ימי דמדומים: על שקיעתה של יהדות ספרד, ודמותו של רבי יוסף אלבו

בפרק הקודם בסדרה זו עמדנו על דמותו הכבירה של רבי חסדאי קרשקש, גדול הלכה, ענק פילוסופי ומנהיג דגול, שחרף חורבן נורא שחוותה בימיו יהדות ספרד – לא חדל להתמסר למסירת התורה, לפיתוחה ולשיקומן של הקהילות היהודיות בספרד. עם פטירתו של רבי חסדאי בשנת 1410, ואחרי מאמצי השיקום רציניים שהשקיע בכל מאודו, יהדות ספרד למעשה הייתה עדיין נתונה תחת שציפתם של גלי סערה אדירים.

מבין מנווטי הספינה היהודית בין הגלים המאיימים להטביעה – בולט במיוחד רבי יוסף אלבו, תלמידו של רבי חסדאי, "הפילוסוף האחרון של יהדות ספרד", מי שאיתו מסתיימת התקופה הקלאסית של הפילוסופיה היהודית הספרדית1 .

בדמותו ויצירתו – על רקע תקופתו – יעסוק פרק זה.

המסע נגד היהדות בספרד, בראשית המאה ה-152

דורו של רבי יוסף אלבו הוא מהדורות האחרונים של היהדות הספרדית – רבת הפאר והזוהר – שעתידה הייתה בתוך פחות מחמישים שנה אחרי פטירתו של רבי יוסף אלבו לבוא אל קיצה באופן מוחלט.

כפי שכבר תיארנו בפרקים הקודמים, שנת 1391, כשהיה רבי יוסף אלבו קרוב לגיל בר מצווה, הייתה שנה טראגית ביותר בקורות יהדות ספרד. בשנה זו, שנת הטבח הגדול בסיבליה, מתחילה שקיעתה של יהדות ספרד, רבת השורשים והפארות.

ירידת יהדות ספרד – עד גירושה באופן מוחלט בשנת 1492 – נובעת ביסודו של דבר מסיבה אחת פשוטה: עליית הנצרות בספרד. עם התפשטותה של הנצרות בחצי האי הפירינאי גברה שאיפתה להפוך את ספרד לארץ נוצרית הומוגנית. מכאן – מסע ההשמדה שלה נגד המאמינים האחרים - היהודים והמוסלמים. מסע זה בא לידי סיומו עם כיבוש גרנדה, המבצר המוסלמי האחרון בספרד, ועם גירוש יהדות ספרד למחרת כיבוש זה.

הסיסמה הראשית של הנצרות בספרד הייתה: "מדינה אחת, אמונה אחת ותרבות אחת". שמד או מוות – היא הבת קול של סיסמא זו שנישאה בערי ספרד, וזו החלה נשמעת בטבח של 1391 ולאורך כל מאה השנים שלאחר מכן עד מימושה הסופי.

התפתחות משמעותית חלה בעשור הראשון של המאה ה-15, אז קם לנוצרים בספרד מוכיח דתי, נזיר דומינקני מוולנסיה, בשם וינסטי פרר. מוכיח נוצרי זה ניחן בכושר רטורי כובש לבבות, והוא עסק בלהט ב"החזרה בתשובה" המונית של הנוצרים לנצרות, וגם בפעילות מיסיונרית בקרב היהודים ומשיכתם לאגן הטבילה הנוצרי.

בשנים 1411 – 1412 עבר פרר בין ערי קסטיליה ודרש ברבים. לפי עדותו שלו, הוא לא רצה ברדיפת דמים ומעשי כפייה דתית, אך למעשה הוא כפה על היהודים את דרשותיו, ודבריו הקשים כנגדם היה בהם כדי ללבות שוב כנגד היהודים את קנאת הנוצרים ושנאתם.

