רבי יצחק בר ששת, מחשובי חכמי ההלכה במאה ה-14, עומד בפתחה של תקופת ביניים בתולדות עמנו בה נעסוק בפרקים הבאים, תקופת צומת המעבר בין תקופת ה"ראשונים" לבין תקופת ה"אחרונים". הוא היה ממנהיגיה של יהדות ספרד עם תחילת דעיכתה של יהדות מפוארת זו בשל נסיבות של רדיפת הנוצרים האובססיבית, ואז ממפתחיה ומנהיגה החשוב של יהדות אלג'יר וצפון אפריקה בתחילת ימי הזוהר שלה. בצומת היסטורית זו ניצב הריב"ש כשהוא מנווט את הספינה המיטלטלת ובכל כוחו משתדל לכוונה למקום מבטחים. במאמר זה נעסוק בדמותו ופועלו על רקע ימי תקופתו הסוערים.

הקהילה היהודית ברצלונה

ברצלונה, עיר נמל שוקקת ויפהפייה על הים התיכון, היא בירת קטלוניה שבספרד. בימי צעירותו של הריב"ש חיו בה כ-40,000 תושבים, ביניהם כ-3,000 יהודים. אוכלוסיית קטלוניה כולה מנתה כ-450,000 איש ביניהם כ-18,000 יהודים.

יהודי ברצלונה גרו בשני רבעים, שנקראו בקטלאנית calls. למילה call משמעות כפולה: היא מורה על "רחוב צר" או "סמטה", אבל משקפת גם – לפחות בתודעה העממית – את המילה העברית "קהל". הרובע היהודי הגדול הוקם בתוך חומות העיר העתיקה במאה העשירית, והרובע היהודי הקטן הוקם בשנת 1257, מחוץ לחומות. המקום, על סמטאותיו הצרות והאפלוליות המוקפות בניינים גבוהים ישנים, היה בעצם שכונה ססגונית והומה אדם, ובה בתי כנסת, בתי מדרש, תלמוד תורה, מקווה, אטליז, שוק דגים, בית תמחוי, בתי מלאכה וחנויות. בין יהודי ברצלונה היו חצרנים ופקידים בשירות הכתר1 , רופאים, סוחרים אמידים ובעלי מלאכות: אורגים, צובעים, חייטים, סנדלרים, צורפים, נפחים ועוד.

מעל לכול, באמצע המאה ה-14, הייתה ברצלונה היהודית מרכז תורה וחוכמה ראשון במעלה. בראש רבניה עמד הר"ן, שעל דמותו ופועלו עמדנו בפרק הקודם, אשר היה יורשה של האסכולה ההלכתית הקטלאנית מיסודם של הרמב"ן ותלמידו הרשב"א. רבני קטלוניה היו ידועים בבקיאותם המופלגת במקורות, בניתוחיהם החריפים ובפסיקותיהם הנועזות, בייחוד בתחום המשפט הציבורי. בהנחייתם הסמכותית והנבונה, התנהלו ענייני הקהילות היהודיות בכתר אראגון במידה רבה של שלטון עצמי.

בין מוסדות הקהילה היהודית בברצלונה נמנו: בית דין של חמשה חברים, שנבחרו מדי כשנה; שלושה 'נאמנים' שנבחרו גם מדי כשנה והיו הזרוע המבצעת, ומועצה גדולה של שלושים "יועצים" שנבחרו אחת לשלוש שנים בערך2 .

הריב"ש בברצלונה

רבי יצחק נולד לרבי ששת ברפת בעיר ברצלונה בשנת 1326. מועטים הם הפרטים על חייו האישיים בברצלונה, העיר בה גדל ובה הקים את משפחתו. בברצלונה למד הריב"ש תורה מפי גדולי ברצלונה – הר"ן ורבי פרץ הכוהן. ככל הנראה לא החזיק בעת שהותו בה בתפקיד רבני רשמי, אם כי היה ממלמדי התורה ומבעלי מלאכת עסקי הציבור3 . ככל הנראה היה הריב"ש בזמן זה חבר בוועד העומד על המשמר – סוג של וועד מפקחים – שליד ראשי הקהל של ברצלונה.

בעת שהייתו בברצלונה נאסר הריב"ש יחד עם רבו ועם חבריו, גדולי וחכמי העיר, וכך הוא מספר: "בכל דור ודור בני פריצי עמנו... שונאים את הרבנות והראוי לה תכלית שנאה, היו לה לאויבים... וגם עלינו כזה וכזה עבר בחורף שעבר, העלילונו ומסרונו למלכות... שאל נא אלו התלמידים ויספרו לך אשר ראתה עינם"4 . "קמו אנשים בני בליעל מקרבנו והעלילו [על] הרב הגדול רבינו ניסים נ"ר וששה נכבדים מן הקהל, ובתוכם החכם דון חסדאי נ"ר ואני ואחי י"א, ומסרו אותנו למלכות ועדיין אנחנו נתונים בערבון על לא חמס, ישיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם. ומן אז לא מצאתי ידי ורגלי בבית המדרש"5 .

