הרא"ש הוא מן הדמויות הבולטות שעמדו לעם ישראל בין חכמי ההלכה ופרשני התלמוד, ובין מנהיגי קהילות ישראל בימי הביניים. יצירתו הפרשנית-ההלכתית ודמותו כמנהיג ציבור שנחשב לאחד מגדולי הדור הן באשכנז והן בספרד, הפכו אותו לדמות מופת בשלשלת מסירת התורה מדור לדור.

הרא"ש הוא גם אחד משלושת עמודי ההלכה שעליהם קבע רבי יוסף קארו את חיבורו הבית יוסף (ה"שולחן ערוך"), ובכך היה למי שלהכרעותיו ההלכתיות נודעה השפעה עצומה ביותר על כל היקף החיים היהודיים מאז חיבור השולחן ערוך ועד עצם היום הזה.

בדמותו ויצירתו של ענק הדורות הזה נעסוק בפרק זה.

קווים ביוגרפיים

רבי אשר בן רבי יחיאל נולד בין שנת 1245 לשנת 1250. את ראשית לימודו עשה בבית הוריו, ולאחר פטירתו של אביו למד תורה מפיו אחיו הגדול, רבי חיים. לאחר מכן למד בצרפת – בטרוייש –אצל רבי יצחק מטרוייש ואחרים מבעלי התוספות1 . הוא למד אז בין היתר עם ריעו ועמיתו, ר' יצחק ב"ר מאיר מדורא מחבר הספר החשוב "שערי דורא".

בערך בשנת 1266 התחתן עם יוטה, בתו של ר' שלמה יודלין מארקלינץ. נולדו להם אחד עשר ילדים, תשעה בנים (שאחד מהם נפטר בילדותו) ושתי בנות. מוצאו היה מבית אמיד, ובהיותו בגרמניה התפרנס מתשלומי הריבית ששילמו לו לווים נכרים.

בתחילה שימש הרא"ש כרב בעיר קלן וכראש ישיבה אשר בה לימד את המסכתות על פי סדרן, כפי שמעיד בנו: "ומאז למדתי את המסכתות שהיה מגיד אבי מורי ז"ל בישיבה"2 .

בשלב מסוים הרא"ש נעשה לתלמידו של המהר"ם מרוטנבורג, וביקר ברוטנבורג כדי לשמוע תורה מפיו. כישרונו הגדול ושכלו המעמיק והצלול הקנו לרא"ש את הכרתו ואת אהבתו של המהר"ם, שהתייחס אליו לא רק כאל תלמיד אלא גם כאל ריע וידיד. (דבר זה בא לביטוי באחת מאיגרות ששלח מהר"ם לרא"ש, בשעה שחלה במחלה קשה, בה הוא כותב לרא"ש: "ותעתיר בעדי, מובטחני בתפלתך זכה שתעשה פירות ופירי פירות").

לאחר מכן עבר הרא"ש לדור בוורמייזא, סמוך לרבו המהר"ם אשר כיהן שם כרב משנת 1281, ואף נתמנה שם כחבר בית הדין.

בחודש ניסן 1283 פרצו רדיפות נגד יהודים בהרבה קהילות בגרמניה, ביחוד במגנצא ובבאכראך. קרוב לוודאי שכבר אז תכנן הרא"ש לעזוב את גרמניה עם משפחתו. משום כך שלח את בנו יהודה לפניו (ביום כ"ב בתמוז 1283) לספרד, יחד עם אחד התלמידים הרבים שנהרו אז לבית מדרשו של הרשב"א.

כאשר עבר המהר"ם לנירנברג, החל הרא"ש בהתכתבות ערה עם מורו, שנגדעה למרבה הצער למשך זמן ארוך בעקבות מאסרו של מהר"ם, בשעה שניסה להימלט מגרמניה3 .

מאסרו של המהר"ם העלה את הרא"ש באורח כמעט פתאומי למרכז החיים הציבוריים של יהודי גרמניה. הרא"ש היה מראשי הפועלים למען שחרורו של מהר"ם, ובהיותו איש עשיר אף היה זה שתוכנן כי ישליש סכום אדיר למען שחרור רבו (כפי שתיארנו בפרק על המהר"ם, הוא התנגד לכל ניסיון לפדותו בדמים מרובים וכך התוכנית נגנזה).

