המאירי, מחבר פורה שספריו כמעט ונשכחו

רבי מנחם המאירי הוא אחד מחכמי ישראל המובהקים שפעלו בימי-הביניים והמפורסם מבין חכמי פרובנס במאות ה- 13 וה- 14. מבחינת ההיקף הנרחב והמגוון של יצירתו אפשר לראותו כגדול חכמי פרובנס שפעלו באותה עת. יצירתו כללה פרשנות התלמוד והנ"ך, פסקי הלכה, ענייני מסורה, מנהגים מוסר ומחשבה.

קווים ביוגרפיים

רבי מנחם בן שלמה המאירי, הנקרא דון וידאל שלמון, נולד בשנת 1249. הכינוי "המאירי" ניתן לו כנראה על שם אחד מאבותיו שנקרא מאיר (יש מי ששיער שהכוונה היא לרבי מאיר דטראנקאטלייטש, תלמידו של הראב"ד ומחבר פירוש על הירושלמי, שהמאירי מזכירו בפתיחה למסכת אבות כאחד מזקניו1 ).

מוצא משפחתו של המאירי, שחי בפרפיניאן, הוא מקרקסונה. משם ומנרבונה היגרו המשפחות היהודיות הראשונות לפרפיניאן. מן התעודות הנוטריוניות שנשמרו בפרפיניאן עולה שהמאירי התפרנס מהלוואה בריבית, כמרבית יהודי פרפיניאן, והסכומים המופיעים בתעודות אלו מעידים שרמת הכנסתו הייתה גבוהה למדי.

למרות גדלותו המופלגת בתורה ועל אף המסמכים המצויים בידינו המעידים על מעמדו החשוב ביותר בקהילה ובהם הוא חתום כאחד מראשי הקהילה ונציגיה, לא ידוע לנו שהמאירי נשא במשרה רבנית כלשהי. לא מצאנוהו מעולם משרת כרב, כדיין, כראש ישיבה או כנושא משרה ציבורית רשמית אחרת. נדמה כי בעניין זה, כמו בעניינים אחרים, הלך המאירי בעקבות הוראתו והדרכתו הרוחנית של הרמב"ם, אשר דיבר קשות כנגד הפיכת הרבנות לקרדום לחפור בו את פרנסתו.

יצירתו הספרותית

סופר פורה ביותר היה המאירי, וכמעט שאין שני לו בספרות ישראל בימי הביניים בהיקף כתיבתו, באיכותה ובקשת תחומיה.

בין חיבוריו ניתן למנות:

1. פירושים וחידושים לקצת מסכתות שבתלמוד.

2. "מגן אבות" – חיבור העוסק במעמד המנהג במסגרת ההלכה התלמודית, והכולל בירור מקיף של למעלה מעשרים נושאים ספציפיים, תוך הגנה על מנהגי פרובנס.

3. "קרית ספר" – על הלכות ספר תורה, תפילין ומזוזה.

4. חיבור התשובה – סוגיות הלכתיות, הגותיות ומוסריות הקשורות לתהליכי חזרה בתשובה.

5. "שבר גאון" – הלכות אבילות, מצורף לחיבור הקודם כחלק ממנו.

6. פירוש מסכת אבות עם ההקדמה ההיסטוריוגרפית הנודעת שהתקין המאירי לפירוש זה, ובה סקירה תמציתית על תולדות ההלכה והספרות הרבנית עד אליו.

7. פירוש ספר תהילים, משלי.

ועוד לא הגענו אל העיקר.

"בית הבחירה" – החיבור המקיף לש"ס

הספר העיקרי והחשוב שכתב המאירי – הוא ספר "בית הבחירה", חיבור מקיף ביותר על שלושים וחמישה (!) מסכתות שבתלמוד. חיבור זה מגלה את שליטתו המדהימה בכל הספרות ההלכתית עד לזמנו ועד בכלל.

ספר "בית הבחירה" מעלה הצגה בהירה של מבחר השיטות והעמדות הפרשניות העיקריות בדיוניו בכל סוגיה, מקובצות מכל רחבי המפה הספרותית הגאוגרפית שהייתה פרוסה לפני מחברו. כך, בסוגיות השונות, הוא סוקר את מסורות הפסיקה והפירוש הצרפתיות, הפרובנסליות, הקטלניות והספרדיות. כוחו הגדול הוא ביכולתו לסכם בקיצור, בתמציתיות ובבהירות מירבית, שיטות מסובכות ומורכבות, תוך התמקדות בעיקרי הדברים, בהצבעה על נקודות החידוש המרכזיות ובסגנון עברי צח וקולח שאינו נעדר לעיתים רוח נעימה וידידותית.

