בחטיבת הפרקים האחרונה עסקנו ביהדות ספרד ותלאותיה במחצית השנייה של המאה ה-13, המאה ה-14 בואכה המאה ה-151 . לא בלבד בייסוריה הקשים של יהדות זו עסקנו, אלא גם בהתמסרות המופלאה של גדולי האומה ושל בני עמנו – "ועמך כולם צדיקים" – לתורה ולמסורת הדורות והמשך פיתוחה ושכלולה בנסיבות לא אנושיות כלל.
מדהים הדבר שגם יהדות אשכנז – בעיקר מה שמכונה היום "גרמניה" – חוותה במאות אלו משברים קשים ביותר. ואף כי בסופם לא עמדה בפניהם גזירת גירוש טוטלית ודרמטית כמו זו שניתכה על ראש יהודי ספרד, אך דה פקטו מכה קשה ביותר ניתכה על גזע המוח של היצירה היהודית באשכנז.
נקודת זמן זו היא גם נקודת המעבר בין שתי תקופות המקובלות בעולמה של תורה – שלב הביניים בין תקופת "הראשונים" ל"תקופת האחרונים".
במאמר זה ננסה להתחקות אחרי היצירה התורנית באשכנז במפנה המאות ה-13 וה-14, לאורם של שתי דמויות חשובות ביצירה היהודית ובמסירת התורה מדור לדור: בעל "שערי דורא", שפעל בסוף המאה ה-13, ותלמידו בעל "האגודה", שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-14.
לקורות יהדות אשכנז במפנה המאות ה-13 וה-14
מעט ורעות הן ידיעותינו על תולדות היהודים בגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-14. כפי שכבר סיפרנו בקצרה בפרק שעסק בדמותו של הרא"ש, למן העשור האחרון של המאה ה-13 החלה נהירה גדולה של יהודים שנמלטו מגרמניה לארצות שכנות, ממזרח וממערב, עקב הרעת התנאים הפיזיים והכלכליים של הקיום היהודי שם, ויחד עם הירידה הכמותית במספר היהודים בגרמניה חלה ירידה מקבילה ביצירה הרוחנית בת התקופה.
בשלהי המאה ה-13 (בשנת ה' נ"ח – 1297), פשטה שמועה שהיהודים גנבו מהכנסייה של העיר רטינגן בפרנקוניה את אחד מסמלי הנצרות וחללוהו. האביר רינטפלייש, שהיה מתושבי המקום, החליט לתבוע את "עלבון" הנצרות ולנקום את "הפגיעה" בכבודה והתייצב בראש קהל רב להשמיד ולהרוג את יהודי רטניגן. הצלחת הטבח ברטניגן עודדהו לצאת למסע רצח בערים נוספים, תוך שהוא מגייס לשורות גדודי הפורעים שעמו עוד ועוד אנשים נלהבים למסע הרצח. חבורות הפורעים של רינטפלייש השתוללו בבוואריה ואוסטריה והחריבו מאה ארבעים ושש קהילות ישראל, ומספר החללים עלה על 100,000 אלף איש. בין הקהילות הגדולות שנחרבו – רוטנבורג, ווירצבורג ונירנברג (בה נהרג על קידוש ה' גם אחד מגדולי ה"ראשונים", רבי מרדכי ב"ר הלל הכהן, בעל "ספר מרדכי")2 .
המלך אלברכט הראשון ראה בטבח היהודים פגיעה קשה בהכנסות שלו מכספי המיסים שאלו הכניסו לו3 . הוא הגיע לנירנברג שבועות ספורים לאחר אירועי הדמים ותבע להעניש את האחראים לטבח, וגם פקד להשיב לעיר את היהודים. אולם היהודים שחששו לביטחונם – אותו אלברכט הראשון לא יכול היה להבטיח – לא במהרה שבו להתיישב בנירנברג, וחלפו כמה שנים עד שכמה מיהודי פרנקפורט העזו להתיישב בעיר, ייסדו בה קהילה וקול התורה שב להישמע בין כתליה.
