בפרק הקודם שעסק ביהדות אשכנז במפנה המאות ה-13 וה-14, תיארנו את המאורעות הקשים של המגפה השחורה, במהלכם נהרגו אלפי יהודים והושמדו קהילות שלמות. תוצאתם של מאורעות אלו ניכרות גם במעמד לימוד התורה בתקופה זו.

הרא"ש (ה'י, 1250 – ה'פ"ז, 1327), שחי באשכנז כשישים שנה לפני המגפה השחורה, מתאר את היהדות בארץ מולדתו במילים הללו: "האף אין זאת וכי בימי ובמקומי יפסקו הדינין על פי המשלים? תהילה לא-ל בעודי חי עוד יש תורה בישראל להביא ראיה מהמשנה וגמרא בבלית וירושלמית"1 .

אולם בעבור דור פני הדברים נראים אחרת לגמרי. "תא חזי מר [=בא ויראה אדוני]", כותב המהרי"ל, הדמות התורנית המרכזית באשכנז במפנה המאות ה-14 וה-15, "זה המחבר היה קודם הגזירות [=המגפה השחורה], שידוע שאז היו גאוני ארץ, ועתה הדור היתום הזה שאין בו יודע בין ימינו לשמאלו וצפורניהם של ראשונים ושיחתן עדיפא מכריסן ומתורתן של אחרונים. כלום יש בדור הזה שיש לו לפקפק בזה? ולא שייך בזה יפתח בדורו [כשמואל בדורו]"2 .

המגפה השחורה אפוא נתפסה בתודעת הדור ההוא כנקודת המפנה, שבה החלה תקופת חילופי משמרות ביצירה התורנית באשכנז. בפרק זה נעמוד על דמותו של המהרי"ל ועל דמותה של יצירת אשכנז כולה בנקודת מפנה היסטורית זו.

חשיבות היצירה התורנית באשכנז במאה ה-14

בעבר היו שנטו לומר, כי תקופה זו ביהדות אשכנז, עקב הנסיבות החיצוניות הקשות, סבלה מניוון וכי היצירה התורנית בזמן ההוא לא הצליחה להגיע לאיזו התחדשות ופריון. ככל הנראה תפיסה זו נבעה מקריאת עדויותיהם של חכמי הדור על עצמם ועל תקופתם. אולם המשווה את דבריהם לדברי הבאים אחריהם, גדולי הרבנים במזרח אירופה, ומכיר בהשפעתם של חכמים כמהרי"ל, מהר"י ווייל והמרא"י על ספרות ההלכה בכללותה לא מוצא רק ביטויי הערצה או הערכה בלבד, אלא בעיקר יחס של סמכות עליונה בשעת הדיון ההלכתי3 .

כך, למשל, המהרש"ל מוחק דברים מספר ה"מרדכי" בגלל דברי המהרא"י, הוא כותב: "אל תשגיח ביה כי אינו מדברי המרדכי אלא מדברי הג"ה נוספת, שהרי מהרא"י ירד לדקדק היטב ולא הביאו לסיוע"4 . והרמ"א תוקע את יסודותיו על חכמי אשכנז מהדור הזה (בראשם מהרי"ל), דבר שניבט היטב בריבוי ההפניות וציוני המקורות להלכותיו – כשהוא מפנה אל מהרי"ל כמקור גם כאשר מדובר בהלכות שמקורן לאמיתו של דבר קדום יותר.

להלכה ולמעשה אפוא היה כוחם של דורם של ניצולי פרעות בעידן המגפה השחורה בתורה רב ומשמעותי. להלן נעמוד על דמותו של אחד מגדולי היצירה בדור ההוא, יצירה שהטביע חותמה על פני תורת ההלכה והמנהג לדורות.

המהרי"ל – מגדולי חכמי אשכנז שבכל הדורות

מגדולי חכמי אשכנז בדור ההוא היה המהרי"ל. מתשובותיו ומדברי תלמידיו, ובעיקר מסיפוריו של תלמידו רבי זלמן משוטיגווערא ב"ספר מהרי"ל", מצטיירת לעינינו דמותו של כאיש אלוקים קדוש וחסיד, ענק בתורה, מנהיג ציבור ואב רחום לתלמידיו, שלמרות מעלותיו ומעמדו הרם לא רמו עיניו ולא ראה עצמו נישא מעל אחרים.

