גם השפעה בבלית, גם השפעה ישראלית: סקירה מרתקת על יהדות מצרים התורנית

ימי היישוב היהודי במצרים כימי היהודית וההיסטוריה הכתובה שלה. ידיעות בודדות מספרות על יהודים במצרים עוד בימי הבית הראשון (ראה מלכים א יא, מ; ירמיהו כו, כא), אם כי גל הגירה ראשון הגיע למצרים רק עם חורבנו (ראה ירמיהו מג).

מאז ואילך, בכל עת של מצוקה פוליטית או כלכלית ירדו יהודים מארץ ישראל למצרים, ויישוב יהודי גדול יחסית התקיים בה ברצף לאורך כל הדורות.

עם כיבושה של מצרים על ידי הערבים בשנת 640 נמצא בה קהילה יהודית גדולה קהילה שעברה תהפוכות בהתאם לנסיבות הפוליטיות המשתנות, אך בתקופת השלטון הפאטימי זכה לרווח ולשגשוג. כך, במאה האחת עשרה, היה במצרים גרעין גדול ומגובש של יהודים שישבו בה מדורי דורות, שאליה הצטרפו – בעיקר במאות העשירית והאחת-ערה, קבומות גדולות של מהגרים מארצות שונות1 .

למעשה, לא היה במצרים מרכז תורני בולט, אלא כפי שנספר להלן, יהדות מצרים נספחה ליהדות ארץ ישראל ומאוחר יותר גם ליהדות בבל. יחד עם זאת הייתה בה קהילה יהודית וחיים יהודיים תוססים, וחשוב מזה, הגניזה הקהירית הגדולה, פריה של קהילה זו, חשפה בפנינו אוצר בלום של ידיעות תורניות ועדויות חיות מחיי התורה והיהדות של מצרים.

בפרק זה אבקש אפוא לסקור בתמצית את קורות חייה של יהדות זו החל משנת 969 בקירוב (שנת הכיבוש הפאטימי) – שנה המסמנת את תחילת "תקופת הגניזה [הקהירית]" הקלאסית – עד בואו של הרמב"ם אליה, מה שיאפשר לנו להרחיב את מבטנו על קורות חיי התורה וההיסטוריה של לימודה והיצירה שבמסגרתה.

הקהילות היהודיות תחת שלטון האיסלם – רקע כללי2

יהודים (וגם, להבדיל, נוצרים) שחיו תחת שלטון איסלמי בימי הביניים התיכוניים השתייכו לקהילות בעלות אופי ייחודי מאוד. הם לא היו אזרחי המדינות שבהן חיו, אלא בני חסות. חייהם רכושם וכבודם זכו להגנה, והם היו חופשיים לעבוד את דתם כל עוד שילמו מס גולגולת וקיבלו בהכנעה את המגבלות שהטילו עליהם החוק והנוהג האיסלמיים.

מאחר שניתן להם לנהל את ענייניהם, היהודים למעשה היו חלק מישות מדינית שהתקיימה לא רק בתוך המדינה שבה הייתה ממוקמת הקהילה, אלא גם מעבר לה. הם היו נאמנים לראשי העדה ולגופים המרכזיים – למרות שלעיתים אלו היו נמצאים באותה שעה בארץ זרה ולעיתים גם עוינת.

החוק בעת ההיא היה אישי (ולאו דווקא טריטוריאלי). כלומר, הפרט נשפט בהתאם לחוקי העדה אליה השתייך. פועל יוצא, שבתי הדין של הקהילות טיפלו – בתוקף שהוא גם מצד המדינה – בכל הסוגיות של דיני המשפחה, וגם בתיקים הנוגעים לירושות לעסקאות מסחריות.

גם בנוגע לדין הפלילי, שיישומו נותר תחת הסמכות המדינתית, הרי שלרשויות הקהילתיות היה מקום חשוב: מאחר שמוסד ה"תביעה הציבורית" לא היה חלק מן הארגון המשפטי המוסלמי, היה זה מתפקידם של פקידי הקהילה לדאוג לתיקון המעוות במקרה של הפרת זכויות של יהודים, או כאשר לא הצליחו להשתלט על פורקי-עול מקרב הקהילה עצמה.

נקודה נוספת שמאפיינת את הקהילות היהודיות באותה עתה: אספקת השירותים החברתיים – שבתרבויות מודרניות היא תחת תחום אחריותן של המדינה והרשויות המקומיות – הייתה מוטלת על הקהילה. בכלל זה: חינוך ילדים שהוריהם או קרובים אחרים לא היו מסוגלים לשאת בהוצאות הדרושות; דאגה ליתומים ולאלמנות, לעניים ולזקנים; לחולים ונכים וגם פדיון שבויים.