יתירה מזאת. פרר הגה תכנית שלמה לשינוי מצבם של היהודים. בכל מקום אליו הגיע, הוא גרם לכך שייעקרו היהודים מבתיהם שבמרכזי הערים למקומות מגורים בקצה הערים, בדרך כלל מלוכלכים ובעלי תנאים תברואתיים לקויים, תוך שהדבר נעשה באכזריות יתירה.

מסעו זה של פרר גרם שוב למקרי המרה מרובים ולחיסול קהילות ששרדו או נתאוששו בעשרים השנים האחרונות למן פרעות קנ"א (1391). ב-2 בינואר 1412 ממשלת קסטיליה (ממלכה בתוך ספרד) חוקקה חוק, על פי דרישת פרר, שמטרתו הייתה להרוס את אושיות קיומם הכלכלי של היהודים, לבטל את חירותם הפוליטית והקהילתית ולהפכם הלכה למעשה לקבוצה מנודה בשולי החברה. ואף כי נוסח החוק היה מופנה ליהודים ומוסלמים כאחד, הוא יושם בעיקר כנגד יהודים. כמעט שלא הניחו להם ליהודים שום ענף מקצועי ושום אפיק של פרנסה.

אכן כעבור מספר חודשים צומצמה תחולת החוק כך שהוחזרו ליהודים האוטונומיה הקהילתית, חופש התנועה וכמו כן הוחלו הקלות בעניינים כלכליים, אולם תהליך הרעת מצב היהודים ומצב היהדות בספרד לא חדל אף לרגע. שכן ברגע שסיים את פועלו בקסטיליה – עבר פרר והחל במסעו באראגון (ממלכה נוספת בספרד).

ככל הנראה בראשית פועלו באראגון, בשנת 1412, נפגש פרר עם רופאו של האפיפיור בנדיקטוס ה-13, יהושע הלורקי, ופעל עליו להמיר את דתו. אחרי שהמיר דתו שינה את שמו לג'רונימו דה סאנקטה פידה, והוא נקרא בפי היהודים המגד"ף, ראשי התיבות של שמו 3 .

וויכוח טורטוסה

מרגע שהמיר הלורקי את דתו, פתח מיד במלחמה נגד חבריו לשעבר ונגד תורת נעוריו. באוגוסט 1412 הגיש לאפיפיור חיבור קטן – כתוב בעברית ובלטינית – שנועד להיות המצע לוויכוח בינו לבין בני עמו. כך החל הלורקי דוחף לקיום וויכוח בענייני אמונה אל מול כלל עדת ישראל בארגון.

בסופו של דבר נקבע קיומו של מה שמכונה היום "ויכוח טורטוסה". היה זה ויכוח ממושך, קשה ומייגע, שהחל כבר בשנת 1412, בהכנות של הכנסייה ובהזמנת נציגי היהודים, ונפתח "במעמד חגיגי" בתחילת שנת 1413. בוויכוח השתתף האפיפיור בנדיקטוס ה-13, ואת הנוצרים ייצג המשומד הלורקי.

נציגי קהילות ישראל בוויכוח היו ראשי הקהילות החשובות בספרד הנוצרית, ובהם רבי זרחיה הלוי, רבי אסטרוק הלוי, רבי מתתיהו היצהרי ורבי יוסף אלבו. האפיפיור ניהל את הוויכוח ושימש בו כשופט, אך הצטרף מדי פעם לטיעוני המקטרגים.

עם זאת, ויכוח טורטוסה – כמו ויכוחים אחרים עם הנוצרים - לא היה ויכוח במובנו האמיתי, מאחר שנאסר על היהודים להציג טענה כלשהי נגד הדת הנוצרית, וכל תפקידם היה לענות על הטענות וההאשמות של הנוצרים נגד היהדות. שום יהודי לא היה יכול להרשות לעצמו להשתמש בפני האפיפיור באותה לשון תוקפנית וחדה שבה הוכיח בשעתו הרמב"ן את יריבו המומר בפני המלך והתיאולוגים המפורסמים של זמנו. מאז חלפו מאה וחמישים שנים, ומאז נהפכו כל יסודות הקיום הפוליטיים של היהדות הספרדית.