"אדוני כמלאך השם יתברך, עיני כל ישראל עליך, עליך מוטל להודיע הדרך אשר נלך בה!". כך פונה מהרז"ך אל מהרי"ל. ואכן, חשיבותו העצומה של מהרי"ל לחיי הרוח של יהדות אשכנז היא גדולה מאוד.

ראשית כל במובן הבסיסי, שהיה המהרי"ל תל פיות שהכול פונים אליו להכרעה ולבירור, ולמעשה היה אחד מגדולי המשיבים בתקופת הראשונים. שני כרכי תשובותיו, שו"ת מהרי"ל ושו"ת מהרי"ל החדשות, מכילים מאות תשובות – ולא כל התשובות שכתב קיימות בידינו. לרוב השיב את תשובותיו לדיינים יושבים על מדין, "אינני משיב", הוא כתב באחת מתשובותיו, "כי אם לדיינים דזמנין דאתי מיניה חורבה לידי חילוף אטי"5 . מעבר לכך בדמותו כמרביץ תורה לתלמידים רבים שדבקו בו וכמשמר מנהגי אשכנז הקדומים, הוא סייע לתורת יהדות אשכנז להיות מונצחת לדורות הבאים.

(אגב, אפשר לומר שאנו חבים לכתיבת ידו הלא ברורה את השתמרותם של העתקים רבים מתשובותיו, שכן הסיבה למנהגו להשאיר לעצמו העתק המקורי של כל תשובה שהשיב ושלח לשואלים העתקה קשורה בכתב ידו המאוד לא קריא, וכך מעיד תלמידו רבי זלמן: "כל התשובות שהשיב מיום שהיה מורה הלכה... עדיין היו בידו כתיבת ידו מכולם, בשביל שהיה סופר מהיר נחוץ בקריצותיו ולא הייתה מכתב ידו נקראת בעיני כל, והניח להעתיקה, ושלח בכל פעם ההעתק, והגוף החזיק"6 . אם כן, בטרם שלח את תשובתו לשואל היה מוסר את כתב ידו למעתיק שיעתיקה בכתב נאה וקריא, ואת העותק המקורי שמר אצל בבית גנזיו, כך שאחרי פטירתו כשמצא רבי זלמן את הקופסה עם כל העתקי התשובות החליט להוציאן לאור בספר, וכך הן נשתמרו בידינו).

המהרי"ל – קווים ביוגרפיים

מי היה מהרי"ל?

שנים ספורות לאחר גזירות ק"ט, כלומר: המגפה השחורה, נולד המהרי"ל, רבי יעקב הלוי מוולין, (ככל הנראה בשנות השישים של המאה הארבע עשרה בין שנת קכ"ג לקכ"ט ולכל המאוחר שנת קל"ה)7 , לאביו רבי משה ב"ר יקותיאל הלוי מוולין, שעמד בראש קהילת מגנצא.

רבו הראשון של מהרי"ל הוא ללא ספק אביו. כבר בתשובה הראשונה שבספר שו"ת מהרי"ל הוא כותב לאחיו הגדול: "ואם שגיתי הבינני על ידי מורי ואדוני אבי". גם בתשובות אחרות הוא מזכיר את "אבא מורי" או "אדוני מורי".

אחד מחבריו של אבי המהרי"ל במגנצא, תלמיד חכם שהיה שותף להכרעות הלכתיות ולליבון שאלות קשות, הוא "רבי אברהם דורינקא"8 . לימים היה רבי אברהם חמיו השני של מהרי"ל, שמכנה אותו בכתביו "מורי". מתי למד אצלו מהרי"ל? בתשובה שכתב מהרי"ל ברגנשבורג, עוד לפני נישואיו השניים עם בתו של רבי אברהם, הוא מזכירו כ"מהר"א ז"ל במגנצא" – כלומר, רבי אברהם נפטר עוד לפני ינשואי מהרי"ל עם בתו, ומכאן שרבי אברהם היה אחד מרבותיו של מהרי"ל בצעירותו במגנצא9 .

נישואיו הראשונים של מהרי"ל היו נישואין "בתוך המשפחה": הכלה הייתה נכדת דודו של החתן10 . החתונה התקיימה בצפון איטליה, ככל הנראה וירונה – סמוך לשנת ק"מ (1380).

רבי משה נוימרק, חותנו הראשון של מהר"יל גר באיטליה בעיר "בערנא" ב"מדינת ויזנטינא" – כיום: וירונה, שבצפון איטליה. והנה יש יסוד להשערה שמהרי"ל למד תורה אצל אחיו הגדול רבי יקותיאל זלמן בצפון איטליה11 . אם כן, אחרי שהגיע מהרי"ל לצפון איטליה לישיבתו של אחיו למד גם אצל רבי משה נוימרק, תלמיד חכם חשוב מתלמידי מהר"ש מנוישטט, וכך יצא אל הפועל השידוך עם בתו של מורו רבי משה.