תקופת סרגוסה וולנסיה

בחורף שנת 1372 (או 1373) עזב ריב"ש את ברצלונה לטובת משרת הרבנות בעיר סרגוסה שהוצעה לו על ידי נכבדי העיר.

העיר סרגוסה היא אחת הערים המרכזיות באראגון, ומרכז יהודי עוד מימי השלטון הרומי המאוחר. במאה ה-11 פעלו בה כמה מגדולי חכמי ספרד: רבי יונה איבן ג'נח, רבי שלמה איבן גבירול ורבנו בחיי איבן פקודה, ובמאה ה-12 פעל בה רבי משה איבן עזרא.

כשהגיע לעיר התברר לריב"ש כי מצבה הרוחני של הקהילה דורש שיפור: "הנה בבואי כגשם לכל יושבי הארץ הזאת", הוא כותב לרבו הר"ן, "פערו פיהם למלקוש דברי אהבה, בשמחה ובטוב לבב, כקטן כגדול היו עיניהם נשואות לתקן גדרים וסייגים משמרת למשמרת – בשכולם מכירים כי השעה צריכה לכך"6 .

אולם מסתבר כי תיקוני מנהגים מעוותים לא היו מן הדברים הקלים, והדבר גרם לחיכוך מתמיד בינו לבין קהל עדתו7 . בסופו של דבר החליט הריב"ש לנטוש את הרבנות בסרגוסה לטובת רבנות קהילה אחרת, קטנה ופחות חשובה ממנה: קהילת קלעת-איוב.

"הן אמת", מספר הריב"ש, "כי קיימתי עם קהל קלעת איוב וכבר שלחו לי ת"ק דינרין להוצאת הדרך, כי כן היו התנאין. וגם אני שלחתי שם כל ספריי, ויש לי להיות שם ראש חודש ניסן. אמנם עתה נתחדשכי הקהל הזה יצ"ו [=קהילת סרגוסה] נפקחו עיניהם ולבשו קינאה, ושניים ושלושה מקטרגים שהיו התנחמו. וכולם עתה לב אחד ושפה אחת לעכבני על כרחי בכוח המלכות. ודעתם לשלוח שניים מנכבדי הקהל לקלעת-איוב לבקש מהם לפייסם ולרצותם שיתירוני. לא אדע איך יפול דבר. אכן דעתי לקיים את מאמרי להם, ומוצא שפתי לא אשנה מרצוני, אם לא מדעתם ורצונם"8 .

ריב"ש אפוא מתאר מצב בו הוא נאלץ לעזוב את סרגוסה בגלל חוסר שיתוף פעולה ומלחמות פנימיות שהתנהלו נגדו בקהילה. הוא החליט שהוא מבכר לעבור לשרת ברבנות במקהילה אחר, גם אם היא פחותה בחשיבותה ובגודלה מקהילת סרגוסה. הוא באמת חתם חוזה עם קהילה אחרת, קהילת קלעת-איוב, וכבר קיבל תשלום ראשוני מן הקהילה להוצאות הדרך, וכבר למעשה עבר לגור בקלעת-איוב. אלא שאז כאיש אחד החליטו אנשי סרגוסה, כולל מתנגדיו לשעבר, שהם רוצים שהוא ימשיך לשמש ברבנות עירם וקהילתם, ומוכנים אף לנקוט בפעולות שימנעו ממנו מדינא דמלכותא לעבור לשמש ברבנות קהילה אחרת.

הריב"ש עצמו מסיים את דבריו בכך שהוא אינו יודע מה יקרה לבסוף, כי מצד אחד את מילתו וחתימתו לקהילת קלעת-איוב הוא לא הולך להפר, ולכן הכול תלוי בשאלה אם הם יתרצו לבטל את החוזה ולאפשר לו לשוב לסרגוסה.

נציגי קהילת סרגוסה הצליחו לשכנע את קהילת קלעת-איוב לשחרר את הריב"ש מן החוזה שחתמו עמו, ובזאת המשיך הריב"ש בתפקידו כרבה של סרגוסה, וכראש הישיבה שבה למדו תלמידי חכמים גדולים, כגון: רבי יוסף מיניר, רבה של קונסטנטין ורבי טוגרוס איבן דאוואר, ממנהיגי קהילת קלעת-איוב.