למרות זאת, בכל מהלך ההאבקות הממושכת הזאת, התאמצו הרבנים שהשתתפו בו להגן על זכותם לפרש את התורה והאמונה היהודית לפי פירושיה וכללי ומסורותיה. הם נלחמו לחופש האמונה – עד כמה שמלחמה כזאת הייתה קיימת בכלל בעולם המושגים של אותם הדורות – לזכותה של האומה הנרדפת והמוכה כל כך, האומה היהודית, לשמור אמונים למורשת אבותיה ולגורלה ההיסטורי. את תפקידם מילאו חכמים אלו בהתמדה ובעקשנות למופת. חכמי הוויכוח בטורטוסה היו נכונים למסור את נפשם על אמונתם, ובזה חיזקו בוודאי רוחם ולבם של רבים משלומי אמוני ישראל.

בוויכוח נדונו שני נושאים: 1. המשיח הנוצרי – והעדויות להופעתו במדרשים ובמקורות חז"ל. 2. ההאשמות נגד התלמוד הבבלי, שכלל לטענת הנוצרים דברי כפירה ונבלה וגידופים כלפי הנצרות. נציגי היהודים השיבו כהלכה ואף בתקיפות לטענות הנוצרים נגד התלמוד, אך תשובותיהם גררו תגובות של כעס ואיומים מצד הנוצרים, שלא ביקשו תשובות על שאלותיהם אלא הוכחה לאשמת היהודים ושכנועם להמיר את דתם.

כישלון הוויכוח כרקע לכתיבת "ספר העיקרים"

בסופו של דבר "האימה החברתית והלחץ הכלכלי" הכריעו את הוויכוח, עד כי ניתן לומר כי היהדות נחלה תבוסה גדולה בוויכוח זה. מפעם לפעם באו לטורטוסה יהודים – בהתחלה בודדים ואחרי כן גם קבוצות – שהודיעו כי שמעו על טענותיהם הרופפות של הרבנים ושלכן ברצונם להתנצר.

גם התארכותו של הוויכוח גרמה נזקים לקהילות היהודים: במהלך הוויכוח נותרו קהילות רבות ללא הנהגה רוחנית במשך זמן ממושך, ובלחץ הכנסייה היו רבים שהתנצרו. לאור ההחמרה במצבם של היהודים ועל מנת לסיים את הוויכוח הממושך והמזיק הודיעו נציגי היהודים שאין בכוונתם להגן עוד על דברי הכפירה במקורות חז"ל.

מן המתנצרים היו גם ראשי קהילות ומשכילים. בגידה כזאת של יהודים מיוחסים המחונכים על המסורת היהודית ואוצרותיה – כבר הייתה באותם הימים חזון נפרץ, ואף על פי כן חזר כל מקרה והרעיד את נימי הלב של האנשים ששמרו אמונים לתורה ולאלוקים. תופעה זו הובילה לזעזועים קשים בחברה היהודית, במבנה הארגוני של הקהילות, במעמדן של השכבות החברתיות השונות ובמערכות היחסים בין הקהילות לגורמים השונים שפעלו בסביבתן4 .

היהדות בספרד הייתה קרובה בשעה זו לחורבן גמור, אולם בשנת 1416 בטלה סמכותו האפיפיורית של בנדיקטוס ה-13 ובאפריל אותה שנה מת גם המלך פרננדו הראשון. בידי ויסנטי פרר לא נשאר כוח השפעה בענייני הפוליטיקה והיהודים התחילו מתאוששים. ואכן, לצד שיאי הלחץ הנוצרי יהדות ספרד חוותה גם תקופות נוחות יותר בין פרעות קנ"א (1391) לגירוש, בעיקר החל בשנות העשרים של המאה ה-15 התרחשו תהליכי התאוששות מסוימים במצבן של קהילות יהודיות בממלכות קסטיליה ואראגון.

