בפרק הקודם, שעסק בדמותו של רבי יצחק בר ששת (הריב"ש), עמדנו בקצרה על הקורות את יהדות ספרד באותה נקודה בהיסטוריה במפנה המאה ה-14, ובעיקר במתקפת הפרעות של שנת קנ"א (1391) בה נטבחו אלפי יהודים, כמאה חמישים אלף נאלצו להתנצר, ואלפים אחרים נמלטו מן התופת למדינות סמוכות בחצי האי האיברי. בין הבורחים היה גם רבי יצחק בר ששת, שעבר בסופו של דבר לאלג'יר ועמד בראשה של יהדות זו שבזכות הנמלטים הרבים שנמלטו לעברה קיבלה תנופה תורנית ויהדותית משמעותית ביותר.

אכן, בן גילו, חברו ועמיתו של הריב"ש, רבי חסדאי קרשקש, נשאר בספרד – והקדיש עצמו מכאן ואילך לשיקום הקהילות היהודיות, במידת האפשר, שנפגעו בפרעות במרחבי מלכות אראגון.

בפרק זה נעמוד על דמותו של רבי חסדאי, שהיה לא רק מנהיג יהודי דגול ומסור, ולא רק גאון הלכה, לא רק דיין ולא רק פולמוסן אנטי נוצרי – אלא אחד הפילוסופים החשובים שקמו לעמנו בכל הדורות, ואחד מחשובי הפילוסופים בכלל, מי שכפי שנראה הטרים את גדולי המדע בכמה מהגילויים החשובים במדע המודרני.

בזאת – בעוסקנו בריב"ש בפרק הקודם וברבי חסדאי בפרק זה – נכנסים אנו לתקופת ביניים בתולדות השתלשלות התורה: התקופה שבין עידן ה"ראשונים" לעידן ה"אחרונים"; ולתקופת ביניים בתולדות יהדות ספרד גופא, בשלבים האחרונים שלפני קריסתה והתמוטטותה הדרמטית עם גירוש ספרד, כמאה שנים לאחר רבי חסדאי.

הרקע לתקופתו

כפי שכבר ציינו בכמה פרקים קודמים בסידרה זו, ירידתה של יהדות ספרד החלה עוד במאה ה-13, עם הכיבוש ההדרגתי של ספרד בידי הנוצרים. בספרד, כבכל מדינות אירופה, החל הולך ומשתלט משטר החברה הנוצרית, והיהודים מצאו עצמם לחוצים בין ארבעה כוחות מאורגנים, שכולם היו עוינים להם: המלכות, השרים הפיאודליים, הכנסייה הנוצרית והמעמד האזרחי העירוני – כשרק המלך נוטה להם "חסד", כל עוד החברה היהודית משמשת בידו מכשיר לצבירת הון.

חשוב להדגיש שוב, שירידה זו הייתה הדרגתית, אך לאט ועקביות הכנסייה הנוצרית העולה ומתגברת נקטה במאמצים כבירים כדי להשפיל ולדכא את היהודים, בד בבד עם השתדלותה ההולכת ומתעצמת של הכמורה הנוצרית לצוד נפשות בקרב היהודים. במסגרת זאת החלו שורה של וויכוחים – שהלכו ונמשכו לאורך המאות האחרונות – שבהם השתתפו בעיקר נזירים דומיניקניים קנרים ולצידם מומרים יהודים בעלי השכלה, חלקם אף רבנים לשעבר; ומצד היהודים – גדולי התורה ופרנסי הקהילות.

משלהי המאה ה-13 התחילה הידרדרות מהירה. אמנם יחידים רבים הגיעו לעמדות השפעה בכלכלה, בתרבות ובשלטון, אולם הישגיהם לא הקרינו על מעמד הקהילות. הרדיפות והלחץ מצד הכנסייה גברו. יכולתן של הקהילות לעמוד בנטל המיסים הנצלניים שבזכותם יכלו לחסות בצל המלכים נחלשה, וממילא נחלשה המוטיבציה של השלטון להגן על הקהילות מפני ההמון המוסת על ידי הכנסייה.