אולם יהודים אלה, כשאר יהודי אשכנז באותה עת, לא הילכו על קרקע מוצקה. בשנת 1342 (ה'ק"ג) נגזר על יהודי נירנברג לקצר את זקניהם לפחות פעם אחת בחודש, כדי להבדילם בחזותם החיצונית מאזרחי נירנברג הנוצריים ארוכי הזקן. נקבע כי עליהם לחבוש כובעים מחודדים וטלאי צהוב על דש בגדיהם, וכי על הנשים לתפור שוליים כחולים לצעיפיהן. וזאת בנוסף לשורת ההצקות היומיומיות ה"שגרתיות"4 .
הנה אנו רואים כי החל משלהי המאה ה-12 חלה ירידה תלולה במצבם של יהודי אשכנז (מה שמכונה היום גרמניה). רצף של משברים חיצוניים שנכפו עליהם, ברמות חומרה משתנות, זינבו בקהילה היהודית והפריעו את צמיחה הנורמטיבית. אין פלא אפוא כי מעט מאוד חומר ספרותי הגיע לידינו מגרמניה במחצית הראשונה של המאה ה-14. אכן, אף מעט יצירה תורנית זו חדלה לגמרי לקראת אמצע המאה, במהלך שנות האימה של המגיפה השחורה (שעל השפעתה על ההיסטוריה התורנית-היהודית הספרדית עסקנו בפרק על דמותו ותקופתו של הר"ן, רבי ניסים מגירונדי)5 .
שנות האימה של המגיפה השחורה
בין השנים 1346 – 1361 התחוללה המגיפה השחורה. כפי שהעיד המשורר האיטלקי פטררקה, היקפה של המגיפה היה כה איום וטוטלי, שהדורות הבאים לא יאמינו לאשר קרה. זו הייתה שואה עולמית שתבעה קורבנות במספר עצום. ההשערה היא, שלמעלה משליש האוכלוסייה האירופית נספתה במגיפה זו6 .
המגיפה התפשטה בגלים חוזרים לאורך נתיבי המסחר הגדולים, באתרי העלייה לרגל, בשווקים וכיוצא באלה מקומות רבי אוכלוסין. באותם נתיבים היו מצויות רוב קהילות ישראל. הגל הראשון הגיע לאירופה מן המזרח, תחילה לדרום צרפת, משם לספרד ואחר כך שטף את אירופה המערבית, התיכונה, הצפונית והמזרחית.
בתודעת הדור ההוא והדורות שבאו אחר כך נקשרה המגיפה עם עלילת ההרעלה: "היהודים הרעילו את הבארות על מנת להשמיד את הנוצרים". עלילה זו אמנם לא הומצאה בימי המגיפה השחורה. ידועים לנו כמה וכמה מקרים קדומים יותר של עלילה זו. אולם בעיצומה של המגיפה השחורה, כשנתפסו יהודים והועמדו לדין בשל עלילה זו, הופיע חידוש בתולדותיה של שנאת ישראל: הנאשמים המעונים אולצו להודות שהיהודים מתנכלים לנוצרים ומבקשים לכלותם.
בפרוטוקול של חקירת יהודי פרייבורג מופיע, שאחרי עינויים קשים התוודו היהודים שכל בני הקהילות שבסביבה, מבני שבע ומעלה, ידעו על מעשה הרעלת הבארות ושהוקמה מועצה של שנים עשר מבין ראשי היהודים והם היו אלה שארגנו את כל המבצע7 .