מאורעות כבירים אלה הם המהווים את הרקע לחיבור "ספר העיקרים" – אחד הספרים היותר פופולאריים ומשפיעים בתולדות מחשבת ישראל, אותו חיבר רבי יוסף אלבו, מראשי היהודים בספרד באותה תקופה ואחד מנציגיהם בוויכוח, ומגדולי חכמי ישראל שבכל הדורות.

רבי יוסף אלבו – קווים ביוגרפיים5

לא רבים הם הפרטים הביוגרפיים הידועים לנו על רבי יוסף אלבו ולוטים הם בערפל. הוא נולד בערך בשנת 1380 ונפטר בערך בשנת 6 1444. רבי יוסף אלבו היה תלמיד מובהק של רבי חסדאי קרשקש7 ושאב גם מתורתו של רבי שמעון בן צמח דוראן. תחילה שימש ברבנות בעיר דארוקה שבאראגון ואחרי כן בסוריאה שבקסטיליה, בה חיבר את ספרו "העיקרים".

כאמור לעיל, הוא נמנה בין ראשי המדברים בוויכוח טורטוסה – בה נתגלה כאדם בעל מזג סוער שלא היסס לנקוט לשון חריפה כלפי המתווכח הנוצרי (המשומד יהושע הלורקי) – דבר שהטיל מורא מסוים על עמיתיו מחכמי ישראל שהשתתפו אף הם באותו וויכוח.

אפשר לומר שמאורע זה היה מרכזי בחייו ועקבות החוויות שחווה במהלכן ניכרות בכל פעילותו הספרותית, ובעיית העמידה של דת ישראל כנגד הנצרות העסיקה אותו מאוד והיא מהווה גורם מעצב במשנתו. כמו כן, אפשר כמורשת מתורת רבו, העסיקה אותו מאוד גם סכנת המחשבה האריסטוטלית המערערת את אמונתם של משכילים בעם8 .

אחת מתוצאותיו הרות האסון של הוויכוח הייתה חורבנן של קהילות יהודיות רבות ובהן גם קהילת דרוקה, שרבי יוסף שימש כרבה. קרוב לוודאי שלמאורע זה הייתה השפעה על החלטתו לעקרון מאראגון לקסטיליה ולהתיישב בעיר סוריאה, שבה כתב את "ספר העיקרים" – כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמתו לספר.

לבד מן האמור, אין בידינו פרטים רבים נוספים על חייו של רבי יוסף אלבו. שתי תעודות ששרדו מצביעות על תפקידיו בקהילה: בשנת 1403 הוא נתבקש להכריע בצוותא עם רבי חסדאי קרשקש בסכסוך משפחתי שנתגלע בקרב יהודי דארוקה. תיעוד נוסף מתייחס לדרשה שנשא רבי יוסף אלבו בשנת 1433 במבצר העיר סוריאה בברית המילה של אברהם בנבנישתי. על כך, וכן על סגנונם הדרשני של פרקים רבים בספרו, מבוססת הדעה שרבי יוסף אלבו שימש כדרשן.

לבד מהיותו הוגה, בעל פולמוס, איש ציבור ודרשן – רווחת בקרב החוקרים ההנחה שרבי יוסף אלבו היה גם רופא, ובכתב יד פריס (1014)9 מוזכר "ספר רפואה" המיוחס לר"י אלבו10 .

משנת העיקרים

"ספר העיקרים" של רבי יוסף אלבו הוא למעשה מין סיכום של תהליך חשיבה ממושך שהתחיל במשנתו של הרמב"ם והתפתח במאה ה-14 ובראשית המאה ה-15. ייתכן שהמוטיבציה לחיבור סיכומי כזה קשורה למה שנתגלה לעיני רבי יוסף אלבו בוויכוח טורטוסה – והיא העובדה שבין חכמי התורה עצמם נתגלעו חילוקי דעות מחשבתיים בנושאים יסודיים11 . לפיכך הרגיש רבי יוסף אלבו בצורך לבחון את כלל ההצעות שעלו בסוגיות המחשבתיות הללו ולהציע משנה סדורה ומקפת שתזכה להסכמה כללית רחבה בקרב רבנים ותלמידי חכמים בספרד. לכן, על אף היותו תלמיד מובהק לרבי חסדאי קרשקש, לא אימץ רבי יוסף אלבו בספרו את גישתו בלבד אלא העדיף גישה אקלקטית, המבוססת על גיבוש ואיחוי של כמה וכמה שיטות.