באותה תקופה מתחוללת בספרד תמורה באופייה התורני, שבא לידי ביטוי בשלושה היבטים1 :

1. מגמת התחזקות ההתעסקות בהלכה – מגמה שחיזק מאוד הרמב"ן, ושאותה המשיכו הרשב"א, הרא"ש, הר"ן – ובתוככי כותלי בית המדרש הזה נולד רבי חסדאי קרשקש.

2. התפשטות התנועה להתנגדות לפילוסופיה – וזאת עקב העובדה שאנשי ההשכלה והפילוסופיה בספרד נתפסו כראשונים לעזיבת המערכה ולהמרת דת. דבר זה כמו הוכיח בעיני רבים את הרפיפות וההססנות שההשכלה הפילוסופית מכניסה בליבות המאמינים. כך, למרות שעדיין פורחת בעת הזאת היצירה הפילוסופית ואף מגיעה לשיאים חדשים, עם זאת הולכת ומתחזקת ההתנגדות לפילוסופיה.

3. התפשטות הקבלה – חכמת הנסתר, שהייתה מאות בשנים נחלת יחידים, יחידי סגולה, הופכת להיות קניין הרבים, המוצאים בה תעצומות רוח ואור שמאיר את הימים החשוכים המתרגשים ובאים.

על רקע שלושה היבטים אלו, הר"ן חולל כיוון חדש בתוך עולמה של יהדות ספרד המשתנה. כפי שעמדנו בפרק על דמותו, מוצאו של הר"ן היה בחוג הרשב"א והרא"ש, והיה דומה להם בכל מהלכי חייו בפעילתו הציבורית, הספרותית ובדרך לימודו. אך הוא רכש גם השכלה פילוסופית ומדעית והיה בעצמו איש מדע מובהק, רופא ואסטרונום – והוא הוא זה שהקים את האסכולה שמצד אחד רואה בהלכה את העיקר, ומתנגדת לפילוסופיה השכלתנית כמקור הדעת העליון, אך מצד שני יונקת מן הפילוסופיה השכלתנית עד גבולות מסוימים, מתוך שימוש במתודה שלה והתבשמות-מה מן האקלים שלה. הר"ן גם התייחס לקבלה בכבוד, אך ממרחק מה2 .

קווים ביוגרפיים

אל תוך האקלים הרוחני הזה נולד רבי חסדאי קרשקש בערך בשנת 1340 בברצלונה, למשפחה ברצלונית וותיקה ונכבדה של רבנים וסוחרים. בהקדמה לספרו הגדול "אור ה'" הוא מזכיר את שמו העברי המלא: חסדאי ב"ר יהודה ב"ר חסדאי ב"ר יהודה ב"ר חסדאי ב"ר יהודה. השם "קרשקש" היה שמו הפרטי הלועזי של אביו, ר' יהודה ב"ר חסדאי. ולפי הנוהג שהיה מקובל בקטלוניה, שם המשפחה של אדם היה שמו הפרטי של אביו.

רבי חסדאי עשה את לימודיו בישיבתו של הר"ן בברצלונה. בה למד תלמוד והלכה וגם פילוסופיה, והיה לאחד משני התלמידים המובהקים של הר"ן (השני היה ריב"ש). הקרבה בין רבי חסדאי לרבו הר"ן הייתה כה גדולה, עד כי מורו ראה בתלמידו זה כמו אחד מבניו. באיגרת שכתב ריב"ש לרבו הר"ן (בשנת 1372) הוא מזכיר בנשימה אחת את רבי חסדאי יחד עם ר' ראובן, בן הר"ן, והריהו דורש בשלומם של "החכמים בניך דון חסדאי ודון ראובן נר"ו"3 .

עוד בעודו אדם צעיר הוכר רבי חסדאי כפוסק הלכה חשוב בקהילה היהודית בברצלונה ומחוצה לה4 . בתחילת שנת השבעים של המאה ה-14 ראה בו המלך פירי הרביעי כבר סמכא בשיפוט התורני, ופנה אליו מדי פעם בפעם כדי שיכריע בסכסוכים שהתגלעו בין נתינים יהודיים שלו.

רבי חסדאי היה גם אחד מהרבנים מלמדי התורה – תלמוד והלכה ופילוסופיה – בבית המדרש בברצלונה, ושמעו הטוב משך אליו תלמידים גם מארצות רחוקות. אחד מהם, ר' אברהם בן יהודה, שהגיע מהאי כרתים, כתב ספר פילוסופי בשנת 1378 עוד בהיותו תלמיד בבית המדרש, ובקולופון של הספר נכתב: "נכלל ונחסל בשנת הקל"ח בעיר ברצלונה בבית אדוני החכם השלם החסיד הפטיש החזק הנדיב הנאמן כבוד החכם דון חסדאי קרשקש"5 .