מהרי"ל חי תקופה מסוימת במקומו של חמיו, בוירונה שבצפון איטליה, וממנו שמע דברי תורה ולימים אף הזכיר הנהגות ופסקים שלו (באחת הפעמים, אגב, הוא מציין הנהגה ייחודית בברכת כהנים "שלא ראה כל ימיו משום כהן"12 ).

על אותו הזמן מספר מהרי"ל באחת מתשובותיו: "וזכורני בהיות בבערנ"א, פעם אחת לא היה מורי חמי ז"ל שמה ועבר שם... גדול אחד... ואמר... כי מדינת ויזנטינ"א היא ממש כמו שווייצא בכל מנהגיה במרעה ובבהמות"13 .

לאחר מכן עברו בני הזוג להתגורר באוסטריה. ידוע לנו על לפחות בן אחד – זרעא חיא וקיימא – שנולד למהרי"ל מנישואין אלו (ושמו: רבי משה מוולין).

בראשית שנות נישואיו שהה מהרי"ל ימים רבים בישיבות, המרוחקות מן הבית, עד כי הוא מעיד שאוהביו הוכיחוהו על כך. מהרי"ל מספר שבתקופת מגוריו באוסטריה השאיר שם את אשתו והלך ללמוד תורה בקלן שבגרמניה. באותה שעה הייתה אשתו מעוברת ואחרי שובו מלימודיו בגרמניה התברר שהעובר לא שרד ונפטר בשלב מסוים.

זו לא הייתה תופעה חריגה המיוחדת למהרי"ל בלבד. עזיבת הבית בשנות הנישואין הראשונות הייתה תופעה מוכרת, "ונראה שתוכחתם של הידידים באה משום שמהרי"ל נהג כך 'ימים רבים' יותר מהמקובל"14 . הוא למד אז בכמה מקומות, ובמסגרת זאת נדד לא מעט בין קהילות יהודיות, עד כי ניתן ללומר שמהרי"ל עבר כמעט בכל חבלי הארץ שבהם ישבו יהודים במרכז אירופה: בריינוס ובבוואריה, באזלאס, בלומדברדיה שבצפון מערב איטליה, באוסטריה ובתירינגן שבמזרח גרמניה. עדויות לנדודים אלו מצויות בכתבי המהרי"ל בדמות אזכורים הלכתיים אגביים אודות מנהגים שונים שנהגו באותם המקומות15 .

בסביבות שנת קנ"ד (1394) התגרש מהרי"ל מרעייתו. אין לנו שום ידיעה על הרקע לגירושין. מהרי"ל עצמו מציין, שהגירושין היו לפי דרישתה של גרושתו: "וקשין גירושין... ואל ישיבני ראובן טול קורה בין עיניך, כי ידוע לכל ההוא קהלה דאיתעביד בה ההוא עובדא שלא רצתה בעניין אחר"16 .

זמן מה אחרי גירושיו, סביב שנת קנ"ה (1395) שב מהרי"ל לעיר הולדתו, מגנצא, בו דרה עדיין אמו. ככל הנראה התרכזו סביבו כמה בחורים אותם לימד בתשלום, כנוהג באותם ימים שבחורים צעירים היו משלמים שכר לאברך תלמיד חכם כדי שילמד עמהם, ואולי זו הייתה התחלת פעילותו של מהרי"ל כמרביץ תורה17 .

כעשר שנים לאחר מכן שימש המהרי"ל רב ברגשנבורג. בתשובה שכתב לימים הזכיר מהרי"ל פסק שלו לבני קהילת רגנשבורג: "וכן אסרתי ברעגענסבורג ליתן בהמתן לגוים בימי פסח, דידוע שמאכילין אותן פסולת של שכר"18 . גם בתקופת רבנותו ברגשנבורג החזיק מהרי"ל ישיבה שבה למדו מספר תלמידים19 .

מהרי"ל נישא בשנית למרת גימכין, בתו של רבי אברהם דורינקא מרבני מגנצא. היא הייתה אלמנה מנישואיה הקודמים, ויתכן שהמהרי"ל נמנע ממגורי קבע בבית אשתו כדי לא להגיע למצב של "יחוד" עם בנותיה מנישואיה הראשונים.