הדבר היה כרוך בארגון, שחרג תמיד מגבולות היישוב או הפרובינציה או אפילו מגבולות המדינה, הצריך תחושה של התמסרות לטובת הכלל, והביא להיווצרותן של קהילות מלוכדות למרות הפיזור הגיאוגרפי הגדול3 .

למי היו כפופים יהודי מצרים?4

מערכת בתי הדין, כפי שכבר נרמז לעיל, הייתה התשתית המרכזית לקיום המסגרת הקהילתית היהודית. בית הדין היה הביטוי העיקרי לאוטונומיה היהודית והיסוד המוצק ביותר של הארגון הקהילתי.

אכן באותה תקופה בתי הדין הקהילתיים עצמם היו כפופים למקור סמכות עליון יותר, למקור סמכות כלל-ישראלי. הגוף בעל הסמכות העליונה בעם היהודי היה הישיבה, שיוצגה באמצעות ראשה – הגאון. הישיבה מילאה תפקידים של בית מדרש, בית דין עליון וסנהדרין; כלומר: רשות מחוקקת, רשות שיפוטית ורשות מבצעת, כולן כאחת.

בעם ישראל התקיימו שני גופים מרכזיים (כשהאחד – הבבלי – בעצם נחלק לשני תתי-גופים): מוסד הגאונות הבבלית (עליו עמדנו בהרחבה יחסית בפרקים קודמים, למשל פה), והישיבה בארץ ישראל (שבה טיפלנו יחסית בקצרה פה).

אף כי מאות השנים שקדמו לכיבוש הערבי של המזרח הקרוב ושבאו אחריו הן העמומות ביותר בהיסטוריה היהודית, ניתן לומר במידה סבירה של וודאות שהקהילות היהודיות בקיסרות הביזנטית צייתו לפסיקותיה של הישיבה הארץ-ישראלית, ואילו אלו שחיו תחת השלטון הפרסי נוהלו מבבל5 .

אם נפרוט את האמירה הכללית למדינות, אז כפי שכותב מנחם בן ששון, ישיבת ארץ-ישראל הייתה ממונה על קהילות ישראל שבארץ-ישראל, בסוריה ובלבנון ובמצרים ואילו ישיבות בבל היו ממונות על קהילות ישראל שבעיראק, בפרס ובתימן.

ישיבת ארץ-ישראל נדדה הרבה: תחילה שכנה בטבריה, משם עברה לרמלה, ובשנות התשעים של המאה ה- 10 לירושלים. כל אותן שנים שמן הכיבוש הערבי ועד לשנות השבעים של המאה ה- 11 היו חברי הישיבה עולים לירושלים למעמד הר הזיתים, לטקס שהביע את סמכותם כמנהיגי העולם היהודי.

מנהיגי הישיבה בארץ-ישראל באו מחוגים מצומצמים של משפחות ארץ-ישראליות, משפחת הכוהנים ומשפחת בני מאיר. משנות התשעים של המאה ה- 10 הסתמנה מעורבות של יוצאי צפון אפריקה בענייני ההנהגה בארץ-ישראל ומכאן ואילך עד לשלהי המאה ה- 12 בלט היסוד הלא ארץ-ישראלי בהנהגת הישיבה.

עד לשנת 1078 הייתה ישיבת ארץ הצבי בארץ-ישראל. בַּחֲנות הישיבה בטבריה, ברמלה או בירושלים, נחשבה בעיני השלטונות והיהודים להנהגתם הרשמית של היהודים הרבניים באזורי הרשות: ארץ-ישראל וסוריה רבתי.

כפי שנראה מיד להלן, אפילו מצרים, שבה ישבו מקורבי השלטון ועתירי הנכסים, אישים שבהם נעזרה ההנהגה הארץ-ישראלית בכל ענייניה מעשה שגרה, סרה באופן כללי למרות ישיבת ארץ-ישראל, שישבה בארץ-ישראל.

תבנית הכפיפות הייתה אחת: ראשי הקהילות באזורי הרשות היו הדיינים, חברי הישיבה, שהתמנו לתפקידיהם בידי הנהגת הישיבה. פקידי הקהילות – החזנים, הסופרים, הפרנסים, השוחטים והמוהלים – התמנו לתפקידיהם על ידי ראשי הקהילות מכוח סמכותם וסמיכתם שבאו להם מראש הישיבה6 .

