנע את הערבים להשאר תחת השלטון הישראלי. בתקופה ההיא הסבירה ממשלת ישראל כי היא מתאמצת לשכנע את הערבים להשאר כדי שתוכל להוות דוגמה חיה לדו-קיום בין העמים.
איזה קוצר ראיה! אם הערבים היו עוזבים הרי שגם האינתיפאדה, גם הבעיה הדמוגרפית, וגם כל שאר הבעיות הרגישות שהאוכלוסיה הערבית ביהודה ושומרון יצרה, בכלל לא היו צצות. כל הפחתה משמעותית באוכלוסיה הערבית היתה מצמצמת את ההיקף ואת המשמעות של הבעיות הללו.
במקום זאת, הממשלה הגבילה את הישוב היהודי בעיר העתיקה בירושלים1 ופגעה בתהליכי ההתיישבות ביהודה ושומרון. במקום ליצור מציאות שתאחד את ירושלים ותקבע בעלות על יהודה ושומרון, כפי שהכריח ההגיון הבסיסי, התיחסה ישראל לשטחים החדשים כ"שטחים כבושים". תפיסה זו התחזקה בכך שהממשלה הישראלית והתקשורת הרשמית התייחסה לגדה המערבית בתור "השטחים" במקום להשתמש בשם העברי – יהודה ושומרון. יתרה מזו: אי-החלת החוק הישראלי על האזורים שנכבשו שידרה מסר כי הממשלה מתיחסת לערבים כאל הבעלים החוקיים של השטח, ורמזה כי מעמדם של האזרחים הערבים בשטח זה יוסדר על ידי נסיגה ישראלית.
בניגוד להתנהגות זו, הרבי קרא כבר בתחילה ליישב את כל הארץ, בהדגישו שלא רק מנקודת מבט רוחנית, אלא גם מנקודת מבט בטחונית, ארץ ישראל היא ישות אחת שאסור לחלקה. הוא לא ראה בתכנית הממשלתית להתיישבות חלקית פתרון למצב. תכנית זו העמידה את המתיישבים עצמם בסכנה, ולא גילתה מחויבות ישראלית להחלת הריבונות על כל ארץ ישראל.
מלחמת ההתשה
לאחר מלחמת ששת הימים נמשכה העוינות הערבית כנגד ישראל. לאורך תעלת סואץ נמשכו קרבות דמים בין צבאות ישראל ומצרים.
באותה תקופה השקיע ממשל ניקסון מאמצים ניכרים כדי לתווך בין הצדדים ולהשיג הפסקת אש. לאורך המשא ומתן הארוך הזהיר הרבי את ישראל מביצוע ההסכם, בהסבירו שמצרים מעונינת בהפסקת אש כדי שתוכל להתכונן למלחמה הבאה. "עוד לפני שיבש הדיו על ההסכם", הזהיר הרבי, "מצרים תפר את הפסקת האש, ומי יודע כמה חיים יאבדו במלחמה הבאה בשל כך".
לישראל היה יתרון צבאי. הצבא הישראלי שלט בגדות הסואץ ומנע את השימוש בהן, וניכר היה רישומה של טבעת החנק על הכלכלה המצרית. ובכל זאת, במשא ומתן, המצרים הגישו תביעות יהירות ויומרניות. בתחלה היססו הישראלים, אך במשך המשא ומתן הם נכנעו לכל אחת מהתביעות המצריות.
במשך המלחמה מתח הרבי בקורת גלויה על ממשלת ישראל, זעק נגד היסוסיה והתנודדותה, והתריע על נכונותה להקריב חיי חיילים ואזרחים כדי לרצות את דעת הקהל העולמיתהאם נשמר כבודה של ישראל בהסכם זה? בהסכם הפסקת האש נקבע כי על הישראלים לסגת והמצרים מתחייבים שלא להעביר ארטילריה כבדה אל מעבר לתעלת סואץ. אך בפועל, יום לאחר חתימת החוזה יכול היה העולם כולו לחזות בהפרתו, ולראות כיצד המצרים חוצים את התעלה עם כלים ארטילריים וסוללות טילי נ.מ. ומתבצרים עמם בחצי-האי סיני. הפרה בוטה זו של ההסכם צולמה ופורסמה בעיתונות ובטלויזיה בעולם כולו.
וכיצד הגיבה ישראל? היא הגישה כמה מחאות רפות, ולאחר מכן עברה על כך לסדר היום. יכולנו לפתוח במערכה ארטילרית שהיתה משמידה את הציוד המצרי עוד לפני שהתמקם והתבצר. העולם כולו היה מבין זאת, מכיון שהמצרים הפרו את ההסכם באופן גלוי ובוטה ממש בטרם יבש מעליו הדיו. אך הצבא הישראלי שתק, ואפילו הדיפלומטים הישראלים לא פתחו במערכה של מחאה גלויה ותקיפה.
מה גרם לישראלים לשתוק? ראשית, התקוה שהפסקת האש תהיה השלב הראשון בדרך להסכם שלום, ושנית, ההנחה שהחתימה על חוזה השלום תטה את הכף האמריקנית לטובת ישראל ותעזור לה לקבל נשק מארה"ב. לאף אחת משתי הנחות אלו לא היתה אחיזה במציאות. צריך היה להיות הוזה חסר תקנה כדי לדמיין שנאצר יסכים להגיע להסכם שלום עם ישראל. כמו"כ, הנשק האמריקאי לא היה תלוי בויתורים ישראליים. האמריקאים לא היו מעונינים בחולשת העמדה הישראלית, והם הניחו כי כנגד התביעות הערביות הרבות, המזיקות לבטחון ישראל, תציב האחרונה תנאים נגדיים ותדחה בתוקף את התביעות המסוכנות. הם לא יכלו להעלות על דעתם שישראל תיכנע לכל הדרישות הערביות. אך בכל זאת, אלו היו התשובות שקבלו הורי החיילים שנהרגו בשלש השנים שקדמו להסכם, במענה לשאלות שהציגו לממשלה בדבר הויתורים למצרים.