באותה תקופה בספרד, במידה שהרב לא היה בלתי-תלוי מבחינה כלכלית, קשה היה לו לעמוד בפני "קלי הדעת ואפקורי דמצערי רבנן". ואכן, עמדתו התקיפה של הריב"ש בענייני ההלכה העמידה כנגדו מנגדים רבים, ופעילותו הציבורית הייתה מלווה מלחמות-תמיד עם האוליגרכיה של התקיפים9 . אך אחד מהם הרחיק לכת ביותר. היה זה מתנגדו שלמה אבנרבי, אדם בעל השפעה גדולה בקהילת סרגוסה, שבמסגרת מאבקו בריב"ש העז להלשין עליו לשלטונות ולגרום למאסרו. מעשה מבהיל זה העלה את חמת הקהל. יהודי העיר הפגינו בפתח ביתו של אבנרבי זה ואחת הייתה קריאתם: "מות יומת!", והם ממש ניגשו לעשות מעשה בפועל ולהצית את הבית; ורק התערבותם של נציגי המלך מנעה מהם מלבצע את זממם.

מכל מקום שערורייה זו הייתה בבחינת קש ששבר את גב הגמל, ובעקבותיה עזב הריב"ש את סרגוסה בשנת 1385, בתום שלוש עשרה שנים בהן כיהן רבה של סרגוסה.

מסרגוסה עבר ריב"ש לעיר ולנסיה בה כיהן כרב משנת 1385 ועד פרעות שנת קנ"א (1391), שש שנות פעילות פוריות ורגועות. בשנים אלו התפשטה השפעתו גם למרחקים, וממקומות רבים פנו אליו בשאלות הלכתיות: "כי סבוני סבבוני והיקפוני, שאלות, חבילות חבילות מארץ מרחקים, משואלים כעניין בדברים גדולים"10 .

גזרות קנ"א

אלפי יהודים נרצחו על קידוש ה', וכמאה חמישים אלף נאלצו להתנצר, בפרעות האכזריות של שנת 1391, היא השנה הנוראה הידועה בתולדות ישראל בשם "שנת אל קנ"א". הפרעות הללו התחילו בקסטיליה והתפשטו צפונה למלכות ולנסיה, לקטלוניה ולאראגון.

הרקע לפרעות היה ההטפה האנטי-יהודית הקיצונית של כמרים קסטיליאנים, ובראשם פראנד מרטינס, הארכידיאקון של העיר אסיחה, השוכנת בין סיביליה לקורדובה. מטיפים אלו התנגדו לעצם קיומן של הקהילות היהודיות, שהיה מעוגן בחוק, והגורל שייעדו ליהודים היה – התנצרות או מוות. שנים רבות הם האשימו את היהודים בכל הצרות שפקדו את הממלכה – לרבות המגפה השחורה, המלחמות הכואבות והכלכלה הכושלת – וכעת קראו להמונים להרוס את כל בתי הכנסת ולתקוף את היהודים.

העיתוי שהפרעות התפרצו בו נבע מהחולשה הפתאומית של המונרכיה בקסטיליה: באוקטובר 1390 נפל המלך חואן הראשון מסוסו ומת. בנו יורשו, אנריקי השלישי, היה אז בן 11 בלבד, ובקסטיליה לא היה אפוא שלטון יעיל או תקיף – בבחינת לית דין ולית דיין11 .

בראשית יולי הגיעו למלכות אראגון הידיעות הראשונות על הפרעות בקסטיליה. מיד נראו סימני תסיסה כללית גם במקומות שונים בקטלוניה עצמה. כך, בולנסיה, כנופיות מאורגנות של בריונים קסטיליאניים הופיעו בעיר והסיתו את החיילים, שחנו בנמל, להפליג משם לסיציליה עם האינפאנטי דון מארטין. מועצת העיר נשאה ונתנה עם ראשי האגודות של בעלי המלאכה הנוצרים ודרשה מהם לרסן את אנשיהם. אך ב-9 ביולי הופיעה קבוצה של בחורים צעירים ליד שכונת היהודים והחלו צועקים: "הארסידיאנו בא! על היהודים להתנצר או למות!". אחדים מבין הבריונים פרצו לתוך השכונה. היהודים סגרו אחריהם את השער ומנעו מיתר האספסוף מלהתפרץ. אלו שנשארו בחוץ התחילו צועקים שהיהודים מתכוונים לרצוח את חבריהם. האינפאנטי ויועצי העיר באו למקום וציוו על היהודים לפתוח את השער, אך הם לא שמעו בקולם. יחידים כבר התחילו להתחמק משכונתם אל הנמל ולהפליג בספינות. בסופו של דבר שברו הנוצרים את שערי שכונת היהודים – ובערך מאתיים וחמישים איש נטבחו בהתפרעות. אחרים הועברו על דתם או ניצלו בבתים של מקומיים. הריב"ש היה בין הבורחים12 .