במרכז ההתרחשויות בגרמניה עמדה נקודה נוספת: כספי היהודים ורכושם. היהודים ידעו על אודות המשא ומתן שהתנהל בין הרשויות על גופם ועל רכושם. רבים ניסו לברוח. מן התעודות אנו למדים שרוזן הפלטין רופרכט נתן ליהודים שברחו מוורמוש ומשפייאר מקלט בעיר היידלברג, אלא שבדרך כלל היה קשה מאוד לברוח. בשעת מגיפות נהגו תושבי הערים להגיף את שעריהן על מנעול ובריח, אין יוצא ואין בא. על השכונות היהודיות העמידו שמירה מיוחדת. המטרה המוצהרת הייתה שמירה על חיי היהודים, אך לאמיתו של דבר הם ביקשו למנוע את בריחת היהודים, בשעה שגופם ורכושם היו נושא למשא ומתן מסחרי ומדיני. ואף על פי כן, רבים מיהודי גרמניה הגיעו אז אל האזורים שבמזרח אירופה, שם עתידה הייתה להתפתח אוכלוסייה יהודית גדולה (כפי שנעמוד בפרקים הבאים)8 .
מוראות המגיפה שחררו והפעילו תחושות עמוקות של פחד ושנאה שהיו כלואות בלב המוני העם. הדמוניזציה של דמות היהודי הגיע לפסגה חסרת תקדים בהעלאת האשמה של קשר יהודי עולמי נגד העולם הנוצרי. הקשר הזה הפך, כידוע, לנשק בידי האנטישמיות המודרנית, וזו אינה הנקודה היחידה במאה ה-14 שיש בה כדי לבשר את התנועה האנטישמית בדורות האחרונים. השילוב שבין פעילות תוקפנית קנאית לבין תאוות בצע, הפיכת קבוצות מיעוט בלתי אהודה, בעלת זהות קולקטיבית מובהקת, הנפוצה על פני ארצות רבות לשעיר לעזאזל שעליו מעמיסים את כל פגעי הדור – כל המוטיבים האלה מצויים כבר במעשי הטבח שבימי המגיפה השחורה9 .
לדמותה של היצירה התורנית במאה ה14 באשכנז10
כפי שכבר ציינו, הספרות התורנית האשכנזית מן המאה ה-14 היא פרק סתום בתולדות תלמוד התורה. חלק ניכר ממנה לא ראה את אור הדפוס מעולם, ומה שנדפס משובש, מקוטע, מפוזר ומפורד. אנו עדים לירידה ביצירה התורנית בפרק זמן זה – דבר שכבר בני הדור עצמו נתנו לו ביטוי. ירידה אמרנו, אך לא הפסקה – כי חרף הנסיבות האובייקטיביות הקשות והאכזריות, התמסרו היהודים וגדוליהם ללימוד תורה ולקיום המצווה.
דמותה של היצירה התורנית במאה ה-14 באשכנז באה לביטוי בשלושה מאפיינים: 1. העיסוק הרב במנהגים, שהותיר אחריו ספרות ענפה. 2. הספרות ההלכתית ה"מקצועית", כלומר ספרות הלכתית דיסציפלינארית (- מונוגרפיות הלכתיות המוקדשים למקצוע מסוים מתוך עולמה המקיף של ההלכה, במקצוע שהוא תחום מומחיותו המובהקת של המחבר)11 . 3. ספרות ה"גליונות", כלומר חיבורים שהם בעצם רישומי הערות על חיבורים קודמים.
השינוי הגדול שהתחולל בה הוא ביסודו הוויתור המודע על דרך התוספות לטובת ספרי פסיקה מקוצרים. תפקיד חשוב משמש הספר "שערי דורא" (בענייני איסור והיתר), שהיטה את כף המאזניים ביתר עוז כלפי דרך המסורת האשכנזית הקדומה, תוך דילוג וויתור על עיקר פועלם של בעלי התוספות. גרמה לכך בעיקר חביבותו הרבה של הספר והיקלטותו חסרת התקדים בכל רחבי אשכנז ובנותיה, ויעידו על כך הן הספרות הענפה שנכתבה סביבו, וההבאות המרובות ממנו בפוסקים האשכנזיים; והן כחמישים כתבי יד ששרדו עד היום מן הספר, רובם מן התקופה שלפני התפשטות הדפוס באירופה.