הנסיגה וההיערכות מחדש בעקבות ההסכם גרמו לכך שבמלחמת יום כיפור (1973) יכלו המצרים לחצות ללא כל קושי את תעלת סואץ ולהעביר את סוללות הנ.מ. שלהם לחצי-האי סיני, ובכך לגרום אבדות רבות למטוסי חיל האויר הישראלי. הפסקת האש נתנה לישראלים הפוגה מהמערכה, אך לא לטווח הארוך, ובסיכומו של חשבון הביאה לאבדן חיי אדם רבים. לולא הענקת עמדות אסטרטגיות וחשובות כל-כך למצרים, היו נמנעות אבידות רבות בנפש לצבא הישראלי, וסביר אף להניח כי מלחמת יום הכפורים היתה נמנעת לחלוטין. בלעדי האחיזה בחצי-האי סיני, לא היה למצרים הבטחון העצמי הדרוש כדי לפתוח במלחמה נגד ישראל.
מלחמת יום כפור
בחדשים שקדמו למלחמת יום כפור הצטברו במודיעין הישראלי ידיעות על התחמשות הצבאות הערביים ועל האפשרות למלחמה. הם הזהירו כי ישראל לא תוכל להסתמך על הצבא הסדיר בלבד, וכדי להלחם בכח צבאי כזה, היא תזדקק לגיוס מערך המילואים שלה. אך בכל פעם שראש הממשלה והקבינט הבטחוני נתבקשו להכריז על כוננות הם דחו את הבקשה. "אין צורך להכניס את הציבור לפניקה," הסבירה גולדה מאיר.
בימים הסמוכים למלחמה, ואפילו ביום בו פרצה המלחמה, תבעו כמה מאלופי צה"ל בכינוס הקבינט הבטחוני להכריז מיידית על גיוס המלואים, משום שידעו בוודאות כי הערבים מתכוננים לפתוח במלחמה. הם הסבירו כי הגיוס עצמו יוכל למנוע את המלחמה, משום שהמוכנות הישראלית למלחמה תגרום לערבים להסס ולפחד מלתקוף, ואפילו אם יבחרו הערבים בכל זאת לתקוף, תוכל ישראל להדוף את המתקפה ולהערך מיד למתקפה נגדית.
למרות הדחיפות בדרישות צה"ל, הקבינט נמנע מלקבל החלטה על גיוס מלואים. בביוגרפיה שלה מודה גולדה מאיר כי הונחו לפניה דו"חות מודיעין שהתריעו מפני מתקפה קרובה. בכל זאת נמנעה ממשלת ישראל מלגייס את חיילי המלואים, כדי שהעולם לא יראה את ישראל כתוקפן הפולש למדינה שכנה. בכך שישראל תאפשר לשכנותיה לתקוף אותה היא תוכל להוכיח לעולם כולו שהיא מדינה שלוה ושוחרת שלום, ותעודד בכך את האמריקאים לסייע לה באספקת נשק.
ביום בו נחת סאדאת בישראל הסביר הרבי שאומץ לב, סבלנות ואורך רוח הם הדרך היחידה לשלום אמיתי ובטוח זו טענה כה אבסורדית ומגוחכת, עד שקשה לנסח אותה כך שתשמע הגיונית, אך זו היתה המציאות. בגלל רצון הממשלה שישראל תוצג כמדינה שוחרת שלום, נכפתה עלינו מלחמה אכזרית, שהיוותה סכנה של ממש לקיום המדינה, ונהרגו בה למעלה מ-2500 יהודים. חלק גדול מחללים אלו נפלו בימיה הראשונים של המלחמה, כאשר חוסר ההיערכות הישראלית איפשר את המתקפה הערבית. בשל ההתקדמות המהירה של הערבים בימים הראשונים של המלחמה, נאלצו הישראלים להלחם בהמשך מעמדות נחותות.אך בכך לא תמה הנכונות הישראלית להקריב את בטחון המדינה ואת חיי חייליה ותושביה, בשל שיקולי הפוליטיקאים ודעת הקהל העולמית. כאשר הצבא הישראלי הצליח, בעזרת ה', להטות את הכף בשדה הקרב; כאשר הוא הצליח להחזיר את המערכה לתחומי סוריה ומצרים, ערך מתקפת נגד ונחל נצחון מזהיר; כאשר צה"ל כבש בחזרה חלקים גדולים מהגולן והתקדם לעבר דמשק, הנה, הגם שהצבא היה רק קילומטרים ספורים מהבירה הסורית, ולא היה כח התנגדות ניכר שיעצור את ההתקדמות – המתקפה נעצרה בפתאומיות. במקום לכבוש את הבירה הסורית, הצבא הישראלי פשוט נעצר.
ומאחר שהצבא לא המשיך בהתקפה, ניתנה לצבא הסורי האפשרות להיערך מחדש ולגרום אבידות לישראלים. אבל הנזק העיקרי היה עוד גרוע מכך – שהמלחמה הסתיימה בזמן סמוך לעצירת הכחות. באם דמשק היתה נכבשת, סוריה היתה מנוטרלת למשך עשרות שנים. בפועל, אחרי המלחמה, חזרה סוריה להיות יריבתה העוינת ביותר של ישראל.
מדוע לא השתמשה ישראל בשעת הכושר? מכיון שדעת הדיפלומטים גברה על דעת אנשי הצבא. הדיפלומטים פחדו מתגובת העולם הגדול. האם היה מקום לפחד מתגובה משמעותית בעולם?
מדינות הגוש הקומוניסטי תמכו ממילא, מאז ומעולם, בעמדת הערבים, ולא היה כל סיכוי שהם יטו לפתע לטובת הצד הישראלי. ולעומתם, האמריקאים היו מרוצים ביותר אם דמשק היתה נכבשת – הלא סוריה הזדהתה תמיד עם רוסיה, והאמריקאים היו מעוניינים בכך שהיכולת הסורית תוגבל. כמו כן יש להדגיש שאלמלי הנוכחות והתמיכה הסוריות, גם לא היתה מתפתחת הבעיה בגבול לבנון.