במשך שבע שנות מאסרו של המהר"ם התגורר הרא"ש ככל הנראה בארפוט, לשם כינס הקיסר רודולף את הרייכסטאג בשלהי שנת 1289.

בשנים אלו נודע הרא"ש לסמכות הרבנית הראשונה במעלה בגרמניה, "איש אדוני הארץ" (כדברי אחיינו בעל "ספר חסידים קטן" יד, ב), שבתוקף סמכותו לא רק שהיה יכול לתקן תקנות חדשות אלא בכל גרמניה סרו למשמעתו בכל שאלה הלכתית.

מבארפוט לטולידו

תוך כדי כך החמיר המצב יותר ויותר. לצערו הגדול של הרא"ש על כך שאינו יכול להביא את רבו הדגול והאהוב לקבורה, התווספה סכנת המלחמה הממשמשת ובאה והחשש הגדול שגורלו שלו ידמה לגורלו של רבו. כל אלו חברו יחדיו והבשילו בלבו את ההכרעה לעזוב את גרמניה. בערך בשנת 1303 עזב הרא"ש את גרמניה, שם נשאר אחיו הגדול רבי חיים וחלק ניכר מרכושו.

במשך השנתיים הבאות (1303 – 1305) ערך הרא"ש נסיעה ממושכת בפרובנס ובקטלוניה. פרובנס מצאה חן בעיניו, "ארץ טובה ורחבה, והעם היושב בתוכה אנשי מידות תמימות תרומיות לפי ראות עיני, כי מצאתים צחי לשון זוכי המוח ובעלי שכל", כך כתב. אולם מיעוט תלמוד התורה במקום גרם לו לבסוף להכריע שלא להשתקע בחבל ארץ זה. לפיכך הפנה פעמיו לברצלונה, המקום החשוב ביותר מבחינת הסמכות הרבנית שבספרד – ומסע זה ארך כשנה.

זמן מה התארח בביתו של הרשב"א, גדול מנהיגי יהדות ספרד, ושני החכמים עשו שבוע ימים בלימוד בצוותא. כעבור זמן שלח הרא"ש את בנו ר' יהודה – אשר חי בספרד מזה עשרים שנה – לטולידו בירת קסטיליה. בדרכו הארוכה לטולידו הכיר הרא"ש חלקים נרחבים של ספרד ואת תושביהם, ומשהגיע לקרבת העיר יצאו לקראתו נציגי הקהילה כדי ללוותו לעירם. הוא נקלט היטב בקהילה, בתמיכתו הנלהבת של הרשב"א4 , ומיד כשהגיע מונה לרב בבית הכנסת הגדול ואף הוקצתה לו משכורת שהיה בה כדי קיום הגון.

עוד באותה שנה הגיעה איגרת לרא"ש מאת מושל האזור שבגרמניה שבו קודם לכן שימש הרא"ש כרב, ובה מבקש ממנו המושל לחזור למולדתו. הובטח לו כתב חסות מטעם המלך ופלוגת שומרי ראש בת חמישים חיילים אשר יקבלוהו במעבר הגבול וילווהו בדרך. הסיבה לבקשתו זו של המושל הייתה, ניסיונו וחכמת החיים של הרא"ש שכבר סייעה בעבר רבות לשלטונות שנזקקו לו במקרים מסובכים והיו שואלים את עצתו, והמושל לא רצה לוותר על יועץ רב ניסיון ועתיר תבונה כזה. אבל הרא"ש, כמובן, בז להצעה זו, שהרי מעמדם המדיני של יהודי גרמניה באותה תקופה הלך והידרדר.

מסתבר שבשעת בריחתו מגרמניה לא עלה בידו לגבות את כל החובות שהיו חבים לו נכרים מהלוואות שנטלו ממנו, ובהגיעו לספרד היה נצרך עד כדי כך, שבשעה שעמד להשיא אחת מבנותיו, נאלץ בנו יהודה לתת אלף וארבע מאות זהובים מכספו שלו לנדוניית אחותו5 .