רבי חסדאי קרשקש והקבלה

אכן, רבי חסדאי לא עסק רק בתלמוד, הלכה ופילוסופיה – אלא עסק גם בסתרי תורה. מחקרים חושפים יסודות קבליים במשנתו6 , ולפי עדות שנשתמרה בכתב יד מן המאה ה-15 מאת מחבר אנונימי7 , פנה רבי חסדאי בבחרותו אל חכם מקובל מתוך כוונה ללמוד ממנו טכניקות קבליות, וכך מעיד המקובל עלום השם: "פעם אחת שאל ממני הבחור אנחסדאי קרשקש לעשות מראות מכתיבת ידו והמראות היו אלו...". נשתמר גם חיבור קצר של קרשקש ושמו: "סוד הקדיש" – פירוש קבלי לתפילת הקדיש8 .

ספרו של רבי חסדאי
ספרו של רבי חסדאי

לפי אחת הטענות, "רבי חסדאי קרשקש שייך לזרם מרכזי בהגות הרבנית בקטלוניה הממזג יסודות פילוסופיים וקבליים. מיזוגים כאלה מוצאים לא רק אצל חכמי ספרד שאינם נחשבים כפילוסופים כמו הרמב"ן והרשב"א אלא גם אצל ר' יצחק אבן לטיף, ר' אברהם אבולעפיה, ר' יוסף אבן וקאר ור' שמואל אבן מוטוט. אחרי רבי חסדאי קרשקש, במאה הט"ו, הולכת ומיטשטשת החלוקה בין הזרם הפילוסופי לקבלי וקיימת מזיגה אצל ר' אברהם שלום ר' מיכאל בלבו ובישיבות בקסטיליה. הרח"ק הפילוסוף עומד אפוא בצומת המפנה לקראת שילוב מסורות קבליות עם גישה פילוסופית רציונליסטית. 'סוד הקדיש' המיוחס לרח"ק מצטרף להוכחות שאין להציב מידור חד בין פילוסופיה לקבלה בספרד בימי הביניים"9 .

אוטוריטה הלכתית ומנהיג כללי

בשנות השבעים של המאה ה-14 רבי חסדאי הופך אפוא להיות אחת מן הדמויות התורניות החשובות בספרד, דמות המשלבת רבנות, מנהיגות תורנית, ציבורית ודיינות לצד לימודים פילוסופיים מעמיקים וסקרנות ערה בנוגע לתורת ופרקטיקות הקבלה. באותם ימים נישא לרעייתו טולרנה, ולהם נולד בן אחד.

כאשר נפטר הר"ן, בתחילת שנת 1376, נותרו שני תלמידיו המובהקים – הריב"ש ורבי חסדאי – שתי הסמכויות ההלכתיות הגדולות בכתר אראגון. ריב"ש בסרגוסה וולנסיה (כפי שתיארנו בפרק שעסק בדמותו ויצירתו), ורבי חסדאי בברצלונה.

אכן, כפי שעוד נראה בהמשך הדברים, רבי חסדאי נזכר בתולדות ישראל בעיקר כפילוסוף, אך האמת היא שהוא ראה את עצמו וכך גם בני דורו ראוהו בעיקר כבעל הלכה, כבעל השכלה תלמודית עצומה. עובדה זאת באה לביטוי בתוכניתו הספרותית המקורית המקיפה, לחבר חיבור מקיף בעקבות משנה תורה לרמב"ם, תוך תיקון הליקויים שהוא מצא לטעמו בספרו של הרמב"ם: הוספת כללי ההלכות, טעמיהן ונימוקיהן מתוך ציון המקורות, ואף ביקש להבליע כמה חידושים משלו. אמנם לא זכה רבי חסדאי להגשים את תוכניתו זו בפועל, אולם עצם הכוונה מעידה על בקיאות בכל חדרי ההלכה, כי בלעדיה אין אדם מהרהר כלל בעבודת ענקים זאת10 .