נכון הוא שאמריקה היתה מוחה; היא היתה צריכה לעשות איזו מחוות פיוס כלפי הערבים, אך כולם היו מבינים שזו מחוה בלבד. אם כן, ישראל יכולה היתה להשקיע בבטחונה שלה ללא כל חשש מהתערבות חיצונית ממשית.
אמת היא כי מבצע כזה יכול היה לגרום לאבידות ישראליות, אבל גם מבלי שתקפנו כבר היו אבידות במלחמה עם הסורים, והסכנה מאבידות נוספות היתה קיימת. כאשר אדם סובל ממחלה ממארת הוא עושה את מה שנחוץ בכדי להתמודד עם הבעיה. ניתוח יכול להיות כואב, אך הוא נחוץ כדי למנוע את התפשטות המחלה. וככל שהפעולה הדרושה תוקדם, מצבו של החולה ישתפר מהר יותר.
טעות דומה נעשתה בחזית המצרית. הארמיה המצרית השלישית חדרה לחצי-האי סיני, אך כותרה שם על ידי יחידות ישראליות. קו האספקה שלהם נותק והם היו ללא מזון ומים. כחות החלוץ הישראליים כבר חצו את תעלת סואץ ואיימו על הבירה המצרית. באופן בלתי מפתיע, המצרים החלו לדרוש הפסקת אש. הגם שהם פתחו במלחמה, כעת הם רצו לסיימה מהר ככל האפשר.
האם ישראל תבעה את כניעתה של הארמיה השלישית? לא. במקום זאת הם נתנו למצרים אפשרות לקבל עזרה חיונית מארגוני עזרה ורווחה. התוצאה היתה שהארמיה השלישית לא נכנעה, ומשום כך התיחסו אליה בהסכמי הפסקת האש כמי שכבשה חלקים מסיני. שוב, נצחון מזהיר בשדה הקרב הפך להפסד על ידי הדיפלומטים בשולחן הדיונים. ומדוע? מכיון שישראל לא היתה מוכנה לעמוד בתוקף על דעתה, ולהמתין לכך שהלחץ האמריקאי יעבור לצד המצרי. למרות שהמצרים נזקקו להפסקת האש יותר מישראל, הרצון הישראלי להוות דוגמה לעם שוחר שלום הביא את ישראל לויתורים על גבי ויתורים.
בניו יורק, החדשים שלפני המלחמה היו רצופים פעילות נמרצת. הרבי, שלא ניזון ממקורות מודיעין ישראליים, החל במבצע חיזוק החינוך היהודי לילדי ישראל. הוא ציטט את הפסוק "מפי עוללים ויונקים יסדת עז להשבית אויב ומתנקם",2 והסביר כי לימוד התורה של הילדים נותן הגנה רוחנית לעם ישראל. לאורך חדשים חזר הרבי ובאר פסוק זה בהתוועדויות צבוריות, במכתבים ובפגישות אישיות. מאוחר יותר, גילה כי הרגיש כעין דחף מלמעלה לעשות צעד זה.
לאחר פרוץ המלחמה, הרבי דיבר בחריפות נגד אי המוכנות הישראלית לתקוף את דמשק. הוא דיבר על כך בהתוועדויות ציבוריות ובפגישות אישיות עם מנהיגים ישראליים. "כאשר שאלתי מפקד צבאי מדוע צה"ל לא כבש את דמשק", סיפר הרבי, "הוא השיב לי, שדמשק מוקפת שטח הררי. לולא הייתי שומע זאת בעצמי, לא הייתי מאמין שתירוץ כזה יכול להנתן".
באמריקה – האם האמריקאים יצאו מגדרם כדי לשבח מנהיג רוסי שבא לבקר בארצות הברית? ההתנהגות הישראלית שידרה את האמירה ש"אם סאדאת חושב שאנו חשובים, כנראה שאנו באמת כאלה". שוב ושוב עודד הרבי את הישראלים להכיר שהם ניצלו בהשגחה אלקית ניסית. "במקום להמשיך בהתקדמותם, לאחר פריצת קו בר-לב בסיני ושבירת המגן הישראלי בגולן, עצרו המצרים והסורים את התקפתם. עצירה בלתי מוסברת זו היא שנתנה לישראלים את הזמן לגייס את צבא המילואים ולהיערך להשיב מלחמה". "כהכרת תודה לריבון העולמים", אמר הרבי, "היו הישראלים צריכים להשתמש בחכמה ביתרון הצבאי שניתן להם ולכבוש את השטחים החדשים, ולא לוותר על כך בגלל שגעונם של כמה דיפלומטים".הסכם קמפ-דיויד – אומץ לב של מי?
בשנת 1977 ארע מאורע היסטורי. אדם אחד מיקד את כל תשומת הלב העולמית כשהביא איתו בשורת שינוי בסכסוך הערבי-ישראלי – אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, החליט לבקר בישראל.
עד אז ישראל נפגשה עם הערבים רק בשדה הקרב, וכעת הם יכלו לשבת ולדבר זה עם זה ללא צורך במתווכים.
לסאדאת היה אומץ לב. הוא הבין שהנתיב בו צעדו הוא וקודמיו לא הביא להם הצלחה. הוא באמת דאג לעתידה של מדינתו, והבין שיש דברים שצריכים להשתנות. לכן, במקום להקשיב לעצות הישנות והמשומשות שקבל מיועציו, ממנהיגי ערב האחרים, מוושינגטון וממוסקבה, הוא החליט לעשות דבר שאף אחד לא חלם עליו: הוא יבקר בישראל.
מה היתה כוונתו? הוא רצה להחזיר לריבונותו את שטחי סיני שמצרים הפסידה במלחמה. הוא רצה שינתן לו הזמן הדרוש לבנות מחדש את כחו הצבאי, ללא איומי מלחמה. הוא רצה סיוע כלכלי אמריקאי. האם גם רצה, בכנות, לכונן שלום עם ישראל? אי אפשר לדעת. לעמיתיו הערבים הסביר שהוא אינו נכנע לשום תכתיב. "אני אקבל את מה שאפשר ללא מלחמה, ואז אוכל לחזק את מעמדה של מצרים", הוא אמר, "ואת האתגר להביס את הצבא הישראלי בשדה הקרב אותיר לדור הבא".