כאמור לעיל, מהרי"ל היה לאחד מגדולי המשיבים שבדורותיו, מפני שהפך להיות למעשה תל פיות שהכול פונים אליו לקבל עצה ותושיה בדברי תורה. הנה דוגמה לסוגיה מעניינת שנידונה במסגרת המדיום של "תשובות" מהרי"ל, בהתכתבות בין המהרז"ך, רבי זלמן כ"ץ מנירנברג – שהיה בעצם בשלב מן השלבים מורו של מהרי"ל – שפנה בנידון דלהלן למהרי"ל. בהתכתבות נידונה כשרותו של גט שנשלח למיינץ, כנראה מאוסטריה. בהגיע הגט למיינץ גילו מהרי"ל וששת בני "חבורתו" כי התאריך הרשום על ההרשאה לשליח הוא שגוי וכי קיים פגם באופן כתיבת אחת מאותיות הגט. לפיכך סירב מהרי"ל לגרש את האשה. תחת זאת יעץ לה ולשלוחה שיסעו אל ר' חיים באופנהיים, שמא יאות הוא להקל. ואולם השניים התעקשו לפנות אל מהרז"ך דווקא. לכן ביקשם מהרי"ל שייכנסו לנירנברג בה דר מהרז"ך מכיוון ספציפי ("דרך הרצים או דרך שער בייר"א"20 , כדי שמהרז"ך לא ירגיש שהשליח הגיע לנירנברג דרך מיינץ. מהרי"ל קיווה שאם ייכנסו השלוחים דרך כיוונים אלו הוא לא יבחין כי שואליו באו ממערב – כלומר, ממינץ – ולא יחשוד שמהרי"ל כבר התלבט לפניו בשאלת כשרותו של גט זה. אולם כשהגיעה השאלה לפני מהרז"ך מיד פנה במכתב שאלה אל מהרי"ל ודיווח לו על ספקותיו בשאלת כשרותו של גט זה. מהרי"ל בתשובתו דיווח למהרז"ך על כמה מפרטי המקרה שלא היו ידועים לו ומהם עולה כי מהרי"ל חשד למעשה בשליח שתיקן את התאריך השגוי בהרשאה, קודם שהביאו לעיונו של מהרז"ך21 .

מלאכתו זו בהוראת הלכה באמצעות כתיבת תשובות לכלל השואלים אותו מכל קצות הארץ, נעשתה מתוך התמסרות עצומה. כך, בתשובות אחדות של מהרי"ל אנו שומעים על "תנאי העבודה" הקשים שנכונו לו בעת כתיבת אותן תשובות. במקרים רבים הביא את השאלה שליח שכיר שהמתין לקבלת התשובה כדי להשיבה בחזרה לשואל. שהותו של שליח כזה עלתה כסף לשואלים, ועובדה זו היוותה גורם של לחץ על המשיב למהר ולהשיב כדי לשלוח את השליח בזריזות לדרכו (כך מסביר מהרי"ל את קיצור תשובתו במקרה מסוים: "מפני טרדת הזמן ונחיצת הרץ"22 ).

צרות הכלל נגעו בנפשו של מהרי"ל, ובתשובה שכתב כנראה אחרי טבח קדושי וינה (ניסן קפ"א – 1421) הוא מלין על הקושי להשיב: "ומי אנכי בא עד הלום טריד בכפלי כפליים ומלא צרה ויגון מחמת חסידי קדושי עליון דאבדין ולא משתכחין"23 . בתשובות אחרות מתלונן מהרי"ל על סתם טרדות שהפריעוהו במלאכת כתיבת התשובות: "אף כי טרידנא השתא בכמה טירדות", ו"מרוב טרדות לא הופנתי להשיב עד היום, ואפילו היום הפסיקוני עסקי' כמה פעמים", "גם טרידנא האידנא במילתא דימים נוראים" ו"מפני טיררדא דשמעתתא שבדעתי להתחיל למחר, קצרתי קצת".

מהרי"ל נפטר בוורמיישא באלול קפ"ז (1427), בגיל 65. פטירתו הייתה פתאומית כתוצאה ממה שהיום היו מכנים "ווירוס" כלשהו, או בלשון המקובלת אז: ממגפה כלשהי שפשטה אז, ובוורמיישא נקבר.