משנתו העיונית של הרב אלבו היא, כאמור, משנה אקלקטית. היא מלוקטת ממגוון מקורות של חכמי התורה לדורותיהם: רבי סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם איבן עזרא, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, רבי חסדאי קרשקש ורבי שמעון בן צמח דוראן. היא גם מושכת השפעה ממקורות חיצוניים, במיוחד מכתבי אריסטו, ומכתבי פרשניו הערביים כאיבן סינא ואיבן רושד, וממתנגדיהם כאל-גוזלי, וגם מעבודותיהם של חכמים נוצריים בני תקופתו, עם דעותיהם הוא מתווכח במישרין ובעקיפין12 .

אולם הרב אלבו לא אסף את דבריהם בצורה מכנית ולקטנית, כי אם התיך אותם מחדש בכור מחשבתו היוצרת, הכריע ביניהם בטוב טעם ומתוך שיקול דעת, ואף האיר אותם בהארה חדשה וסקר אותם מתוך אספקלריה מאירה. כך יצר סינתזה חדשה ומקורית המורכבת מערכי היסוד של הפילוסופיה היהודית13 .

עוד יצוין כי ד"ר דרור ארליך חיבר ספר – "הגותו של רבי יוסף אלבו" – שבו הוא מראה שספר העיקרים נכתב בסגנון הכתיבה האזוטרית, והספר הוא יצירה הגותית מחושבת ושיטתית המשקפת שיטה חדשנית, שלא כולה שקופה כלפי קבוצות קוראים מסוימות.

אם נסכם בתמצית את קווי היסוד של משנתו14 , הרי שרבי יוסף אלבו מסביר – בעקבות רשב"ץ – שכשם שלכל מקצוע מדעי ישנן "התחלות", שמקצתן בגדר "אקסיומות" ממש ומקצתן לקוחות ממקצוע קודם שבמסגרתו הן הוכחו – כך גם הוא בנוגע לעיקרי האמונה. עלינו לקבוע תחילה מהן ה"התחלות" ההכרחיות לאותו מקצוע ולאחר מכן לפתח את המתחייב מהן בסדר מדעי חמור.

לפי ר"י אלבו יש שלוש התחלות – או: שלושה עיקרים – לדת האלוקית15 :

1. מציאות הקב"ה.

2. תורה מן השמים.

3. שכר ועונש.

לאחר שהונחו העיקרים, הוא גוזר מהן שורה של מסקנות אותן הוא מכנה "שורשים":

1. מן העיקר הראשון נובעים השורשים – אחדות הא-ל, אי היותו גשמי, אי היותו תלוי בזמן, והיותו שלם בכל השלמות (כלומר, שאין בו שום חסרון).

2. מן העיקר השני נובעים השורשים: ידיעת הא-ל (שהקב"ה יודע את המציאות כולה), נבואה (שקיימת דרך תקשורת בין הקב"ה לבני האדם), שליחות השליח.

3. מן העיקר השלישי נובע שורש: ההשגחה (שה' משגיח על הקורה בעולמו).

סך הכול ישנם, לפי רבי יוסף אלבו, אחד-עשר עיקרים ושורשים בדת היהודית.

המבנה הספרותי של "ספר העיקרים"16

ספר העיקרים לא נכתב כולו כאחד: בראשונה נכתב המאמר הראשון כחיבור נפרד ואחר כך נוספו לו עוד שלושה מאמרים, ולמרות זאת – המסגרת הספרותית המקיפה אותו היא שלימה ואחידה.