האם היתה לסאדאת כוונה נסתרת? האם גישושי השלום היו נסיונות כנים? שוב, לא נוכל לדעת. אך הבה נתבונן מעט במתחולל היום, מעל 25 שנה אחרי ביקורו: ישראל מסרה למצרים שטח רב, תוך הרס חבל ימית. היא הקריבה את שדות הנפט המפותחים והיקרים, והרסה כמעט לגמרי את כלכלתה. ישנו אכן הסכם שלום קר מאד בין ישראל ומצרים, אך אין כמעט שיתוף פעולה מדיני וכלכלי בין המדינות. בכל אירוע מדיני או כלכלי הנערך במצרים, הנציגות הישראלית מושפלת בהפגנתיות. תיירים מצריים כמעט ולא באים לישראל, ותיירים ישראלים שמגיעים למצרים זוכים שם לעתים קרובות ליחס עוין. בתקשורת ובחינוך המצריים ישראל עדיין מוצגת כאויב. הצבא המצרי, שהתחמש וגדל פלאים בסיוע אמריקאי בעקבות הסכם השלום, ממשיך לאגור נשק, ומעת לעת מנהיגים מצריים מדברים על מלחמה עם ישראל. בהערכות המודיעין של ישראל החשש מפני מלחמה עם מצרים הוא מהאיומים הכבדים ביותר על ישראל, עד שהוא מונע ממנה לתפקד כראוי בחזיתות אחרות3.
האם זו היתה כוונתו של סאדאת? האם המציאות היתה שונה אלמלא נרצח?
אין זה משנה. המציאות היא המבחן לציפיות שלנו מהאויב איתו אנו חפצים לכרות חוזה שלום. ברור לגמרי שכאשר עושים צעד שכזה יש לקחת בחשבון את התסריט הגרוע ביותר, ולא לצפות לטוב בלבד. איננו יכולים לצפות את העתיד, ומשום כך איננו יכולים להקריב דברים משמעותיים מתוך תקוה שהכל יסתדר.
בנוסף לכך: כדי להשיג שלום – האומץ, ההחלטיות, ונטילת היוזמה שאפיינו את הצעד בו נקט סאדאת, היו צריכים להופיע באותו אופן בצד הישראלי. לדאבוננו, דבר זה היה חסר.
אי אפשר להשיג שלום בר-קיימא כאשר צד אחד נותן והצד השני מקבל בלבד. התנהגות כזו אינה יוצרת יחס של כבוד הדדי בין היריבים, ולהפך – החולשה מעודדת את היריב לנסות ולהשיג יתרון גדול יותר. כאשר שני הצדדים מוותרים יש סיכוי להגיע להסכם מתוך כבוד הדדי, אך כאשר צד אחד בלבד עושה את כל הויתורים ולצד השני אין שום דבר שמחייב אותו להסכם, אין כל וודאות שהסכם זה יתקיים. זה מה שקרה בקמפ-דיויד.
למרות הדחיפות בדרישות צה"ל, הקבינט נמנע מלקבל החלטה על גיוס מלואים. בביוגרפיה שלה מודה גולדה מאיר כי הונחו לפניה דו"חות מודיעין שהתריעו מפני מתקפה קרובה לפני ההסכם עם מצרים, שלטה ישראל על מרחב אסטרטגי גדול. היא שלטה ופיקחה על הנקודות מהן עלול היה הצבא המצרי לתקוף את ישראל. היו לה שדות תעופה צבאיים בסיני, שנתנו לה יתרון בפעולות הגנה והתקפה. היו לה שדות נפט, שהבטיחו אספקת אנרגיה חיונית במצב של מלחמה וחיזקו את הכלכלה הישראלית בזמני שלום. את כל זה הקריבה ישראל. ולא די בכך, בגין גם נתן הוראה להחריב את העיר ימית ואת שאר הישובים החקלאיים בצד הישראלי של רצועת עזה.בתור תגמול, מדינת ישראל קבלה לידיה פיסת נייר. סאדאת לא נדרש לתת שום תמורה ממשית.
משרד החוץ הישראלי טען כי עצם העובדה שסאדאת הכיר בזכות הקיום הישראלית היא פריצת דרך גדולה, אבל מלבד השאלה האם באמת היתה כאן נכונות כנה לשלום, עצם הטענה ראויה לדיון. האם מוצדק להקריב משאבים צבאיים וכלכליים גדולים תמורת הצהרה בלבד?
בעצם, שורש הטעות בגישה הישראלית עמוק יותר. סאדאת נהפך לגיבור לאומי בישראל. שיבחו והיללו אותו בכל רחבי הארץ, וחגיגות גדולות נערכו לקראת בואו. הישראלים כל כך שמחו שמנהיג ערבי מוכן להכיר בקיומם. ההתרפסות היתה כה גדולה, עד שהיו חברי כנסת שהציעו לקבוע כחובה את לימוד השפה הערבית בבתי הספר.
האם דבר כזה קרה אי פעם במצרים? האם המצרים חגגו את הקשר עם ישראל? ובאמריקה – האם האמריקאים יצאו מגדרם כדי לשבח מנהיג רוסי שבא לבקר בארצות הברית? ההתנהגות הישראלית שידרה את האמירה ש"אם סאדאת חושב שאנו חשובים, כנראה שאנו באמת כאלה". במקום שההערכה העצמית תנבע מתחושת יעוד פנימית, היא נעשתה תלויה בהכרתו של האויב.
סאדאת שמע את ההתרגשות הישראלית וקלט את המסר. הוא הבין שאין כל צורך בויתורים מצדו.