חלקו של הרא"ש בפולמוס על הפילוסופיה

התקופה שבה חל מסעו של הרא"ש מפרובנס לספרד הייתה תקופה סוערת מאוד. בחוגים היהודיים המלומדים שבדרום צרפת התחוללה מחלוקת חריפה אשר ענפיה הגיעו גם לספרד. נקודת העניין הייתה, כפי כבר עמדנו על כך בפרק שדן ברשב"א, השפעת הלך המחשבה הפילוסופי על חוגים רחבים בדור הצעיר של היהדות. מהם היו שהתירו לעצמם לפרש את התורה והמצוות לפי ראות עיניהם ובדרך דרשנית-אלגורית, תוך התעלמות מקיום מצוות מעשיות בחיי היום יום. הייתה בכך סכנה להמשך הקיום של המרכזים הפורחים של המחשבה היהודית.

מצב זה דחף את אחד מנאמני התורה, ר' אבא מאיר בן משה בן יוסף מלוניל, להזעיק את חשובי החכמים ולהפנות ליבם לסכנה זו. ברם כולם היססו ואיש לא נקט בפעולה של ממש. המפנה בא במפתיע דווקא מצד הרא"ש, שאמנם לא היה בקי באנשים ובמצבים של פרובנס, אך כן היה מלומד ניסיון בהליכים פוליטיים ובר סמכא בהלכה. הוא תמך ועודד את אבא מארי להיאבק בנטיות אלו, ומאוחר יותר חתם על כתב החרם שנוסח בברצלונה בשנת 1305 ונחתם על ידי הרשב"א6 .

סמכותו ועוצמתו השיפוטית

תוך זמן קצר הוא מונה לראש הרבנים בטולידו והפך להיות האישיות הרבנית המרכזית בארץ קסטיליה ובספרד כולה, שהכול נשמעים לה. הדיינים והקהילות הביאו לפניו את דיניהם הקשים להכרעתו, והמלכה מריה די מולינה פקדה עליו להכריע במקרים שקצרה ידם של תקיפי הארץ להכריע. בלא היסוס ניתן לומר כי מהר מאוד, פעילותו של הרא"ש הייתה מקבילה לפעילותו של הרשב"א, שהיה זה מזמן בעל השפעה רבה ביותר בספרד ומגדולי המשיבים ההלכתיים בתקופה ההיא.

דוגמה לגודל סמכותו ותקיפותו של הרא"ש, וגם לערנותו ורגישותו לצורכי העם, אנו מוצאים במהלך בו נקט במקרה שיתואר להלן. בטולידו, וכנראה בעוד מקומות, נפוצה תחבולה של אנשים לא הגונים להרוויח כסף על חשבון הזולת. אלו נהגו "לתת במתנה" כביכול באמצעות שטר פקטיבי את נכסיהם לאדם אחר, לעיתים היה זה לנוכרי ולעיתים ליהודי. זו הייתה נתינה פיקטיבית בלבד, רק כדי למנוע אפשרות של גביית החוב מן הנכסים במקרה של אי עמידה בתשלום. ואכן, לאחר ש"העניקו במתנה" את נכסיהם לצד שלישי, היו אנשים אלו לווים כסף מידיו של חברם, וכשבא המלווה לגבות את חובו מנכסיו של הלווה, מיד הלווה מורה להוציא את השטר שבו מופיע כי הנכסים ניתנו לפני מועד קיום ההלוואה לפלוני ולפיכך אין המלווה יכול לגבותם.

על נוהג זה הגיב הרא"ש בחריפות. "באתי לשבור מלתעות עול ולהפר מחשבות ערומים ולא יפיקו זממם, ולהודיע ולבאר שאין במתנה זו ממש". כלומר, הרא"ש ביטל את התקפות של העברת הבעלות במקרה כגון זה, וקובע כי ניתן לגבות מנכסים אלו וכי "שטר הנתינה" בטל ומבוטל.