אולם "בית הבחירה" אינו רק סקירה אנציקלופדית רחבה של הפירושים השונים לסוגיהם, אלא מתוך מגוון הדעות הרחב שהמאירי בוחן, הוא כובש את שיטתו שלו ומכריע בה להלכה.

דרך מיוחדת ברר לו המאירי בספר "בית הבחירה": כשהוא מצטט את גדולי וחכמי ההלכה – אין הוא מציגם בשמם האישי הידוע, אלא הוא משתמש בכמה שמות תואר שהוא יצר בעצמו ושכל אחד משמות אלו מייצג חכם אחר מחכמי ההלכה לדורותיהם. כך רש"י הפך להיות "גדולי הרבנים"; הראב"ד – "גדולי המפרשים" (או "גדולי המגיהים" כאשר הוא מצטטו בתור משיג על הרמב"ם או הרי"ף). הרי"ף הוא – "גדולי הפוסקים", והרמב"ם "גדולי המחברים". כך גם הר"י מיגאש הוא – "גאוני ספרד", והרשב"ם הוא "חכמי הצרפתים". וכך הלאה.

כל כך הפליג המאירי בהקפדתו על מתכונת התייחסות זאת, עד כי אך בקושי ניתן למצוא שם פרטי של אחד מחכמי ההלכה לאורך חיבורו הענק.

הסבר אפשרי לבחירתו זו אפשר שנעוץ בכך שהמאירי ראה, במידה מסוימת, בחיבורו מעין השלמה למפעלו הגדול של הרמב"ם2 (דבר שבא לביטוי מעניין בעובדה שכמו "משנה תורה" גם "בית הבחירה" כתוב כולו בעברית צחה ללא עירוב ארמית תלמודית, ואלו כמעט שני הספרים היחידים שנוסחו בצורה זו לאורך דורות של יצירה תלמודית הלכתית, והלוא דבר הוא!). ייתכן שכמו הרמב"ם, רצה המאירי לחלץ את העיון התלמודי וההלכתי מהתחום הצבוע בגוון אישי פרסונלי, לדיון ענייני שכל כולו מרוכז בדברים עצמם. אולם כדי לאפשר ללומד בכל זאת את המגע עם העמדות השונות בהלכה (וזאת בניגוד לבחירת הרמב"ם ממנה הסתייגו רבים מגדולי ישראל בהמשך), החליט המאירי לאפשר זיהוי העמדות השונות, אבל זאת מתוך נקודת מבט אובייקטיבית המרוחקת ככל שניתן מהיבט פרסונלי.

גישתו המקורית של המאירי בסוגיית היחס לנכרי בהלכה

להלן דוגמה לסוגיה הלכתית בה עסק המאירי ושהכרעתו המקורית והייחודית זכתה להתייחסות רבה ושימשה פתח לדיונים רבים בעולמה של הלכה:

עבירת עבודה זרה היא אחת משלוש העברות החמורות שעליהן יש למסור את הנפש. כפי שהיא מתוארת במקרא ובחז"ל, העבודה הזרה בדרך כלל כרוכה גם בשפלות אנושית ומוסרית, נוסף על עברת העבודה הזרה עצמה. לכן אין פלא שההלכה מתייחסת לעובדי עבודה זרה בחומרה ומורה לנו על יחס דחייה מוחלט כלפיהם. ישנן הלכות רבות שעניינן הוא יצירת מרחק וחיץ מנכרים.

אנו מוצאים בראשונים ובפוסקים כמה הלכות שנוגעות ליחס לגויים שהשתנו עקב שינוי הנסיבות. השינוי הזה יכול להיות שינוי באופי הגויים, או שינוי במצב היהודים ויחסם לגויים. שינוי נסיבות מהסוג השני הוא למשל המעבר לקהילות יהודיות מבודדות, שעיקר מסחרן הוא עם הגויים שבסביבתן. בתקופת המשנה והתלמוד היה עם ישראל מרוכז במקומות שעיקר המגע בהם היה עם יהודים. במצב כזה היה אפשר להטיל מגבלות על היחס לגוי. אולם כשאין הרבה יהודים בסביבה, אנו מוצאים עצמנו נזקקים למסחר עם גויים.