יותר מכך, ישראל דברה עם סאדאת כאילו הוא המנהיג של כל העולם הערבי. ישראל הבטיחה לו הבטחות בקשר ל"גדה המערבית", ובקמפ-דיויד נטבע המונח "אוטונומיה". הפלסטינים, מצדם, כבר הצהירו בפומבי שאין הם רואים בסאדאת את נציגם. הוא לא התחייב להם כל התחייבות, והם לא חשו כל מחוייבות אליו. העלאת הנושא הפלסטיני על השולחן נועדה בבירור לשדרג את מעמדו של סאדאת בעולם הערבי, וכאשר הנושא הועלה, ישראל צריכה היתה לומר את האמת הברורה: "נושא זה איננו הבעיה שלך, ושלום עם הפלסטינים הוא נושא שבינינו לבינם". סאדאת היה מקבל אמירה זו ועוזב את הבעיה הפלסטינית, שהרי האינטרסים האמיתיים שלו נגעו רק לעניניה הפנימיים והאסטרטגיים של מצרים.
בכל זאת, הישראלים נענו לתביעתו של סאדאת, והתחייבו לוותר על חלק מזכויותיהם בשטחי יש"ע. בשביל סאדאת, הדרישה המוגזמת היתה קפריזה – לא היה לו מה להפסיד, אז מדוע לא לתבוע? לעומת זאת, לישראל היתה כאן אפשרות רק להפסיד – היא לא יכלה להרויח שום דבר מדיונים עם סאדאת בנושא הפלסטיני, ובכל זאת היא דיברה בנושא זה והיתה מוכנה לויתורים.
האמת שבשביל להשיג הסכם שלום לא היה שום צורך בויתורים ישראלים. סאדאת נצרך לעזרה ולכסף האמריקאיים, ולא היה יכול להשיג זאת ללא חתימת הסכם שלום עם ישראל. את הגשרים עם שאר העולם הערבי הוא כבר שרף, והוא לא היה מוכן לנטוש את המשא ומתן בידים ריקות. גם הנשיא קארטר היה שקוע עמוק בקמפיין הבחירות לנשיאות, ונזקק להשיג הסכם שלום כדי לשפר את תדמיתו בעיני הבוחרים. ראש הממשלה בגין, לעומתם, לא היה זקוק למאומה, ולא יכול היה להרויח דבר מתהליך זה: סאדאת לא היה מוכן לתת שום דבר ניכר עבור תהליך השלום, ובישראל גם לא היה אז זמן בחירות. לאידך, עצם העובדה שהוא היה ראש הממשלה שהביא את סאדאת לירושלים כבר חיזקה את מעמדו של בגין באופן ניכר.
במצב זה, אין ספק כי על אף שסאדאת היה תובע תביעות רבות – ויתכן אף שאמריקה היתה תומכת בו בתחלה – הרי שבאמת היו הקלפים בידיו של בגין. לא היתה לו שום סיבה להיכנע. ובכל זאת בגין עשה ויתור אחר ויתור, ונתן, לעתים בהתנדבות, נכסים בטחוניים וכלכליים ללא שקיבל שום תמורה. זה היה מיותר לחלוטין. הוא היה יכול לצאת מהפסגה עם חוזה שלום מבלי לוותר שום ויתור משמעותי.
האם כל זה הוא בגדר ניחוש בלבד? בכלל לא. על אחת הנקודות הרגישות ביותר במשא ומתן עמד בגין בתוקף, וסאדאת ויתר. סאדאת תבע שבגין יוותר בנוגע לירושלים. בנקודה זו אמר בגין בנחישות "לא" והנושא ירד מסדר היום. התחייבות מצדו של בגין לשנות את מעמדה של ירושלים היתה מחמיאה מאד לסאדאת, אך כאשר בגין עמד בתוקף על עמדתו, סאדאת שתק וויתר על תביעותיו.
באותו אופן ניתן היה להשפיע גם על נושאים אחרים. סאדאת יכול היה לתבוע, אך אם בגין היה אומר "לא" בנחישות ובתוקף, הלחץ האמריקאי היה עובר ממנו אל סאדאת. סאדאת היה מוכרח לוותר, משום שהיה לו הרבה יותר מה להפסיד.
נקודות אלו העלה הרבי בהתוועדויות צבוריות בזמן ביקורו של סאדאת בישראל. ביום בו נחת סאדאת בישראל הסביר הרבי שאומץ לב, סבלנות ואורך רוח הם הדרך היחידה לשלום אמיתי ובטוח. במשך כל הזמן זעק ומחה הרבי נגד הגישה הישראלית. קמפ-דיויד היתה תחילתן של 15 שנים בהן הזהיר הרבי שוב ושוב כי מההצעה לכונן אוטונמיה בשטחי יש"ע תתפתח מהר מאד מדינה פלסטינית חמושה ולוחמת, אשר תפגע בישראל ותחבל בבטחון הבסיסי של תושביה היהודים.
המטרה איננה חיטוט בעבר, אלא נשיאת מבט מפוכח יותר לעתיד כאשר המצרים הפרו את ההסכמים, בהציבם בסיני כחות צבא גדולים בהרבה מכפי שסוכם, קרא הרבי לעצור את יישום שאר הסעיפים. "מדוע להמשיך ביציאה מהשטחים כאשר המצרים אינם מקיימים את הבטחותיהם?" הוא שאל שוב ושוב. "מה העקשנות למלא כל פרט קטן בהסכם, כאשר הערבים, שהם הנהנים העיקריים מההסכמים, מפירים את ההבטחות הספורות שנתנו?"מלחמת לבנון
בשנת 1982, לאחר שתושבי הגליל העליון הוכרחו לבלות לילה אחר לילה במקלטים מפחד הקטיושות, פלש צה"ל ללבנון במטרה למגר את בסיסי אש"ף שבשטחה.
בתחלה נחל המבצע הצלחות ניסיות. בסיסי האויב נפלו בזה אחר זה, הישראלים הגיעו עד למטה הראשי של אש"ף במזרח בירות וכתרו אותו. הם יכלו ללכוד את רוב מנהיגי ארגוני הטרור שתקפו את ישראל במשך שנים, ולהביא לשבירת עמוד השדרה של ארגוני הטרור.
אך אז עצרה ישראל. היא יכלה למנוע משלוחי מזון ומים, להפסיק את אספקת החשמל ולשחוק לחלוטין את כחות המחבלים, אך לא עשתה זאת. במקום לתבוע כניעה ללא תנאי, איפשרה ישראל למחבלים לעזוב ביחד עם נשקם.