את דבריו מסיים הראש כך: "ראוי שיבטלו כל שטרי הברחות ותחבולות הנעשות עד היום, וכשיבואו ליד בית דין – שיקרעום. ותינתן דת בטוליטולה [=היא טולידו] על הסופרים ועל העדים: שלא יכתבו ולא יחתמו שטר מתנת נכסים שיראה בו תחבולה ועורמה. אך יביאו הדבר לפני גדולי העיר ועל פיהם יעשו. ואם יעברו על זה – שיסתלקו מאומנתם".

מה שהרא"ש מתקן פה הוא תקנה עצומה. לא רק שהוא פוסל ומבטל את התקפות של שטרי המתנה הפיקטיביים הללו, ולא רק שהוא מורה לבתי הדין בטולידו לקרוע כל שטר כגון זה שמגיע לידיו – הוא אף אוסר על הסופרים ועל העדים לכתוב ולחתום על שטרות כאלה, וקובע כי מי שיעבור על תקנתו, יסולק ממשרתו! אין ספק כי סגנון פסיקה כזאת אינו נכתב אלא על ידי אדם תקיף המכיר ברום ערכו ובכוחו להוציא את רצונו אל הפועל.

וכאן נשאלת השאלה: כיצד זה קיבל הרא"ש, שהגיע לא מזמן מגרמניה בגיל מבוגר, כוח רב כל כך ועוצמה כזאת?

התשובה היא, שקליטתו האיתנה של הרא"ש במולדתו החדשה, וההכרה המלאה במנהיגותו ובסמכותו לה זכה הן כלפי פנים והן מצד שלטונות המדינה, למרות בואו ממרחק וממסורת פסיקתית שונה (כפי שעוד נעמוד להלן), קשורה במיוחד לשלוש הנקודות הבאות:

1. בראש ובראשונה, עד מהרה כמובן הכירו הכול בגדולתו המופתית בתורה.

2. כמו כן היה זה שיתוף הפעולה המלא מצד הרשב"א, שהיה הסמכות העליונה – ציבורית והלכתית בספרד – אשר כאמור סייע לקליטתו של הרא"ש בכל כבוד משקלו הרישמי והאישי.

3. ונקודה חשובה נוספת. בטולידו כבר התקיים גרעין יישוב אשכנזי עוד טרם בואו של הרא"ש. היו אלו חלק מהאלפים שנמלטו מגרמניה, החל ברבע האחרון של המאה ה13, עם הידרדרות מצבם הביטחוני, הכלכלי והאישי של יהודי אשכנז, ובפרט לאחר כליאתו הממושכת של המהר"ם ופטירתו בבית הכלא בשנת 1293. האלפים נמלטו לארצות שונות, קרובות ורחוקות, ורבים מהם היגרו לספרד, שם יסדו מחנה קהילתי רחב ידיים, מעין תחום אשכנזי אוטונמי שמרכזו היה בטולידו ושלוחותיו בקצת מעיר המדינה האחרות.

על כסא ראש הישיבה

במקביל לכהונת כרבה הראשי של טולידו וכמנהיגה הרוחני, היה הרא"ש ראש ישיבה שזכתה לפרסום רב. יש לזכור שבאותו זמן לימוד התלמוד לא היה כה נפוץ בקרב המון העם, והרא"ש ראה שליחות גדולה בניסיונו להגביר את הלימוד בתלמוד והשקיע בכך רבות. ישיבתו משכה אליה שורה של תלמידים שהפכו ברבות הימים לבעלי שם בעולם התורני – ונהרו אליה מכל קצוות הארץ. הרא"ש לימד בישיבה את המסכתות על פי סדרן תוך שילוב התוספות של רבינו שמשון משאנץ ותוך הרצאת הערות והסברים ששמע מרבותיו שבגרמניה. בישיבה תלמידים שהיו זקוקים לכך קיבלו מלגת קיום, ובסיום הלימודים קיבלו התלמידים תעודה חתומה על לימודיהם.