על כפיפותה של יהדות מצרים למוסד הגאונות הארץ-ישראלי, אנו שומעים ממסמכים רבים. הנה לדוגמה מעשה בית דין מפוסטאט נאמר: "זכרון עדות שהייתה לפנינו אנו בית דין הקבוע במצרים מפי בית [דין הגדול]". כלומר, מקור הסמכות הוא "בית הדין הגדול" – דהיינו בית הדין של ישיבת ארץ ישראל7 .

באותו מסמך נאמר עוד: שהמתדיינים באים לקבל "מאמר אדוננו הגאון" – כלומר, הגאון הוא המאציל את סמכותו על בית הדין שבפוסטאט וההכרעה הסופית – בידיו.

ואכן, הן בעיני היהודים במצרים והן בעיני השלטון הפאטימי, הגאון הארץ-ישראלי היה הסמכות המשפטית העליונה על כל יהודי הממלכה הפאטימית.

הקהל הבבלי במצרים

עם זאת, בקהילה היה גם בית כנסת של הבבלים ולו בית דין משלו, שהיה כפוף למוסד הגאונות הבבלי.

כיצד אירע הדבר? ובכן, בתקופה האיסלאמית המוקדמת, כאשר מצרים וצפון אפריקה נהפכו לאזורי התיישבות של מהגרים מהמזרח – ומשהחלה עיראק להתפורר מהמאה העשירית ואילך כשרבים מבני המעמד הבינוני שלה נדדו מערבה, היטשטשה לחלוטין החלוקה בין מזרחיים למערביים.

הדבר גרם לכך שבערים רבות היו עתה שני קהלים יהודיים – ירושלמי (או ארץ ישראלי) ובבלי. אכן, בערים גדולות יותר נעשתה הבחנה בית בין הכנסת הגדול או הראשי לבין בית הכנסת הקטן או המשני. במצרים, בסבירות גבוהה, כביתר הערים הביזנטיות לשעבר, בית הכנסת הגדול היה ארץ-ישראלי8 .

הקשר לישיבה בא לידי ביטוי לא רק בנוסח התפילה ובפסיקת ההלכה, אלא גם בעניינים מינהליים: כך, למשל, המנהיגים המקומיים – על פי המלצת הקהל – היו ממונים על ראשי הישיבה והם היו נחשבים לשלוחיהם. בדרך כלל נבחר לתפקיד זה "חבר" בישיבה, ולפיכך התואר "חבר" של אז מקביל במידה רבה ל"רב" של ימינו, בהבדל חשוב – שככלל החבר משמש לא רק כמנהיג רוחני של הקהל, אלא גם כנשיאו, כלומר מנהיג חברתי ומדיני.

הקהילות במצרים, כמו קהילות במקומות אחרים שהיו כפופות למוסד הגאונות הארץ-ישראלי, היו לא רק כפופים לישיבה אלא גם תומכים שלה. הקהילה העשירה ביותר הייתה קהילת פוסטאט, ובהתאם לכך הפנתה אליה הישיבה בקשות תכופות לסיוע כספי. התרומות שהועלו לירושלים נשאו אופי של קדושה, וכל התורם לירושלים כמו קנה לו זכות לעולם הבא.

המקור העיקרי לצורך הסיוע לירושלים שימשו ההכנסות שנתקבלו מבתי ההקדש, דהיינו מבנים שהוקדשו במיוחד לצורך זה. בפוסטאטס היה בית דירות שלם ועוד חלקי בתים אחרים, שהכנסותיהם היו קודש לסיוע לישיבת ירושלים9 .

עם זאת, למרות שקהילות מצרים היו כפופות ככלל לסמכותה של ישיבת ארץ ישראל, ניכר כי גם הקהל הבבלי שמר על קשר עם ישיבת המוצא שלו. בהקשר זה בולטים היחסים ההדוקים שנקשרו בין המנהיג הבבלי בפוסטאט - סהלאן אברהם – לבין המרכז בבל. רב האיי גאון, גאון פומבדיתא, ששלט ביד רמה בבל ובקהילות הכפופות לה, הספיק לפני פטירתו להתערב במחלוקת שפרצה בקהל הבבלים בפוסטאט10 .

סיומה של ההתמודדות בין תורת ארץ ישראל ותורת בבל

אפשר לומר כי עד ימי רבי אברהם בן הרמב"ם התהפכו היוצרות לגמרי: התלמוד הירושלמי שבידי חכמי מצרים נעשה "ספר ירושלמי" שיש בו הוספת בבליות. ההגמוניה של תורת ארץ ישראל הלכה ונדחקה, ובעיקר התבטאה בתפילה ומנהגי התפילה שבבית הכנסת "הירושלמים" בפוסטאט, ואף זה היה לחכמי תורת בבל לזרא.