מתוך תשובותיו של הריב"ש ניכר שרבי חסדאי היה תל פיות שאליו פונים בשאלות ותשובות, ואף תלמידי חכמים חשובים מציעים בפניו את חידושיהם בהלכה – וזאת אפילו בחייו של הר"ן.

כוכבו של רבי חסדאי דרך מעלה מעלה בשנת 1387. בשנה זו מת המלך פירי הרביעי, ובנו בכורו, ז'ואן "הצייד", עלה לכס המלכות. רבי חסדאי היה מקורב ביותר למלכות, שימש להם יועץ והיה בן בית בארמונותיהם בברצלונה ובסרגוסה. היה גם בקשרים עם הסופרים והמשוררים הנוצרים בני זמנו.

עשרים שנה פעל רבי חסדאי בחיי הציבור שבברצלונה ונודע כשתדלן של כלל היהדות במלכות. בשנת 1389, בתיאום עם המלך והמלכה, עזב רבי חסדאי את ברצלונה ועבר לסרגוסה כדי לקבל את המשרה הרבנית שפינה הריב"ש. שנה לאחר מכן הכירו בו המלך והמלכה בתור שופט כל היהודים שבכתר אראגון והעניקו לו סמכויות נרחבות. בתעודות מינויו נאמר כי רבי חסדאי עולה כל יהודי המלכות כאיש המצטיין "לא רק בידיעת תורת משה, אלא גם בשכלו הטבעי"11 . הסמכויות שקיבל הרחיקו לכת מכל מה שניתן בזמן מן הזמנים באראגון בידי אחד החכמים או החצרנים היהודים.

מבחינת אופי הנהגתו, רבי חסדאי ניחן בתחושה עמוקה של אחריות ציבורית ובביטחון נפשי כמנהיג של דור, והוא תמיד היה בבחינת מגן לזקוקים להגנה. באחד ממכתביו לריב"ש12 הוא מוסר סקירה על ריב מסוים שהתנהל בנוגע לרבנות באחת מערי צרפת, ובו ניכרת התרגשותו העמוקה על ליקוי הצדק כשנעשה עוול לרב אחר שהעבירו את שררתו שלא כדיין לרב אחר13 .

בראשיתן של שנת קנ"א – 1391 – היה עולמו של רבי חסדאי שפיר ומבטיח. הוא היה רב ופוסק הלכה בעל סמכות מקסימלית, יועץ נאמן למלכים הגונים. בבית מדרשו בסרגוסה הוא לימד תלמוד ופילוסופיה, ואולי כבר החל מפתח את התפיסות המדעיות המהפכניות שנכללו שנים לאחר מכן בספרו "אור ה'". בנו למד בישיבה בברצלונה, ועמד להינשא.

ואז בקיץ קנ"א חשך עליו עולמו וחשך על יהודי ספרד עולמם – עת התחוללו הפרעות הנוראיות שכבר תיארנו בפרק הקודם, על הריב"ש, במהלכן נעקד על קדושת ה' גם בנו יחידו של רבי חסדאי14 .

ההתמסרות לשיקום יהדות ספרד

משנת 1391 הקדיש עצמו רבי חסדאי לשיקום הקהילות היהודיות שנפגעו בפרעות ברחבי מלכות אראגון. מסמכים שנשמרו בארכיון המלכותי בברצלונה מלמדים על מאמציו הנמרצים ועל התמיכה הרבה שקיבל מן המלך ז'ואן. רבי חסדאי נסע ברחבי הממלכה כדי לגייס כסף לשיקום הקהילות הפגועות הרבות, וגם פעל – ללא הצלחה – להושיב מחדש יהודים בברצלונה ובוולנסיה.

הפעולות שנעשו אחרי שנת 1391 לשם תקומת של יהדות ספרד, כפי שכתב יצחק בער, יצאו בעיקר מסרגוסה15 . מכתב המלך מאפריל 1396 מעיד, שרבי חסדאי שקד זמן ממושך, והתמיד "מבלי להתחשב בטרחות והוצאות סוכנות אישיות", על תקנת קהל ברצלונה ועל פדיון בית הקברות שלהם, "וכן בכמה עניינים אחרים הנוגעים בתועלת כל הציבור היהודי בארץ ובכבודו".