יצירתו ההלכתית של הרא"ש

בידינו שלושה חיבורים של הרא"ש העוסקים בפרשנות התלמוד וההלכה: תוספות הרא"ש, פסקי הרא"ש ותשובות הרא"ש. את תוספותיו למסכתות הש"ס, לכל הפחות את התשתית להן, התחיל הרא"ש לכתוב עוד בהיותו באשכנז, אולי כהכנה להגירתו לספרד שבה סיים את החיבור. תוספות הרא"ש מושתתות בעיקרן על תוספות ר"י הזקן והר"ש משאנץ, ועיקר כוונת הרא"ש הייתה לתת בידי הלומד הספרדי מערכת תוספות מסודרת מבית מדרשו של הר"י הזקן, אשר תלווה את לימוד התלמוד בישיבות ספרד.

פסקי הרא"ש, הנקראים גם "הלכות הרא"ש" או "ספר האשר"י", הוא אחד מספרי ההלכות הקלאסיים של הלכה. חיבור זה נכתב ככל הנראה בספרד כחיבור המבקש ללוות את לומד התלמוד או את לומד הלכות הרי"ף. הוא ערוך ומסודר בעקבות ספר ההלכות של הרי"ף מכמה בחינות: מבחינת סידורו החיצוני, היינו לפי סדר מסכתות התלמוד; מבחינת עריכת תוכנו הפנימי, שהוא מביא תמציתה של השקלא וטריא שבתלמוד לפני שהוא פוסק את ההלכה; ומבחינת לשונו – הוא מביא כמעט תמיד את לשונו של הרי"ף במלואה. אכן, ספרו של הראש כולל חומר הלכתי מרובה ומגוון יותר מספרו של הרי"ף, הן בעקבות מאתיים שנים של יצירה הלכתית פורה שמבדילים בין הרי"ף לבין הרא"ש, והן מפני שהרא"ש מציג ללומד בספר זה את עיקרי מסורת הפירוש והפסיקה הצרפתית-אשכנזית, לצד זו הספרדית7 .

ניתן לומר כי מורשתו התורנית של הרא"ש: פסקיו ותוספותיו הם חלק ממפעל אחד, שעיקר מטרתו הייתה לסכם את יצירתה ההלכתית של יהדות צרפת ואשכנז ולהנחילה לכלל ישראל.

ספר פסקי הרא"ש זכה עד מהרה להתקבל כספר פסקים מחייבת על דעתם של חכמי הלכה רבים ובקהילות רבות, ולעיתים קרובות הועדפו מסקנותיו מן המסקנות שבספר משנה תורה להרמב"ם. ואכן, השפעתו הרבה של ספר זה בתחום ספרות הפוסקים נמשכת עד ימינו אנו.

חידת כינוסן של תשובות הרא"ש

תשובות הרא"ש הן הצלע השלישית של יצירתו הפרשנית-ההלכתית של הרא"ש. נמצאות בידינו קרוב לאלף תשובות שכתב הרא"ש לאורך כל שנות פעולתו כפוסק, רובן מימי שבתו בספרד.

העובדה הראשונה, כפי שכתב ר"י תא שמע8 , המזדקרת לעין בספר "שו"ת הרא"ש" היא אופיו הספרדי הכמעט מוחלט: כתשעים אחוז מן התשובות נתחברו בספרד וממוענות לפונים ספרדיים, וכעשרה אחוז בלבד נועדו לשואלים מאשכנז או מצרפת. עם זאת, התכונה הבולטת הנוספת בשו"ת הרא"ש היא אופיין האשכנזי המוחלט של התשובות, וכמעט אין מוזכרות בהן תורת ספרד ומנהגיה. נשאלת אפוא השאלה, מדוע כה מועטות הן התשובות מהתקופה בה חי הרא"ש בגרמניה, למרות אורכה של תקופה זו (מעל חמישים שנה!) ולמרות האוריינטציה האשכנזית המובהקת בה המשיך להחזיק הרא"ש גם בשבע עשרה שנות שהותו בספרד?

תשובתו המעניינת של תא שמע לחידה זו, קשורה להבדל בין האופי האשכנזי והאופי הספרדי של מסירת התורה והעתקתה מדור לדור. כל הראשונים בני צרפת וגרמניה (פרט למהר"ם מרוטנבורג), מראשית המאה ה-11 ועד לסוף המאה ה-13, לא ייחסו חשיבות או ערך קבוע לתשובות הרבות שחיברו בעצמם או שיקבלו מאחרים. כמעט אף אחד מהם לא הותיר אחריו אוסף ממוין או מסודר של תשובותיו, ואוסף כזה אף לא הוכן בידי תלמיד מסור כלשהו.