בתשובותיו משנת 1211 כותב רבי יוסף ראש הסדר, שהיגר מבגדאד, שבארץ ישראל גופה כבר ביטלו הגאונים (הכוונה היא לגאוני בבל) את המנהגים הללו, כולל את מנהג קריאת התורה לפי המחזור התלת-שנתי.

בוודאי כיבוש הארץ בידי הצלבנים החריב את הישוב היהודי הישן וביטל כליל את שאריות שלטון ה"ירושלמי" שם. אמנם נאמני בית הכנסת הירושלמים בפוסטאט התאמצו והתחזקו לקיים מסורת אבותיהם בתפילה, אבל ראש הסדר פוסק משום "לא תתגודדו", שאסור שינה שני מנהגים בשני בתי כנסת בעיר אחת – אחד של התלמוד הבבלי ואחד של הירושלמי – והואיל ונקבעה ההלכה כתלמוד הבבלי, חייבים לבטל השיטה הארצי-ישראלית11 .

הגניזה הקהירית

יצירה ספרותית תורנית של ממש מקרב קהילת יהודי מצרים לא נשתמרה ולא ידוע לנו על דבר מה כזה, אולם אוצר ידיעות תורני והיסטורי כביר בערכו נשתמר באותה תקופה במה שידוע בשם "גניזת קהיר".

הגניזה הקהירית הייתה חדר לא גדול – שלושה על שלושה מטרים בסך הכול – בעליית הגג של בת הכנסת בן עזרא ברובע פוסטאט בקהיר העתיקה. היו בה חומרים שהושלכו או הובאו אליה כי איש לא רצה בהם.

אם הדברים נשמרו שם ולא הגיעו אל מזבלות קהיר, הרי משום שמדובר היה בכתבים הכתובים בלשון-הקודש. הרבה מאוד כתבי קודש, כגון ספרי תורה, תלמוד בבלי וירושלמי, מדרשים, קובצי חיבורים שונים בעלי תוכן תורני; וגם הרבה מסמכים סתמיים דוגמת שטרות, חוזים ומכתבים. הדברים הגיעו לגניזה משום שבלו או נקראו או יצאו מסיבה מסוימת מכלל שימוש, והמנהג אז היה לשמר מה שנכתב אפילו חלקית באות עברית, ולא להשמיד או לזרוק לפח האשפה. כך התמלא החדר בדפים שנזרקו לשם מהמאה התשיעית ועד המאה ה-19.

ים זה של שאריות כתובות, נחשב היום למאגר המידע החשוב ביותר לחקר תולדות העם היהודי במאות השנים שבין חתימת התלמודים לתקופת ימי הביניים (ומשמש בסיס לעבודותיהם של מיטב חוקרי התחום בכל העולם).

החשיבות של הגניזה היא לא רק בכמות החומרים שנתגלו בה המבטיחים עושר וגיוון, אלא בעיקר בכך שבזכות מה שהתגלה בה למדנו לראשונה דברים על תקופה של כמה מאות שנים בהיסטוריה היהודית שלא ידענו עליה דבר.

המהפכה בידיעותינו שחוללה הגניזה

על פי אמת מידה של שינוי מהותי ששינתה הגניזה את ידיעותינו, אין שיעור לערכם של כתבי היד מספרות גאוני בבל ותקופתם. בתחום זה מצאו חוקרי ההלכה שבגניזה יותר עניין מכל תחום אחר. ואמנם, חלה בו מהפכה של ממש. היקף החומר עצום ורב ממש12 .

נמנה אחדים מן הגילויים הכבירים:

· אוצר הגאונים – שיצא לאור על ידי רב"מ לווין.

· גנזי קדם – שיצא לאור על ידי רב"מ לווין.

· תשובות מן הגניזה שנאספו בידי הרב שמחה אסף.

· ספרים על רב נסים גאון; עניינות בספרות הגאונים; פרקים מן הספר 'מבוא התלמוד' לרב שמואל בן חפני; ופירוש רבנו חננאל לתלמוד – כל אלו יצאו בידי הפרופ' שרגא אברמסון.

אולם בתחום מסוים אין לדבר לא על הרחבה מיוחדת ואף לא על מהפכה שלמה בידיעותינו אלא כמעט על חידוש התחום עצמו יש מאין. והכוונה היא לגאונות הארץ-ישראלית, ובעיקר לתורת ארץ ישראל בתקופה שלאחר התלמוד: לפריחת ולעצמאותה, לפולמוס החריף נגדה, לשיעבודה ולדעיכתה13 .