לפי אחת ההשערות המעניינות, ייתכן כי רבי חסדאי קיים, במסגרת פועלו למען יהודי ספרד, משא ומתן חשאי עם נציגים של הסולטן הצ'רקסי של מצרים הממלוכית, אלמאלכ אלט'אהר סיף אלדין ברקוק, בניסיון להסדיר לא רק עלייה המונית של יהודים לארץ ישראל (בכך הוא הצליח, לפחות במידת מה), אלא גם להשיג אוטונומיה מדינית ליהודים בארץ (בכך הוא לא הצליח)16 .

רבי חסדאי גם פעל לשקם את משפחתו. לאחר שאיבד בפרעות את בנו יחידו, נישא לג'מילה, שילדה לו ארבעה ילדים – יהודה, מירה, סימה ודואניה.

אולם למרות נסיעותיו הרבות ופעילותו הכלל-ספרדית הנמרצת, רבי חסדאי לא הזניח את עיר מושבו. הוא שקד על פיתוחה וחיזוקה של הקהילה היהודית בסרגוסה; פרסם שורה של תקנות לקהילה – שהיו בעצם לחוקה שאיפשרה לו לפעול ביעילות וללא בירוקרטיה מיותרת והוסיף ללמד תורה וחכמה בבית המדרש בסרגוסה תוך שהוא מפתח את ביקורתו המהפכנית על הפיזיקה האריסטוטלית.

רבי חסדאי העמיד תלמידים גאוני עולם – ובהם רבי יוסף איבן חביבא, בעל ה"נימוקי יוסף", ורבי יוסף אלבו בעל "ספר העיקרים".

הפולמוסים נגד הנצרות

באותה תקופה התלקח פולמוס ספרותי בין דוברי היהדות ובין משומדים ונוצרים. וויכוח זה שהיה נטוש בין היהדות לנצרות בשנים שבין 1391 ל1415, "לא היה עדיין כמותו לכשרון ספרותי מזהיר, ללהט יצרים ולשמוש בכל כלי המלחמה של האסכולסטיקה"17 .

ואכן, רבי חסדאי קרשקש, כראש וראשון לחכמי היהודים ומנהיגם, נאלץ לעסוק בין יתר פעולותיו גם בפולמוסים תיאולוגיים נגד הנצרות. הוא השתתף בוויכוחים פומביים עם כמרים, חיבר ספרי פולמוס וגם ביקש מחכמים אחרים שיחברו ספרי פולמוס. מטרתו בחיבור ספרי הפולמוס הללו הייתה לספק נשק יעיל לחכמים יהודיים שנקראו להתעמת עם מלומדים נוצרים. הפעילות הפולמוסית הזאת של רבי חסדאי הייתה אפוא חלק ממאמציו לשקם את הקהילות היהודיות בכתר אראגון18 .

רבי חסדאי כתב בשפה הקטאלונית לפחות שני ספרי פולמוס נגד הנצרות. אף אחד מן השניים לא שרד במקורו, אבל שרד תרגום לעברית של אחד, שתרגם לעברית ר' יוסף בן שם טוב בשנת רי"א (1451) בעיר אלקלעה די פינאריש. התרגום העברי נדפס מבלי הזכרת שם המקום ושנת הדפוס (שאלוניקי 1860?), ולאחרונה יצא במהדורה מדעית על ידי דניאל לסקר.

הספר הזה הוא מן המיוחדים שבכל ספרי הויכוח האחרים שנכתבו נגד הנוצרים, מפני שביקורתו על הנצרות אינה מבוססת על פסוקים או על רטוריקה, אלא על שימוש ביסוד ההיגיון הישר ועיון מושגי לוגי.

וכך כותב המתרגם ר' יוסף בן שם טוב בהקדמתו: "בראותי תוקף הגלות, גלות ירושלם אשר ספרד, כל היום אכלונו הממונו אויבינו העומדים עלינו לכלותנו בלשון מדברת גדולות, באמרם אלינו כל היום כי שקר נחלו אבותינו, מלאני רוחי רוח נדיבה ופרשתי אגרת תשובה בעיקרי אמונתם על פי השכל והמופת יסודה, היא אגרת ידועה לפרופייט (אגרת "אל תהי כאבותיך") וכו'... ורשמתי מה שעשה הר' חסדאי במאמר קטן הכמות ורב האיכות והמעלה אשר בחר בלשון ארצו. ולקיצורו ועומקו נעלם מבני עמנו תועלתו וכו'. ואני בהיותי שאנן ושקט על שמרי בבית מדרשו בהלו נרו על ראשי וסביבותי תלמידיי העתקתיו להם על לשוננו, להגיד כח מעשיו לעם ה' ונחלתו וכו'. ולתת חרב בידם למלאות מצוה להשיב אמרים אל הרודף וכו' ולעמוד בפרץ המערכה".