ההסבר לכך הוא, שלפי המסורת ההלכתית האשכנזית, נודעה חשיבות עצומה להליכות ומסורות קהילתיות ומשפחתיות קדומות, ואלו היו מקודשים לא פחות מהבנות וממסקנות הנובעות מהלכות הבבלי. באשכנז קיבלו את חילוקי המנהגים בין הקהילות כחלק מהמצב ההלכתי, ואכן ספרי מנהג מאשכנז, מראשיתם, מוסרים לנו מנהגים רבים וסותרים זה לצד זה, ללא חשש. רק לעיתים רחוקות הם מכריעים בין מנהגים סותרים. תפיסה זו היא הייתה התפיסה ההלכתית של פוסקי ההלכה האשכנזית, שכל אחד מהם ראה את עצמו אחראי על ההנהגות ההלכתיות בקהילתו, ולאו דווקא על כלל הציבור הדר במקומות אחרים, ולפיכך ראה בתשובה הלכתית שכתב לשאלה מסוימת עניין מקומי נקודתי ולא משהו שיש בו משום הוראה לדורות ושראוי בהכרח להיכנס לספרות הנצח של עמנו.

הרא"ש צעד אף הוא במסורת הלכתית זו, ולפיכך לא שמר ולא אסף את תשובותיו, ולא טרח להעתיקן עמו בימי נדודיו מאשכנז לספרד.

ככל הנראה גם משהגיע לספרד לא שינה ממנהגו זה. סביר להניח שהיו אלו תלמידיו וחבריו בספרד, שלמדו ממנו, השתתפו איתו בבית הדין והעריצו אותו עד למאוד. הם עשו זאת בהתאם למסורת הספרותית הישנה של יהודי ספרד (כפי שראינו בפרקים הקודמים ימיה של מסורת זו עתיקים, עוד מימי הגאונים) – שהקפידה להעמיד קובצי תשובות הלכתיות9 .

מסורת אשכנזית, מסורת ספרדית

בתחילת המאה ה-14 היו המסורות ההלכתיות-המשפטיות בשני המרכזים הגדולים של היהדות, בספרד ובאשכנז, מגובשות דיין לאחר כמה מאות שנים של פעילות נפרדת, אף על פי שהתקיים קשר רציף ביניהם. כאמור לעיל, עם בואו של הרא"ש לספרד הוא התקבל על ידי יהודי ספרד כפוסק שלהם, חרף העובדה כי את רובי תורתו והמסורת ההלכתית שלו ינק באשכנז. השאלה הנשאלת היא כיצד הגיב הרא"ש על הפערים שבין שתי המסורות הגדולות הללו, בייחוד במקרים של הכרעה שיפוטית שבהם גורם מוסמך כמותו נדרש להכריע בסכסוך ממשי?

ר' אלימלך וסטרייך, במאמר ארוך שהקדיש לסוגיה10 , מראה כי באופן בסיסי הרא"ש אכן העדיף את המסורת המשפטית האשכנזית והוא לא סבר שיש להעניק לגיטימציה מלאה למסורת המשפטית הספרדית. יחד עם זאת הוא לא דחה אותה מכל וכל, כי אם העניק לה הכרה מסוימת ומסויגת כתופעה עובדתית שיש להשלים עמה.

את מחויבותו למסורת האשכנזית אנו רואים בתשובתו בסוגיית כשרות ה"חסידה". המסורת הפרובאנסית הכשירה עוף זה, ועל כך כותב הרא"ש: "ודע כי אני לא הייתי אוכל על פי המסורת שלהם כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז, שהייתה התורה ירושה להם מאבותיהם מימות החורבן, וכן קבלת רבותינו בצרפת יותר מקבלת בני הארץ הזאת".

מצד שני, הדברים אמורים בעיקר לגבי עצמו ולגבי המישור העיוני, בכל אלו דבק הרא"ש באופן מוחלט במסורת האשכנזית על ברכיה גדל ולה היה מחויב. אבל במישור המעשי הוא הניח לבני ספרד להמשיך ולנהג לפי המסורת ההלכתית שלהם.