המאמר הראשון דן במשנת העיקרים במובנה המצומצם. ר"י אלבו מציין את הצורך בדיון הזה, מתאר את קשייו ואת סכנותיו, נושא ונותן עם קודמיו (במיוחד עם הרמב"ם), מניח את היסודות המדיניים של תורת העיקרים ואת חשיבותם. לבסוף הוא דן בכללות שאלת אימות הדת האלוקית ובהבחנתה מדת מדומה וכוזבת, בשאלת היתכנותן של כמה דתות אמיתיות שונות זו מזו, ובשאלת הרשות הנתונה למאמין לחקור על אמיתת דתו.

המאמר השני מיוחד לעיקר הראשון – מציאות הא-ל, ולשורשים הנמשכים ממנו.

המאמר השלישי עוסק בעיקר השני – תורה מן השמיים – ולשורשים הנובעים ממנו, תוך שהוא מעמיד במרכזו את הדיון בתכלית האדם בעולם ובאופני השגתה של התכלית הזאת; בנבואה, אופני השינוי האפשריים בדת האלוקית, בייחודה ונצחיותה של תורת ישראל, ולבסוף בדרך שבה מביאה התורה אל השלימות.

המאמר הרביעי עוסק בעיקר השלישי: השכר והעונש – ובו דיון בשאלת ידיעת הא-ל, שאלת חופש הבחירה והוכחת מציאותה של השגחה פרטית.

ספר העיקרים זכה לתפוצה נרחבת ביותר, והיה לאחד החבורים המחשבתיים הפופולאריים ביותר בקרב לומדי התורה. אחת הראיות לפרסומו ולהערכה העצומה שזכה לה – היא העובדה שהוא נמנה בין החיבורים התורניים הראשונים שזכו להיות מודפסים. דפוס ראשון – שונצינו שנת 1485 (רמ"ו), ולאחר מכן חזר ונדפס פעמים רבות, והשפיע רבות על בעלי המחשבה בקרב תלמידי החכמים בדורות שלאחריו.

כתביו בהגות, בפולמוס ובהלכה

ספר העיקרים נחקק בתודעה ההיסטורית היהודית כחיבורו הגדול והיחיד של רבי יוסף אלבו. אולם האמת היא שככל הנראה ר"י אלבו חיבר ספרים נוספים, שמרביתם אינם מצויים בידינו17 .

1. "האחד" – ספר פולמוס בספרדית (הספר לא נדפס), שאולי מתייחס לוויכוח הממשי שהתנהל בטורטוסה, ומטרתו הייתה חיזוק אמונת נצחיות התורה בקרב היהודים.

2. "מאה דפין" – פלפולים בעיקרי האמונה (אפשר שזו גירסה מוקדמת למאמר הראשון ב"ספר העיקרים").

3. תשובה הלכתית בסוגיית "אישה קטלנית" – מכתב תשובה לשאלה הלכתית בנוגע לדינה של אישה שנתאלמנה משני בעליה, כאשר האחד מת מוות טבעי והאחר נהרג בפרעות. השאלה הייתה, האם חל על אישה זו דין "קטלנית" ואסורה היא בנישואין אחרים, או שמא לא חל עליה דין זה נוכח הנסיבות ההיסטוריות המיוחדות שהובילו למותו של אחד משני הבעלים.

זוהי תשובה אחת ששרדה והגיעה לידינו – אולם ברי כי למעשה כתב ר"י אלבו תשובות הלכתיות רבות לשאלות הלכתיות חמורות שהופנו אליו, אלא שהן אבדו ולא הגיעו לידינו.

4. "ביאור מלות ההיגיון לרמב"ם" – חיבור הכולל פירוש קצר ומקוטע למרבית פרקי מילות ההיגיון. יש לשער כי מלבד העניין המדעי הטהור שגילה ר"י אלבו בלוגיקה, יש לראות את עיסוק בתחום גם על רקע מרכזיותו של הוויכוח האנטי-נוצרי בחייו, דהיינו לימוד תורת ההיגיון ככלי עזר בפולמוס.

***