וזהו קטע מן ההקדמה המתורגמת שכתב רבי חסדאי: "שכוונת המאמר היא כי להניח הספקות והביטולים לאמונת הנוצרים ראוי להבין תחלה כוונתם בעיקריהם, ולצייר אמתתם לפי דעתם אשר עליהם הריב והמצה".

גולת יצירתו הפילוסופית של רבי חסדאי: "אור ה'"19

בספר "אור ה'" – פסגת יצירתו של רבי חסדאי ומפסגות היצירה הפילוסופית התורנית בכלל – הייתה מגמתו של רבי חסדאי ליצור סיכום חדש של האמונות והמצוות שבתורה. היצירה שיצר בחיבורו זה היא משיאי התבונה הפילוסופית, מבחינת מקוריות המחשבה, חידושה ועומקה. רבי חסדאי תקף בספרו את התשתית הפילוסופית האריסטוטלית, ובכך פרץ דרך לחשיבה פילוסופית חדשה.

הסיבה לכך שחיבור זה לא התקבל ולא השפיע על רבים בזמנו כמו הספר מורה נבוכים – נובעת ממהפכנותו: בזמן שהחיבור התפרסם עדיין שלטה בכיפה האסכולה האריסטוטלית, וההשכלה עוד הייתה נטועה בפרדיגמה20 הישנה ולא הייתה בשלה מספיק לאמץ את הפרדיגמה החדשה והמקורית של רבי חסדאי, שהטרימה במובנים רבים – כפי שננסה לתמצת בקצרה להלן – את המדע החדש.

אך לפני שנעשה זאת ונעמוד מעט על חדשנותו הרבה של רבי חסדאי, עלינו לטפל בשאלה אחרת: מה הניע את רבי חסדאי לעסוק בסוגיות עמוקות אלו, בשעה כה קשה לעמנו, בשעה שהוא היה כה טרוד וכה עסוק בסוגיות קיומיות דרמטיות של יהדות ספרד? למה ראה לנכון להשקיע מאמץ כביר – כפי הנראה – בחיבור יצירה פילוספית חדשנית ומהפכנית כל כך?

בקצרה התשובה על כך היא, שחיבור זה היה בעצם חלק מהמאמץ הכולל והגדול של רבי חסדאי לשקם את יהדות ספרד. יש לשער כי לשיטת רבי חסדאי, הפילוספיה הרציונלית פגעה בכוח העמידה של היהודים בפרעות 1391 ובתקופה שלאחריהן.

"היווני אשר החשיך עיני ישראל בזמננו זה" – כשהכוונה היא לאריסטו – היה בעיניו של רבי חסדאי אחד הגורמים הגדולים של תנועת השמד. תורתו של אריסטו לפיה אין השגחה פרטית בעולם, והעולם מתנהג על פי חוקים טבעים נצחיים באופן דטרמינסטי, ואין לו לאדם חופש בחירה, לית דין ולית דיין; שתכלית האדם אינה בקיום המצוות אלא בהכרה השכלית האינטלקטואלית בלבד – דעות אלו והסתעפויותיהן הזיקו ליהדות במישרין ובעקיפין.

סביר, כי הנגררים אחרי הרציונליזם האריסטוטלי יסיקו כי כל הדתות שוות ואינן מטרות בפני עצמן אלא רק אמצעים לקדם שלום הציבור ולאפשר חיי העיון – ולכן אדם נבון לא יתעקש להיות נאמן לדתו בשעת שמעד ויהיה מוכן לעבור מדת לדת לפי צורכי השעה.

לכן, לפי רבי חסדאי, הדוגלים בעיון פילוסופי זה הם לא רק מסתכנים בבעיות אמוניות, אלא הם גם מחבלים במאבק הקשה של של העם היהודי להתקיים בספרד.