דוגמה לטיעון כזה הם דברי התוספות במסכת עבודה זרה (טו, א, ד"ה 'אימור'), שדנים במכירת בהמה גסה לנוכרי. מכירה כזו אסורה על-פי דין המשנה, אולם בזמנם של התוספות נהגו ישראל למכור בהמותיהם לנוכרים. התוספות שם מסבירים שכיום אין הרבה יהודים הגרים יחד, ועל כן מה יעשה בעל בהמה שלא ימצא למוכרה לישראל, הוא יפסיד כל ממונו. לכן נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר (ובעלי התוספות מציעים שם מסקנה הלכתית מכך, שאסור להיות סוחר סוסים עם גויים. רק אם קנה לעצמו, רשאי למכור לגוי שלא יפסיד ממונו).

אכן למאירי הייתה בסוגיה זו שיטה עקבית יסודית, שאולי ניתן לומר שהייתה יוצאת דופן באותה תקופה. דברי המאירי מצויים בספרי חידושיו במקומות רבים3 . למשל: בכל המקומות הללו הוא חוזר על טענתו שהלכות שונות ביחס לגויים נאמרו רק כלפי הגויים שהיו בימי חז"ל, אך הגויים בימיו הם 'גדורים בנימוסי הדתות', ולכן לגביהם לא חלות ההלכות הללו4 .

את עמדתו של המאירי ניתן לסכם באמצעות איפיון של שלושה תחומים הנוגעים ליחס ההלכה לנוכרים5 .

התחום הראשון הוא איסורי משא ומתן עם נכרים, הנובעים מכך שקשרים כאלה מסייעים וגוררים בעקיפין פולחן אלילי, או שבאמצעותם יהודי נהנה מפולחן אלילי או משמשיו. האיסור לסחור עם הנכרי ביום אידו, שמא ילך הנוכרי ויודה לאלוהיו על רווחיו במשא ומתן הוא דוגמה מובהקת לאיסורים המיועדים להרחיק יהודים ממגע – אפילו עקיף – עם פולחן של עבודה זרה. המאירי התיר שישה איסורים הקשורים לתחום זה, והחיל אותם רק ביחס לאומות הקדומות עובדות האלילים.

התחום השני ביחסה של ההלכה לנכרים הוא זכויות וחובת משפטיות של נכרים. תחום זה אינו מתמקד במגע עקיף עם הפולחן אלא במעמדו המשפטי והאישי של הנכרי. לפי דעת המאירי, ההלכות שנאמרו בהקשר זה חלות על האומות הקדמות שאינן גדורות בדרכי הדתות.

התחום השלישי הוא הרחקות הקשורות לאיסור חיתון, כדוגמת איסור סתם יינם של גוים. כאן השאיר המאירי את כל האיסורים בעינם והם חלים על נכרים בני זמננו.

והרי דוגמה. במסכת בבא קמא (קיג ,ב) כותב המאירי:

"נמצא שאף עובדי האלילים ושאינם גדורים בדרכי הדתות אסור לגזלם. ואם נמכר לו ישראל אסור לצאת מידו בלא פדיון. וכן אסור להפקיע את הלוואתו. ומכל מקום אין אדם חייב לחזר אחר אבידתו כדי להחזירה לו, ולא עוד אלא אף מי שמצא אבדתו אינו חייב להחזירה, שמציאה מקצת קנין הוא, וחזרתו דרך חסידות, ואין אנו כפופים לחסידות למי שאין לו דת. וכן טעותו אם טעה מאליו שלא מתחבולתו ולא מהשתדלותו אין הכרח בהשבתו. ומכל מקום אם נודע לו על כל פנים חייב להחזירו. וכן אף באבידה כל צד שיהיה חילול השם בעכובה מחזירה.

"הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על אי זה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה, אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות, ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק".

בטקסט זה שלפנינו באה תמצית עמדתו של המאירי, בדבר הפער המהותי בין נוכרים מהעידן האלילי, לבין נכרים בזמנו הגדורים בדת והרחוקים מהאלילות, בניסוח ברור וחד משמעי.

יש לציין כי במאמר שכתב, ניסה הרב דוד צבי הילמן לטעון כי שיטתו של המאירי בסוגיה אינה שיטתו האמיתית, וכל ההבדל הכפול שערך בין העידן האלילי לעידן הפוסט-האלילי ובין אומות הגדורות בדת לבין אומות שאינן גדורות בדת, הוא פרי צנזורה פנימית מאימת קוראים נוצרים ומשומדים6 . אולם נראה, ברמה גבוהה של שכנוע, כי טענה זו מרחיקת לכת ואין לה באמת על מה לסמוך7 .