המהרי"ל ומנהגי אשכנז

יסוד מוסד בתורתם של חכמי אשכנז בכלל, ושל מהרי"ל בפרט, היא ההשקפה כי קיום עולמה של היהדות נטוע ומובנה במסורת: כל דור מקבל את המסורת מקודמו ומעבירה לבא אחריו. בהתאם להשקפה זו התייחס המהרי"ל למנהגי מקומו בחרדת קודש, וזהירותו במנהגים נבעה מהכרה פנימית בדבר חשיבותם ותוקפם. "ומיום עמדי על דעתי אמרתי", כך הוא כותב, "מנהג אבותינו הקדושים – תורה הוא"24 . ובמקום אחר: "אמר מהר"י סג"ל: אין לשנות מנהג המקום בשום עניין, אפילו בניגונים שאין מורגלים שם. וסיפר לנו מעשה בעצמו, שהיה שליח צבור פעם אחת בקהלת רעגנשפורג בימים הנוראים, והיה מנגן כל התפלה כמנהג מדינת אושטרייך, כי כן המנהג שם. והוקשה בעיניו שהיו אומרים הפטרה בניגון בני ריינוס...."25 .

בתור רבה של קהילת מגנצא, אשר דברו נשמע בכל הארץ, ידע מהרי"ל שהוא מופקד על שמירת המנהגים. מרבותיו למד כי אוצרי המנהגים היו תמיד גדולי המובהקים. הוא פעל אפוא למען הנהגתם מחדש של מנהגים שנשכחו במרוצת הזמנים בגלל אתגרי התקופה, ובדרשותיו היה חוזר על מנהגי הקדמונים כדוגמא וכמופת לראוי להעשות.

יחסו של המהרי"ל למנהג היה כפול: מצד אחד הערצה וכפיפות למנהגי הדורות הקודמים באופן בלתי תלוי, כזו הנובעת מעצם קיומם של המנהגים הללו, ללא תלות במידת הבנתם וידיעת מקורם; ולאידך, קיימת הייתה אצלו ההכרה שלכל מנהג יש שורש וטעם: "לא יכולתי להתאפק להודיע דכל מנהג אבותינו בנוי על היסוד ולא דבר ריק הוא, והפורש ממנו וכו'"26 .

המהרי"ל ותורת הסוד

בתקופתם של מהרי"ל ורבותיו התפשט באשכנז הלימוד והעיסוק בענייני קבלה. כך, בדור שלפני מהרי"ל חי רבי מנחם ציון, בעל ה"ציוני"27 , ששהה תקופה בארץ ישראל וכנראה הכיר שם את ספרי מקובלי ספרד ומאוחר יותר חזר לגרמניה והתיישב בקלן. בדורו של מהרי"ל התפרסם רבי יום טוב ליפמן מיליהויזן, שב"ספר הניצחון" שלו ובחיבוריו הרבים כלל עניינים ומושגים מן הקבלה – האשכנזית והספרדית – ומן הפילוסופיה. תלמיד חכם אשכנזי נוסף בדור זה שכתב ספר שכלולים בו עניינים רבים מתורת הקבלה הוא רבי שמעון בן שמואל, מחבר "הדרת קודש".

גם המהרי"ל נמנה על "בעלי הקבלה". כך למשל הוא כותב באחד המקומות: "ומה שכתבת שהן כמו נשמה לאותיות – אי בתר קבלה אזלית, אם כן כל התורה כולה אסור למחוק, דכל תיבה ואות ותג ונקוד ונגינה רומז למה ששמות הקדושים רומזים. וכל התורה יוצא משם המיוחד יתברך זכרו לעולם ועד והוא מקור לכל"28 . את ידיעותיו בתורת הסוד קיבל ממהר"ם הלוי, כפי שמעיד תלמיד המהרי"ל – מהר"י ווייל – "שמעתי ממורי ז"ל משם מהר"ם לוי ז"ל והטעם בספרים הפנימיים"29 .

***

מהרי"ל אפוא היה דמות מגוונת מאוד מבחינה תורנית – פוסק הלכה דגול, משמר מנהגים נמרץ מנהיג ציבורי ואיש תורת הנסתר. המהרי"ל בעצם קיומו ומפעלו התורני הוא עדות לנו ומופת שחרף התנאים הקשים האובייקטיבים מהם סבלו יהודי אשכנז הנותרים לפליטה אחרי מאורעות הפרעות שבאו בעקבות המגפה – הצליחו בני עמנו להתעלות מעל זה ולדבוק בתורה ובמצווה, בחיי הרוח של עם ישראל, מתוך נאמנות עצומה לברית אבות ולשרשרת הדורות.