ככלל, מלחמה איננה דבר רצוי, אך כאשר נמצאים במלחמה בלתי נמנעת, אחרי שחיילי ותושבי ישראל ספגו אבדות, ובאופק נראה הנצחון המלא – זה אבסורדי לא להגשים נצחון זה.
מה מנע מישראל לנצח? ראשית כל – הבקורת מבית. ארגוני השמאל המשילו את לבנון לווייטנאם של ישראל וקראו לעצור את המלחמה, וכתוצאה מכך נלחמה ישראל עם יד אחת קשורה. לפני הכניסה למלחמה אולי אפשר היה להתדיין האם היא מוצדקת, אך לאחר שישראל נכנסה למלחמה ואף ספגה אבדות , וכאשר האויב מורכב מאנשי טרור אכזריים שרצחו אנשים, נשים וטף – האם יש הגיון בהפסקת המלחמה?
חכמינו ז"ל מלמדים כי "כל המרחם על אכזרים סופו להתאכזר על רחמנים".4 הרחמנות על המחבלים בזמן מלחמת לבנון לא היתה במקומה, והיא הנושאת באחריות למותם של מאות יהודים תושבי ישראל בשנים שלאחר מכן.
הסיבה השניה לעצירת המלחמה היתה פחד מלחץ של ארצות הברית. שוב חזרה ישראל על הטעות של מלחמת יום כפור. ראשית, מובן מאליו כי שום אומה לא תקריב את חייליה ואת מטרותיה החיוניות בגלל חשש לבקורת מעמים אחרים. מנתחים לא עוצרים באמצע נתוח. אך יתירה מזו, ישראל טעתה בהבנת האינטרס האמריקאי. לארה"ב לא היתה שום אהדה לאש"ף, בודאי שלא באותה תקופה, בה מתיחות המלחמה הקרה היתה גבוהה ואש"ף היה מזוהה עם רוסיה. מעבר לכך, היו אז התקפות טרור גם כנגד אזרחים אמריקאיים. ברור כי האינטרס האמריקאי האמיתי היה תמיכה בישראל.
נכון אמנם כי האמריקאים הגישו כמה מחאות לישראל, אך לא נלוו להן כל אזהרות. למעשה, מיד אחרי תחלת ההתקפות נטל הנשיא רייגן על עצמו משימה דפלומטית באירופה במשך תשעה ימים, ובכך הוא העניק לישראל זמן להשלים את העבודה הבלתי-גמורה. שהותו בדרך יכולה היתה לשמש לו כסיבה מספקת לכך שאין הוא מרסן את ישראל. בסמיכות לכך התפטר מזכיר המדינה הייג, ושוב ניתן לישראל זמן ארוך כדי למגר את הטרור ללא הפרעות, בזמן בו מחלקת המדינה החליפה ידים. שום דבר לא היה קורה אם ישראל היתה מטפלת בצרכיה שלה, וטורחת להסביר את עצמה רק לאחר מעשה.
לא רק שהדברים לא נעשו בדרך זו, אלא שישראל הפכה לאויב הגרוע ביותר של עצמה. היא לקחה על עצמה אחריות לפרשת סברה ושתילה, לזוועות שנעשו, ללא שום צורך והצדקה. כתמורה לנסיון פתטי זה להראות רגשות הומניטריים ואנושיים, ספגה ישראל גינוי אחר גינוי מהעולם כולו.
ההיבט הכי כואב של מלחמה זו הוא – הגיהנום שנמשך חדשים ושנים בעקבות עצירת ישראל והיסוסה לפעול כנגד הטרוריסטים, תוך כדי שצבאה נותר בשטח לבנון. הממשלה הותירה את צה"ל בשטח האויב כי הבינה שמטרות המלחמה לא הושגו. אך החיילים נותרו בשטח האויב כברווזים במטווח, ללא שהיתה בכך תועלת, משום שהממשלה המשיכה לפחד לפעול למען השגת מטרותיה ויעדיה. חיים רבים הוקרבו על מזבח ההססנות. הממשלה קפאה על מקומה בפחד מתגובות העולם, שקועה בהרהורים על הצעד הבא שעליה לנקוט.
חדשים ספורים לפני המלחמה קרא הרבי לראשי החסידים והורה להם לכתוב ספר תורה לזכות צה"ל, כאשר כל אות תיכתב לזכות החייל שקנה אותה. הרבי עשה זאת בכוונה לסייע בהגנה על בטחון הצבא הישראלי בכלל, ובפרט בהגנה על בטחונו של כל חייל שזכה באות בספר התורה.
במשך המלחמה מתח הרבי בקורת גלויה על ממשלת ישראל, זעק נגד היסוסיה והתנודדותה, והתריע על נכונותה להקריב חיי חיילים ואזרחים כדי לרצות את דעת הקהל העולמית. מעל הכל, הצביע הרבי באופן ברור על שורש הבעיה: העדר נכונות מצד מדינת ישראל להסתכל בראי, ולזהות את בטחונה כאינטרס ראשון במעלה.
האינתיפאדה הראשונה והמדינה הפלסטינית
בשנת 1986 החלה סידרה של מהומות ושביתות בעיירות הערביות ובערים בשטחי יש"ע. ממשלת ישראל, במקום לפקח על המצב ולשלוח כחות שיעצרו את המהומות, הגיבה באופן רפה ודו-משמעי. מצב זה איפשר לערבים להמשיך באלימות ובפעולות איבה פרובוקטיביות. כאשר אלפי מכוניות יהודיות ברחבי יש"ע נסקלו באבנים, הגיבה הממשלה במיגון חלונות הרכבים.
כאשר התגברה התסיסה בשטחי יש"ע גברו גם התביעות הבין-לאומיות להכיר בזכויות הפלסטינים. באותו זמן נפתח מעגל שנמשך עד היום הזה. התסיסה והמהומות בשטחי יש"ע נוצלו כדי ליצור לחץ בין-לאומי על ישראל לעשות ויתורים, וההיענות לויתורים אלו דירבנה את הערבים להגביר את האלימות כדי ללחוץ על ישראלים ולהשיג ויתורים גדולים ומשמעותיים יותר.