לפי איגרתו של רבי חסדאי קרשקש, המסכמת את אירועי הזוועה הללו, הפרעות התחילו בראש חודש תמוז (4 ביוני) בקסטיליה (סביליה, קורדובה, טולדו וכשבעים קהילות אחרות). לאחר כחודש (בתחילת יולי) הן התפשטו לוולנסיה ולאחר עוד כחודש (בתחילת אוגוסט) הן הגיעו למיורקה ולקטלוניה (ברצלונה, לרידה וגירונה). מלכי אראגון, שישבו בסרגוסה, הצליחו להגן על היהודים בקרבתם – ולכן לא היו פרעות קשות באראגון, אך לא הצליחו להגן על היהודים באזורים הרחוקים יותר (ולנסיה, מיורקה וקטלוניה).

מן הסיכום של רבי חסדאי קרשקש עולה, כי בפרעות של קיץ 1391, נהרסו כליל כל הקהילות היהודיות במלכות ולנסיה, פרט למורבידרו, וכן נהרסו רוב קהילות קטלוניה, לרבות ברצלונה.

מספרד לאלג'יר

בהיות הריב"ש בן שישים וחמש, דרכה כף רגלו בצפון אפריקה, ועולם אחר נגלה לפניו. המצב הכלכלי היה גרוע – עובדה שנבעה בין היתר, מן המיסים הכבדים שהוטלו על היהודים. היהודים כמעט שוויתרו על אוטונומיה משפטית, כאשר כל תביעה משפטית נידונה בערכאות המוסלמיות.

מצבם של יהודי אלג'יר השתפר לבלי הכר עם התיישבותם של פליטי ספרד בקרבם. השלטון המוסלמי קיבל בזרועות פתוחות את הפליטים ואף הרשה להם שלא לשלם מס גולגולת. פליטים אלה יסדו למעשה מרכז יהודי גדול באלג'יר שהחל מתקיים מכאן ואילך, במשך מספר מאות שנים, מרכז שהשפעתו חרגה הרבה מעבר למקומו. עד שבאו פליטי ספרד, ובהם אנשי תורה וגם ענקי תורה כריב"ש וכרשב"ץ שברח אף הוא מספרד לאלג'יר באותו הזמן, "תושבי הארץ [היהודיים] לא היו נוהגין בדיני תורתינו כי אם לפני שופט הישמעאלים יובא כל ריב"13 . אך עם בואם של המגורשים, הוקמו בתי דין שפעלו להשיב לשואליהם על פי ההלכה היהודית.

עד מהרה הפך הריב"ש לאחד המנהיגים התורניים החשובים של יהדות אלג'יר המתפתחת, תיקן תקנות והרביץ תורה לתלמידים הרבה, ובסופו של דבר מונה במינוי רשמי – גם מטעם שלטונות המלוכה – כרב הראשי של אלג'יר14 .

בשנת 1408 (ה'קסח), כשהוא בן 82, נפטר הריב"ש לבית עולמו – כשכל יהדות צפון אפריקה מתאבלת על האובדן הגדול.

שו"ת הריב"ש

שו"ת הריב"ש הוא אחד מספרי היסוד בהלכה היהודית, דבר הבא לידי ביטוי בולט בעובדה שכמעט ואין הכרעה הלכתית של הריב"ש שלא נפסקה להלכה בשולחן ערוך של רבינו יוסף קארו. לפי הערכת הרב דוד מצגר, שו"ת הריב"ש הוא "הספר המאוחר ביותר בזמן, שמרן רבי יוסף קארו השתמש בו תדיר בספרו "בית יוסף" ולאחר מכן בשולחן ערוך"15 .

בספר זה ישנן 518 תשובות, שנכתבו במהלך ארבעים שנה, בין השנים 1368 – 1407, אך סידורם בספר אינו לפי סדר כרונולוגי. סוגיות משפטיות ממוניות ודיני המשפחה מהווים התכולה המרכזית של ענייני הספר, כאשר לכל אחד מן התחומים מוקדשים כ-130 תשובות. לנושאי איסור והיתר (מה שמוגדר כיום כ"יורה דעה") כ-100 תשובות, ולתחומי ההלכות היום-יומיות כ-80 תשובות והשאר עוסקות בנושאים מגוונים.

המקורות החשובים לפסיקת ההלכה אצל הריב"ש, מלבד כמובן שני התלמודים, הם ספרות הגאונים, הרי"ף, משנה תורה לרמב"ם, פסקי הרמב"ן ותשובות הרשב"א כמו גם רבו הר"ן. גם חכמי פרובנס, צרפת ואשכנז – הראב"ד, רבי זרחיה בעל המאור, בעל העיטור, בעלי התוספות, הרא"ש ורבי יעקב בעל הטורים מוזכרים מאות פעמים בתשובותיו, אם כי מתוך מודעות לדרכם השונה בהלכה ובפרשנות16 .