עיקר הבעיה עם אריסטו, אליבא דרבי חסדאי, היא בכך שדבריו נתפסו עד אותה העת כמוחלטים, כשיטה שלא נמצאה סתירה להוכחותיה המוחצות לכאורה, ולפיכך שיטתו הצטיירה כאמת מוכחת ובלתי ניתנת לערעור ("ושורש הדבר כי לא נמצא עד עתה חולק במופתי היווני"). אולם רב חסדאי סבור שבהוכחותיו של אריסטו אין אמת מופתית. הוא מכריז אפוא מלחמה על אריסטו.

זה היה אפוא אחד ממניעיו ומתמריציו הגדולים של רבי חסדאי להשקיע את מיטב כוח היצירה שלו ביצירת פילוספיה חדשה – עמוקה מאוד, שיטתית להפליא, מקורית להדהים – שתסייע ליהודים להישאר נאמנים ליהדותם. לשם כך גיבש ביקורת יסודית על הפיזיקה ועל המטפיזיקה של אריסטו. אולם ככלות הכול, גם אם המניעים של רבי חסדאי בכתיבת ספר "אור ה'" היו בחלקם תיאלוגיים – הרי שבמהותו הספר הוא ספר פילוסופי מובהק21 .

ביקורתו הנועזת הזו של רבי חסדאי על הפיזיקה האריסטוטלית תרמה תרומה מיוחדת למהפכה האנטי-אריסטוטלית של המדע החדש במאות ה-14 וה-15, שהשפיעה על דורותיהם של גלילאו וניוטון22 .

הביקורת על המדע האריסטוטלי הייתה ברובה ביקורת לוגית ומושגית ולא אמפירית או ניסויית. על בסיס ניתוח הטיעונים הפיזיקליים האריסטוטליים, גילה בהם רבי חסדאי סתירות לוגיות ומושגיות. הוא הראה שהעולם האריסטוטלי הישן אינו מבוסס על מדע מוצק אלא על הנחות מסופקות וסותרות.

בתמצית דתמצית, העולם האריסטוטלי הישן היה עולם סגור וסופי. הוא היה גלובוס שכלל בתוכו גלובוסים בתוך גלובוסים, כמו בובת "מטריושקה". במקום העולם הסגור, הסופי, העגול של המדע האריסטוטלי הישן – העמיד רבי חסדאי יקום אינסופי, פתוח לרווחה לכל הצדדים, בלא גבולות ובלא תבנית גיאומטרית. הוא החליף את הגלובוס הסופי במרחב פתוח ואינסופי, ובזה, בתמצית, פתח שערים חדשים למדע החדש. בזה – ובעוד - כמובן הטרים את המדע המודרני.

מבנה הספר "אור ה'"

הספר מחולק לארבעה מאמרים הדנים בארבעה סוגים שונים של אמונות המצויות בתורה: 1. שורשים. 2. פינות. 3. אמונות מחייבות אחרות. 4. סברות.

המאמר הראשון עוסק באמונה בקב"ה, שהיא ה"שורש הראשון של התורה ו"התחלה לכל האמונות התוריות".

המאמר השני עוסק ב"פינות" התורה – כלומר באמונות המתחייבות בהכרח מן המושג "תורה מן השמיים". בלעדי שש ה"פינות" הבאות אי אפשר להעלות על הדעת את המושג תורה מן השמיים: 1. ידיעת ה' אותנו. 2. השגחת ה' עלינו. 3. שה' הוא בעל היכולת. 4. שקיימת אפשרות תקשורת בין אלוקים לאדם (נבואה). 5. שלאדם ניתנה חופש הבחירה. 6. שלתורה יש תכלית.

המאמר השלישי עוסק ב"אמונות אמיתיות" שהתורה מחייבת אותן, אבל הן אינן מתחייבות בהכרח מן המושג "תורה מן השמיים". למשל, האמונה בחידוש העולם, האמונה בימות המשיח ועוד.

המאמר הרביעי עוסק ב"דעות וסברות" השנויות במחלוקות, המקובלות על קבוצות יהודיות מסוימות אך לא בהכרח מקובלות על קבוצות אחרות.

ספרו זה של רבי חסדאי הוא ספר מופת, והנציח את מחברו כאחד הפילוסופיים היהוים המקוריים ביותר והמרתקים ביותר בכל הזמנים.