לאחר חתימת הסכם אוסלו, עם חלוקת הנשק הנדיבה ל"כוחות השיטור" הפלסטיניים, הפכו ידויי האבנים לפיגועי ירי קטלניים. בעקבות יציאת ישראל מעריה הפלסטיניים של יש"ע, הובער השטח כולו. המשטרה הפלסטינית נהיתה לצבא פלסטיני העויין את ישראל ומאמן בחפשיות את כוחותיו כיצד לבצע פיגועים נגד ישראלים.
ההסלמה הדראסטית במצב קרתה בסיום שנת תש"ס (2000), כשפרצה "האינתיפאדה החדשה". הכוחות הפלסטיניים החמושים בהנהגתו של עראפת הוכיחו לעולם, כי מטרתם היחידה היא לסלק את הישראלים מכל ארץ ישראל בדם ובאש.
המצב התדרדר עד כדי כך, שבהתחלה, בנסיון להרגיע את השטח, ישראל פשוט לא דיווחה על פעולות טרור, למעט במקרים בהם התקשורת העולמית כבר עסקה באירועים ובכך כפתה על ישראל לדווח עליהם.
הבטחון הרעוע של המתיישבים היהודיים נמשך עד היום, על אף מבצע "חומת מגן" והמשך המלחמה בטרור עד היום. ביטחונם של תושבי ישראל במקומות "הכשרים ביותר" מבחינת ההתיישבות היהודית, כגון תל אביב, גם לא קיים היום, והמורל הלאומי בכי רע. כל זה תוצאה של מה שפעם היה נקרא בפייסנות ובנאיביות – "אוטונומיה". האוטונומיה הפכה למדינת טרור קטנה ומתפתחת, בדיוק כפי שחזה הרבי עוד בעידן ועידת מדריד. באם תוקם מדינה פלסטינית – לאחר שאומצה מפת הדרכים, תוך כדי רפיסות ישראלית אופיינית – ימצאו עצמם הישובים היהודיים שיישארו בשטח מכותרים בכחות חמושים עויינים ויהפכו לאיים פגיעים לטרור. המדינה הפלסטינית, שתסמל את נצחונם של הפלסטינים בדרך הטרור, תהווה איום יום-יומי על שלומם ובטחונם של כל אזרחי ישראל, לפחות כפי שזה היום, וחלילה הרבה יותר.
מספר פעמים במשך האינתיפאדה הראשונה אמר הרבי, בהתועדויות צבוריות ובפגישות פרטיות, שאי-נקיטת קו אחיד במדיניות הישראלית משפיעה על הנעשה בארץ. כשהכאב ניכר בדבריו קבע הרבי שהויתורים יביאו להגברת פעולות הטרור, ולא להפחתתן. "הויתורים משכנעים את הערבים בחולשה הישראלית", הוא הדגיש, "והערבים אומרים זאת בפירוש". הויתורים גורמים לערבים להבין כי הטרור הוא הדרך היעילה להשגת תוצאות, ואפילו דבורים בלבד על אפשרות לויתורים – מזיקים, משום שהם מעודדים פעולות טרור.
במהלך בקורו בארה"ב של משה קצב – אז שר התחבורה וחבר הקבינט – הציע לו הרבי: "אתה הרי מבין ערבית. תשאל את הערבי המצוי ותראה מה הוא חושב שיהיו התוצאות הסופיות של הסכם השלום".
מלחמת המפרץ
בשנת 1990, כששה חדשים לפני תחלת השנה היהודית תשנ"א, הכריז הרבי שהאותיות העבריות של השנה הבאה מציינות את ראשי התיבות של המלים "תהא שנת אראנו נפלאות" – תהיה זו שנה בה ה' אומר כי הוא יראה נפלאות גדולות לעם ישראל. בשנה הקודמת, תש"נ, חזה הרבי שזו "תהא שנת נסים", ואכן באותה שנה קרסה חומת הברזל והחלה ההגירה הגדולה של מאות אלפי יהודים מרוסיה הסובייטית לארצנו הקדושה. למרות זאת, הרבי אמר לשומעי לקחו כי הנפלאות של שנת תשנ"א יעלו על הנסים של שנת תש"נ.
בעוד הרבי מעביר מסר זה, בהכינו את היהודים והעולם בכלל להתפתחויות הניסיות, החלו הכנות דחופות מסוג שונה בפינה אחרת של העולם. סאדאם חוסיין צעד עם צבאו לתוך כווית, בהשאירו את העולם כולו נדהם ואחוז חרדה. בעוד ראשי מדינות, פרשנים והוגי דעות בתקשורת והאנשים ברחוב הגיבו בבהלה, הרבי השרה מסר של אופטימיות ותקוה.
בישראל חולקו מסכות גז מפחד התקפה כימית ואלפים נמלטו מהארץ מאימת הטילים העיראקיים. כה גדול היה הפחד, שכאשר יאסר עראפת עמד בחזית אחת עם סאדאם חוסיין והציע נסיגה עיראקית בתמורה למדינה פלסטינית, היו ישראלים שהמליצו להסכים להצעה.
הרבי, בניגוד לכל זה, הרגיע את העולם בהבטיחו שלא תהיה התקפה כימית על ישראל. בפומבי התיחס הרבי לישראל כ"מקום הבטוח ביותר בעולם", ועודד תושבים אמריקאיים לנסוע לארץ. כאשר רב סרן יעקב גולדשטיין, קצין-דת בצבא ארה"ב שעמד להשלח לאזור הלחימה, שאל את הרבי עד מתי הוא צופה שיימשכו הקרבות, הבטיח לו הרבי שעד חג הפורים המלחמה תסתיים! (היה זה בזמן שבו איש לא יכול היה לשער מתי יחדלו הקרבות.)
אין צורך לשוב ולתאר את כל אירועי המלחמה, ואיך התגשם חזון הרבי, ודי לשמוע את הבעות התודה החוזרות ונשנות של ראש הממשלה באותה תקופה, מר יצחק שמיר, על הכח והבטחון שהעניק הרבי לתושבי ארץ ישראל.