המאירי – והשילוב בין התורה לפילוסופיה

המאירי הוא בלי ספק אחת הדמויות המקורית ורבות העניין, ועל אף היותו גאון תלמודי ואיש הלכה מובהק, גילה גם עניין רב בפילוסופיה ובמדעים בכלל והם השפיעו השפעה ניכרת על האופי של יצירתו ועל השקפת עולמו כפי שבאו לידי ביטוי במכלול יצירתו הענפה. הוא היה מעריץ של הרמב"ם, וכתביו חושפים בקיאות ברזיה של הפילוסופיה האריסטוטלית. הוא עשה שימוש רחב ב"מורה נבוכים" ובמסורת הפילוסופית היהודית שקדמה לו בפרובנס.

כך, למשל, תפיסת האלוקות שלו הושפעה עמוקות מתורת הרמב"ם. תואר ה', לפי המאירי, הם תוארי פעולה בלבד הנדמים לבני האדם כנובעים מתכונות אנושיות מקבילות: "כמו שנודע שכל תאר שיתואר בו ית' הוא אמנם תאר על צד המעשים כמו שיתבאר, על הצד שיתפרסם דעתנו היות הטובות או הנקמות כפי מה שיחייבם הדין" (חיבור התשובה, עמ' 408). זוהי דוגמה קטנה בלבד, ובכתבי המאירי ניתן לראות עוד השפעות רבות מתורת הרמב"ם גם בתפיסת התכלית האנושית, הישארות הנפש והעולם הבא ותחומים אחרים.

המאירי גם עמד בשיג ושיח עם משכילים נוצרים בסביבתו. את חיבורו "חיבור התשובה" כתב המאירי כתגובה לשאלת אחד ממשכילי דורו הנוצרים: "אף כי הציקתני רוח בטני כדבר אלי חכם מיתר העמים ובכלל דבריו גילה את אזני, התפלאם בפירושי ספריהם על היות בני דתנו עוזבים דרכי התשובה עזיבה מוחלטת... וסוף דבר הייתה תשובתם בינם לבין עצמם, היות בנו זאת הסיבה על בלתי היות בינינו סר מיוחד כולל לכל דרכי התשובה" (חיבור התשובה, מהדורת סופר, ירושלים תשל"ו, עמ' 2).

המאירי ייצג בגישתו זו לפילוסופיה מסורת פרובנסלית ששילבה הלכה ופילוסופיה, והיא מצויה בכתביהם של בעלי הלכה נוספים, המהווה שרשרת של מסורת רבנית-מיימונית (קרי, בדרכו וברוחו של הרמב"ם) שפעלה בפרובנס והצמיחה מתוכה קבוצה של תלמידי חכמים מובהקים.

חלקו של המאירי בפולמוס על הפילוסופיה

זיקתו למסורת הרמב"ם, שהזכרנוה לעיל, באה לביטוי בחלקו הפעיל בפולמוס החריף על הפילוסופיה ששב והתעורר בראשית המאה ה-14, לאחר שהרשב"א ואחרים הטילו חרם על העיסוק בפילוסופיה (פרשה עסקנו בה בפרקים הקודמים).

במכתבו אל הרשב"א טען המאירי בתקיפות, שכלל אי אפשר לעמוד על מקצת דברי תורה בלא עיון "בספרי הטבע ומה שאחריו" (=מטפיזיקה)8 .

בשילוב שבין תורה לחכמה ראה קו אופייני מבורך בו החזיקו רבים מחכמי מקומו, פרובאנס:

ומאז רוח ה' דבר בנו בהגיע ספרי הרב מורה צדק (=רמב"ם) בארץ, נמצאו בגלילותינו חכמים וגדולים ומפורסמים בתורה ובכל מיני מעלה, בקיאים בכל סדרי התלמוד והמשנה עם היות ידיהם עושות תושיה בחכמה וספריה, ומצאו חקר תבונתה וסתריה... וכמה מחכמי הארץ כיוצא בהם יודעי חכמת התלמוד על השלמות, תמידין כסדרן ומוספין וחדושין ותוספות כהלכתן, ועם זה היו בקיאים בחכמות אם בכלם אם ברבם אם במקצתן9 .