רבי יצחק מדורא
רבי יצחק מדורא, בן זמנו הזקן של המהר"ם מרוטנבורג, חי ופעל במפנה המאות ה-13 וה-14. את ספרו כתב כנראה קודם לפטירתו של המהר"ם. למעשה, ספרו "שערי דורא" הוא באמת ההוכחה הספרותית העיקרית לקיומו.
בפעולתו התורנית שיכלל את שיטת הפסיקה האשכנזית, שנתחדשה באמצע המאה ה-13, על בסיס מפעל התוספות והישגיו ההלכתיים וברוח תפיסתה של חסידות אשכנז – שיטה שייצגה מעין פשרה בין שתי האסכולות הקוטביות.
תוך כדי חדירתו של "שערי דורא" כ"פוסק אחרון" בתחומו, הוא השפיע רבות גם כדוגמה ספרותית להמשך היצירה בתחום הפסיקה באשכנז, בכמה וכמה מובנים: ברוחו, בסגנונו ובמקורותיו הסמכותיים. ממורשת התוספות נטל ה"שערי דורא" את מסקנותיהם ההלכתיות של רבינו תם ור"י הזקן, המשוקעות בתוספותיהם לש"ס, והשימוש במסקנותיהם של הראבי"ה ובעלי תוספות אחרים.
ספר ה"אגודה"
השפעתה של הספרות שאותה שיכלל ה"שערי דורא" הייתה מכרעת על המשך התפתחותה של הספרות הרבנית באשכנז במאה ה-14. מאז ואילך לא זו בלבד שנמשך תהליך ההתפצלות המקצועית של ההלכה, אלא ששוב לא נתחבר באשכנז ספר הלכה כולל על התורה, כפי שהייתה דרכם של הפוסקים האשכנזיים תמיד, מלבד ספר האגודה, אותו חיבר רבי אלכנסדר זוסמן כ"ץ, תלמידו של רבי יצחק מדורא בעל ה"שערי דורא"12 .
ספר זה נתחבר כיובל שנים לאחר ספר "שערי דורא", וכדברי רבי יוסף כץ "מגיה ההעתק" שלפיו נדפס הספר לראשונה בקראקא (של"א): "הוא היה סוף כל מחברי ספר על כל התלמוד, כי אחריו לא נמצא ספר מפורסם על כל התורה". כלומר, הספר נחשב לאחרון ליצירה הספרותית האשכנזית הערוכה על סדר מסכתות התלמוד השייכת לתקופת הראשונים.
ספר זה אינו עוסק כלל בפרשנות, אלא קובע סדרה של פסקי הלכה קצרים ומנהגים לפי סדר דפי התלמוד וענייניהם, וטורח הרבה לזקק ולספח מנהגי אשכנז והליכותיה לצד דברי הגמרא השייכים לאותו עניין. מאמץ הפסיקה בספר זה מכוון כבר יותר לתחום המנהג, שכאמור הולך וכובש לו מקום של כבוד מיוחד באשכנז בתקופה זו.
הוא מזכיר במקצת את חיבור הרי"ף וחיבור הרא"ש, אלא שהרצאת "האגודה" היא הרבה יותר קצרה, שכן כוונתו אינה לתת פירוש לתלמוד אלא להוציא ממנו את ההלכות הפסוקות. במקום שהלכות אלו יוצאות ברורות מתוך התלמוד עצמו הוא מביאן כלשונן, מבלי להוסיף כלום ואת המשא ומתן והביאורים לדינים שמובאים בתלמוד הוא משמיט לגמרי. כשמן התלמוד עצמו אי אפשר להוציא את פסק ההלכה הריהו הוא מוסיף נופך משלו לשם בירור והכרעה. גם הוספות אלו מצטיינות בקיצורן הנמרץ ובפשטות נימוקיהן. אלא שאין דרכו של המחבר לפסוק על דעת עצמו, אלא לסמוך על גדולים אחרים, וכך הוא מביא את פסקי הרי"ף, ר"ת, ר"י הזקן, רשב"ם, רבינו יואל, ראבי"ה, ראב"ן, הר"ם, המרדכי, הרא"ש ועוד. יש והוא אינו מסכים עם דעת הפוסקים שהוא מביאים – ומכריע אחרת, ולעיתים תוך שהוא מנמק בקצרה את טעמו ושיטתו13 .