מה צופן העתיד?
ישראל ניצבת כיום על פרשת דרכים בהסטוריה שלה. אם היא תמשיך בנתיב בו צעדו הממשלות הקודמות, סביר להניח שהיא תמצא את עצמה מוותרת ויתור אחר ויתור, עד שהערבים יבססו את עצמם, ומלאי בטחון עצמי יפתחו שוב במלחמה.
ישנה אלטרנטיבה: לעצור, לעשות חושבים, ולהכיר בעובדה שלישראל יש את הפוטנציאל לפתח חברה חזקה מבפנים, שיש לה את כח החיים לעמוד בנטל האתגר שמציגים לה שכניה. להתבונן בקו המנחה שהתוה הרבי לאורך השנים ולהביא אותו ליישום בפועל.
האם זה אומר שאנחנו מתכוננים למלחמה נצחית? ראשית כל, אנו צריכים להיות כנים ולומר לעצמנו "יתכן", מכיון שהתשובה לשאלה זו לא תלויה בנו בלבד. אנו לא פתחנו בשום מלחמה. כל מלחמות ישראל נפתחו על ידי אויבים לוחמניים הסובבים אותנו. לאותם האויבים יש עדיין את הרצון להשמיד אותנו, והם אומרים זאת במפורש. זו המציאות עמה כולנו נפגשים יום יום, והערכת מצב זו היא כנה ומציאותית הרבה יותר מהתקוה העיוורת לשלום.
יתרה מזו, דווקא ההשלמה עם האפשרות של מלחמה נצחית היא שתביא את השלום כאפשרות מעשית. כאשר הערבים יידעו שישראל לא תמשיך לוותר, ולא תלחם עוד כאשר ידיה קשורות מאחורי גבה, הם יכירו עד כמה נחושה ורצינית תהיה ישראל במקרה של מלחמה וישאפו למנוע זאת. רק אז יש תקוה שגם הערבים יפנו לדרך השלום.
נקח לדוגמה את המלחמה הקרה: מבחינה צבאית היה שויון – לכל צד היו מספיק אמצעי לחימה שהרתיעו את הצד השני מלתקוף. נמתחו קוים אדומים, והפחד של הצד האחד הגן על הצד השני. ואז, ביום אחד, הכל נגמר. הטוטליטריות של המשטר הרודני והפיגור הכלכלי שאפיינו את החברה הרוסית לא יכלו להתמודד עם אתגרי הזמן, והקרמלין התמוטט. לאמריקה, בניגוד לכך, היתה חברה נמרצת וחזקה, שהיתה מסוגלת להתאים את עצמה לשינויי המצב.
באופן דומה יש להתייחס לסכסוך הערבי-ישראלי. כאשר הערבים יכירו שישראל חזקה ונחושה שלא לוותר, הם יצטרכו להתאים את עצמם למצב החדש. אם הם בכל זאת יבחרו במלחמה, ישראל תוכל להגן על עצמה ולהתמודד עם המצב מתוך עמדת כח גבוהה ומגבולות בטוחים. אך מסתבר יותר שהעמדה התקיפה והחזקה של ישראל תעשה את ברירת המלחמה לרחוקה. שום מדינה ערבית לא תעז לתקוף את ישראל במצב כזה. הדבר כבר עמד במבחן המציאות: מדוע ירדן לא התערבה במלחמת יום כיפור? מדוע סוריה לא פתחה חזית שניה בגולן במלחמת לבנון? החלטות אלו לא נבעו מאהבת ישראל, אלא מראיית המציאות. ערי הבירה של ירדן וסוריה היו קרובות מדי לחזית, ומדינות אלו לא רצו לקחת סיכון. לאידך, אם מדינת ישראל תמשיך להתפשר על בטחונה, אין לדעת לאן יתדרדר המצב.
עמידה תקיפה עקבית של ישראל תגביר את הסיכוי שהעולם, הלוחץ לממש אידיאל של שלום כלל-עולמי, יגרום לערבים להביא בחשבון את אפשרות השלום כמעשית. היום צועדות כל המדינות המתועשות לכיון השלום – לא בגלל שהן התעדנו והפכו לרודפות שלום וצדק, אלא מתוך אינטרס כלכלי טהור, מתוך חישוב תועלת השלום מול עלויות המלחמה. אוירה זו יכולה להשפיע גם על יחסי ישראל ומדינות ערב, ולהחדיר את הרעיון שלשלום בין ישראל לערבים יש ערך כשלעצמו – לשני הצדדים – ואין צורך לכרוך אותו בויתורים ישראליים.
רעיון זה חל במיוחד על הבעיה הפלסטינית. הפלסטינים עייפים מאיבוד בניהם ובנותיהם, והם מתוסכלים מכך שאינם יכולים לעבוד בחפשיות ולקדם את עצמם כלכלית במשך העשור האחרון. כאשר הם יכירו ביציבות העמדה הישראלית ויבינו את ההגבלות שמלחמתם בישראל כופה עליהם, הם ימקדו את תשומת לבם בחייהם שלהם, ויבינו שזו הדרך היחידה להתקדם.
זו האפשרות המציאותית והרצויה: כאשר ישראל תחליט לקחת את עתידה בידיה, מתוך אמונה ובטחון בריבון העולמים, ותתרכז בצורך לחזק את בטחונה ולבנות חברה יציבה ויצרנית, היא תוכל להתמודד עם העתיד בבטחה. הדרך הניסית בה התברכה ישראל ביובל של גידול וצמיחה, לאחר השואה הנוראה, יכולה להמשיך לעבר התקדמות גדולה יותר, ובלבד שננהג בתבונה ונכיר באחריותנו כלפי הארץ שניתנה לנו כמתנת שמים, וכלפי תושביה שוחרי השלום באמת. אז תקויים הבטחת השם בתורה: "אם בחוקותי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד... וחרב לא תעבור בארצכם" (במדבר כו, ג-ו).
כתוב תגובה