בהמשך דבריו שם הדגיש כי בלימוד הפילוסופיה יש לא רק ברכה אישית לאדם הבודד, אלא גם לאומה היהודית בכללותה: "היות כבוד גדול לאומה בהמצא בתוכנו קצת בני אדם... שלמים בחכמה, עד שלא ימצאו כל בני עמנו משללים ממנה, עד שיאמרו: רק עם פתי וסכל, תחת אמרם: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

עם זאת היה גם הוא מודע לסכנות שראו הרשב"א וחבריו בעיסוק בפילוסופיה, כפי שהתפתח בחוגים מסוימים בפרובנס ובספרד בזמנו, ששיאו בפרשנות האליגורית לסיפורי המקרא ואף למצוות התורה. לכן הטיף לזהירות מרובה בשימוש ב"חכמה". לדעתו, אדם יכול לשלב אמונה עם עיון רציונלי, בתנאי שיתן את הבכורה לאמונה.

על קריאתו למתן הבכורה ל"תורה" ניתן ללמוד בבירור מהקדמתו הארוכה לספרו "בית הבחירה". הוא שב והדגיש את מעלת ה"חכמה", אך גם את הסכנות בשימוש בלתי מבוקר בה, ובמיוחד על-ידי המוני העם הנעדרים כישורים מתאימים לשילוב בין תורה לחכמה:

"קיום המצות, עם היות כוונת עושיהן לעבודת בוראם הוא ממה שיספיק להמון ולכלל העם, אלא שראוי ליחידים לבא עד תכלית מה שאפשר לשכל האנושי להשיגו... אף על פי שבמצותיך האמנתי וקיימתי התורה קיום תוריי, אני מבקש להודיעני טוב טעם ודעת בהן, לא להיותי מפקפק בעדות המעידים... ואיני תולה אמנותי (=אמונתי) בחקירת אלו הדברים עד שאם ימצא לי היקש עיוני שאאמין או שאכחיש בהמצא סותרו, שזה אמנם כפירה ויציאה מן הדת לגמרי... ששבח הידיעה מדרך המחקר כי היא הידיעה הנבחנת והאמתית... ובלבד כשכבר נתקעה אמונה ישרה בלבו מבלי שיוכלו מופתים כוזבים או הטעות להטותו מני דרך... "עדות ה' נאמנה מחכימת פתי". כלומר, עדות השם יתברך נאמנה ראוי להאמין בה באין חקירות ובדיקות, אבל אחר האמונה ראוי להתחכם בעניניה, ובזאת החקירה ישלמו שלמות תכליתי במצאם מצד העיון הדברים הבלתי מושגים למתנגדים.

בדבריו אלה הגדיר למעשה המאירי את דרכו בפירוש המקרא והתלמוד ובשאר חיבוריו: ניסיון לשלב בין תורה לחכמה, תוך מתן עדיפות לתורה.

***

במאמר זה עמדנו על אישיותו, תורתו והגותו של אחד מגדלי פרובנס ומגדולי חכמי ההלכה שבכל הדורות ומהפוריים שבהם, המהווה חוליה חשובה ביותר בתהליך שלשלת העברת התורה.

אולם חשוב לציין כי למרות מעמדו המרכזי של המאירי בימיו ופעילותו הספרותית האדירה, הרי שלאחר פטירתו – ובעקבות סדרת גירושי היהודים מצרפת ומחלקי פרובנס במהלך המאה ה-14 – נשתקע שמו ונתעלמה תורתו מן העין, והיא נחשפה רק לאחרונה ממש. אילולי רבי בצלאל אשכנזי, מגדולי התורה במצרים במאה ה-16, שקיבץ בישיבתו כתבי יד רבים מאוד, והציל מהם פליטה גדולה לדורות בספרו הנודע "שיטה מקובצת", שציטט מכתבי המאירי כארבע מאות פעם (אולם למסכת בבא קמא בלבד) – היה נשכח שמו של המאירי כליל עד למפנה המאה ה-19, כאשר נדפס לראשונה קצה תורתו לקצת מסכתות קטנות.

עיקר התחייה של תורתו וחזרתה למדף הספרים ולבית המדרש התורני חלו במאה העשרים. כיום נדפסים פירושיו שוב ושוב, במהדורות מוערות ובדפוסי צילום חוזרים ונשנים, ותורתו זוכה להערכה העמוקה בשל עושרה והדרה שלא יסולא בפז.

מקורות לפרק זה:

· משה הלברטל, ביו תורה לחכמה – רבי מנחם המאירי ובעלי ההלכה המיימונים בפרובנס (בעיקר: מבוא, פ"ג ופ"ה).

· רי"מ תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, ח"ב, פ"ד.

· ר"א גרוסמן, "האשה במשנתו של ר' מנחם המאירי", ציון סג.