כך למשל בנוגע לדין "אסמכתא" – כלומר, התחייבות התלויה בהתקיימות תנאי מסוים, כאשר המתחייב אינו מקבל תמורה הוגנת עבור ההתחייבות, ומתוקף הנסיבות ברור שאינו גומר בדעתו לקיים את התחייבותו11 . יש מחלוקת בתלמוד האם קניין מסוג כזה תקף או לא ולהלכה נפסק שאין זה קניין תקף.

בתלמוד נזכרו כמה דרכים שבאמצעותן ניתן להתגבר על מגבלת האסמכתא, אחת מהן היא ביצוע "קניין מעכשיו" (שנאמר בהתניה שהדבר יחול מעכשיו), ועריכת ההתחייבות בבית דין חשוב. ופה התעוררה מחלוקת בין המסורת הספרדית (מייצגה הוא הרי"ף) לבין המסורת האשכנזית.

לדעת הרי"ף, די בקניין מעכשיו כדי להתגבר על מגבלת האסמכתא ולא צריך הקנייה בבית דין חשוב. ואילו הרא"ש, בעקבות מסורת הפסיקה האשכנזית, סבר שצריך בית דין חשוב.

ואילו לדעת הרא"ש, "כיוון דרוב חכמי ישראל ז"ל כתבו דאסמכתא לא קניא אלא בבי"ד חשוב, לא מפקינן ממונא אפומא דרי"ף" [=היות שרוב חכמי ישראל הצריכו גם הקנייה בבית חשוב ולא רק קניין מעכשיו, אי אפשר להוציא ממון רק על דעת הרי"ף, ולכן במקרה שלא התקיימו שתי הדרכים להתגבר על מגבלת האסמכתא – הקניין לא תקף]. אכן, וזה מה שחשוב בעיקר לעניינו, הרא"ש מוסיף שם את המשפט הבא: "ואני הנראה בעיני כתבתי. אבל אם נהגו בכאן לפסוק כרב אלפס ז"ל [הרי"ף] דאסמכתא קניא בלא בית דין חשוב, לא באתי לסתור הדינין שפסקו על פי רב אלפס. אם היה בא הדין לפני, הייתי פוסק כמו שכתבתי".

ניתן אפוא למצוא כאן את המאפיין הבסיסי של שיטת הרא"ש: במיושר העיוני דבק הוא במסורת האשכנזית, אבל במישור המעשי הוא הניח לבני ספרד להמשיך ולנהוג כפי פסיקת הרי"ף.

פטירתו

לעת זקנתו הייתה בריאותו של הרא"ש מעורערת. פעם נצמד למיטת חוליו במשך עשרה ימים ונחלש כל כך שכתיבת תשובה אחת עלתה לו במאמצים. לאחר מכן לא יכול היה אלא להכתיב את התשובות, שעליהן רק חתם.

בט' מרחשוון ה'פ"ח (1327) נקרא הרא"ש לישיבה של מעלה. הוא הובא לקבורה בכבוד שאין למעלה ממנו, באחוזת קבר בטולידו שהכין לעצמו עוד בחייו. אבן אחת כיסתה את קברו ואת קברה של רעייתו שנפטרה עשרה שבועות לפניו, אחרי כשישים שנות נישואין, ועליה היה חרות: "הנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו".

בית מדרשו של הרא"ש המשיך לפעול בטולדו זמן רב לאחר פטירת הרא"ש. תחילה עמד בראשו רבי יהודה, בנו של הרא"ש, ואחר כך בני משפחה אחרים.

המקורות עליהם מבוסס פרק זה:

· ר' אברהם חיים פריימן הי"ד, הרא"ש, מוסד הרב קוק: תשמ"ו.

· הספרות הפרשנית, ח"ב, עמ' 78 והלאה.

· תולדות היהודים בספרד הנוצרית, עמ' 185 והלאה.

· ת' אליצור, דיני נזיקין בפסקי הרא"ש ובתשובותיו, שנתון המשפט העברי, כרך כו, עמ' 1 והלאה.