כאמור, החיבור הוא על סדר הש"ס, אך צורת הרצאת הדברים נחלקת לסימנים: כל סימן מתאים בדרך כלל לפסק ההלכה עם פירושה, נימוקה ומקורה. המחבר אפוא נקט בשיטת סידור כפול, הסדור הוא לפי סדר הש"ס, אלא שהוא נותן כותרות ומאפשר בכך את פילוח ההלכות לפי נושאים עניינים. לחלוקה זו אפוא נודעת חשיבות רבה, מפני שהיא מקילה במידה רבה על העיון והשימוש בספר ככלי שימושי, ואכן, לכתב היד של האגודה מצורף סוג של מפתח לספר שנערך על ידי אחרים ומהווה תוכן עניינים, המבוסס על כותרות הסימנים14 .
ניכר בספר מאמץ רב לפסוק רק בשאלות מעשיות שאין להן פתרון הלכתית חד, ואילו בהלכות ידועות ומקוימות לכל אין הוא פוסק את פרטיהן – בדרך כלל – אלא שולח את הלומד לעיין בספרי פסיקה הנפוצים, דוגמת "סמ"ק" וספר "התרומה".
בכל מוטיבים אלו היה משום חיזוק משמעותי של מגמת הפסיקה – ברוח הגישה הניכרת מכל פסקה ופסקה של ספרו של רבו ה"שערי דורא".
סידרת פסקי התוספות15
ר"י תא שמע סבור שבפעולתו התווה ספר ה"אגודה", לראשונה, את סגנונה של אחת היצירות הספרותיות מתקופה זו - סידרת "פסקי התוספות", הנדפסת בסופי כל מסכתות התלמוד בהוצאות הרגילות. ככל הנראה יותר ממחבר אחד כתב את הספר16 .
"פסקי התוספות" מסכמים בקיצור נמרץ ובתמציתיות את המסקנה ההלכתית המעשית המתבקשת מתוך כל דיבור של תוספות, לפי סדר דפי התלמוד. לא תמיד מסכמים הפסקים את ה"תוספות" הנדפסים בתלמוד שלנו, וכנראה משוקעים בה עוד "תוספות" שלא נכנסו למהדורה הערוכה שנכנסה לקאנון הלימודי התלמודי.
ספר זה משקף את הנטייה הפסיקתית שהשתכללה בתקופה זו לדקדק בפסיקה הלכה למעשה, להחמיר בספקות ולצאת ידי חובת כל הדעות, לשמור על המנהגים ולהקפיד לשמור על הזיקה וההלימה המיטבית בין המקורות ההלכתיים לפסקים.
***
עינינו הרואות שוב את אחת התופעות המופלאות החוזרות שוב ושוב כמכנה משותף יסודי בהיסטוריה של עמנו, והוא היכולת להמשיך להתמסר לתורה, להעמיק בלימודה ולהיות מסוגלים ליצור בה יצירות משמעותיות – חרף קשיים אדירים וכבדי משקל, גזירות ורדיפות נוראיות, וחורבנות שבאים כגלים פעם אחרי פעם.
בפרקים הבאים נמשיך לעמוד על הקורות את יהדות אשכנז בתקופה זו, המקבילה לתקופה שתיארנו בפרקים הקודמים בסידרה זו על הקורות את יהדות ספרד ויצירתה. במסגרת זאת נביט גם לתזוזה שמתחילה לקרום עור וגידים של היהדות מזרחה, מה שהביא תוך כמאה שנים לעליית מרכז היהודי הגדול והדומיננטי כמה מאות שנים במזרח אירופה (בפולין, פראג, ליטא ורוסיה).
הוסיפו תגובה