בפרק הקודם עמדנו על דמותו הגדולה והמרכזית של הרמב"ן ביהדות ספרד שאחרי הריקונקיסטה. בפרק זה נעסוק בדמותו של חברו הקרוב, "אחינו הוותיק", "איש אלוקים קדוש הוא", כפי שהוא מכנה אותו בכתביו – הלוא הוא רבינו יונה גירונדי.
רבינו יונה הוא הדמות השנייה המרכזית בחייה הציבוריים והדתיים של יהדות ספרד באמצע המאה ה-13 ומענקי הרוח של יהדות מפוארת זו בכל הדורות. לדורות נתפרסם כבעל המוסר הגדול, ובזמנו נודע בעיקר בזכות פועלו הציבורי: דרשן, לוחם אמיץ בהנהגה המושחתת, וראש ישיבה גדולה – בברצלונה ובטולדו – שבה העמיד תלמידים הרבה שהמשיכו את דרכו.
אודות מידת השפעתו על יהדות ספרד אנו יכולים לשמו מדבריו של רבינו בחיי בן אשר (רבנו בחיי השני) כעשרים וחמש שנים אחרי פטירתו של רבינו יונה. כשבחר מפירושו של רבינו יונה לספר משלי פתיחה בראש כל פרשה - כתב: "ומפירושי אחד קדוש מדבר נכבדות נכוחות... הוא איש אלוקים, בתורה עמוד ופינה, הוא הרב הגדול רבינו יונה ז"ל... מה יקר חיבורו מזהב וכל פנינין, מאן יהיב לן מעפריה דמר ומלינן עיינין [=מי יביא לנו מעפרו של האדון, ונמלא עינינו]".
רבינו יונה היה שותפו וידידו, וגם בן דודו1 ומחותנו2 , של הרמב"ן, ופעילותם המשותפת חוללה שינוי עמוק ומרחיק לכת על כלל החיים היהודיים בספרד ועל תלמוד התורה בארץ זו. ואכן, דמותם נקשרה יחד בתודעתם של בני הדורות הסמוכים להם, והם נזכרים לרוב בנשימה אחת. כך כותב, למשל, רבי מנחם המאירי בהקדמתו למסכת אבות: "וכן בקטלוניה אחר הרב הנשיא אלברצלוני שמענו שמע הרב הגדול ר' יונה ושמע הרב הגדול ר' משה ב"ר נחמן אשר נתפרסמה חוכמתם בעולם".
עד נקודה זו בהיסטוריה, התאפיינה יהדות ספרד כמעט למן ימיה הראשונים, בהיותה יהדות המעורה בהשכלה הכללית ובחוגי התרבות. אולם עם התעצמות הריקונקיסטה (כפי שנסקר בפרק הקודם) ועליית השפעת הנצרות במדינה, אנו רואים מפנה שחל ביהדות ספרד. שיא המפנה הזה חוללו הרמב"ן – אך במידה בולטת יותר רבינו יונה – שהביא לספרד את הרוח החסידית הפרושית של חוג חסידי אשכנז, רוח של תמימות ודביקות, קנאות לתורה ולאמות מידה מוסריות נעלות של קדושה וטהורה ושלילת חכמת חיצוניות ותרבות נכר.
חינוכו
רבינו יונה נולד בגירונה בשנת 1210 ולכן הוא מכונה "גירונדי". הוא נפטר בטולדו בשנת 1263.
החינוך שקיבל היה חינוך אשכנזי שהושפע מחסידות אשכנז שהתפתחה באות תקופה: הוא למד בעיר איוורא שבצרפת (Evreux), בישיבתם של בעלי התוספות "חכמי איוורא" – האחים רבי משה ורבי שמואל בני רבי שניאור – אשר נמנו עם חוג חסידי אשכנז (הלוא מרובים) שבצרפת. על כך אנו שומעים בעדותו של הרמב"ן הכותב (בדרשתו לראש השנה): "דבר זה חידשתי אותו בילדותי, והרציתי הדבר לפני רבני צרפת, אל הרב ר' משה ב"ר שניאור ואל אחיו ר' שמואל ואל הרב ר' יחיאל בפאריס, על ידי קרובי הרב ר' יונה שלמד שם" (כתבי רמב"ן, ח"א, עמ' רכח).
ישיבת איוורא, שבה נשמרה אווירת החופש האקדמי שהייתה רווחת בקרב בעלי התוספות לצד הוויה מתמדת של יראת שמים עמוקה בנוסח חסידי אשכנז, הייתה בעלת שיטת לימוד ייחודית במקצת, ובה התרכזו הלומדים דווקא בלימוד "על אתר".
לימודו של רבינו יונה בישיבת איוורא בשנים המכריעות בהן נתגבשה אישיותו הטביע חותם ברור על כיוון פעולתו הציבורית ועל מפעלו הספרותי בספרד במשך עשרות בשנים עד לפטירתו. חינוכו בישיבה זו, שאולי עוד היו בשנות חייו האחרונות של רבי יהודה החסיד עצמו, הוא שהכשיר את הקרקע והניח את היסודות לתוכניתו המוסרית הגדולה, שאותה הגה, יזם וביצע בתקופה מאוחרת יותר, בספרד מולדתו.
שמו של רבינו יונה מוזכר דברי התוספות לתלמוד כמה פעמים. למשל, במסכת נדרים (פב, ב) – שהם משל תלמיד רבינו פרץ, תלמיד איוורא שהשתמש בעיקר בתוספות איוורא, מובא "מהרב רבי יונה נ"ע"; ובמסכת מועד קטן (יט-כג), שהם משל רבי שמואל בנו של רבי אלחנן, בן זמנו של רבינו אשר עמד אף הוא בקשר הדוק עם חכמי איוורא.
משם בא אל מונטפלייר ((Montpellier ללמוד אצל רבי שלמה בן אברהם מן ההר, עובדה שתהיה לה השפעה עמוקה ביותר על דברי ימי חייו של רבינו יונה – והכוונה היא לפולמוס הגדול על כתבי הרמב"ם (שנעסוק בו בהמשך הדברים).
תורת המוסר של רבינו יונה
עיקר פירסומו של רבינו יונה קשור בתורת המוסר שלו, "אשר לא קם כמוהו מדבר ביראת ה' למשוך לבות בני האדם לדרכי החסידות" (כדברי רבי שמעון ב"ר צמח דוראן בהקדמה לפירושו לפרקי אבות).
תורה זו נחלקת לשלושה:
1. מוסר "ישיר" הבא לביטוי בספרו הנודע ביותר "שערי תשובה". בספר זה הציג רבינו יונה לראשונה את הבעיה המוסרית כעניינו החיוני של הציבור כולו ולא רק כעניין של עילית "מבקשי ה'". הוא העמיד את החיים הציבוריים כנושא לעיון מוסרי, ולימד כי שלימותו של היחיד נקנית לא רק בתחומים שבין אדם לבוראו אלא במידה לא פחותה גם בתחומים שבין אדם לחברו, ובאופי של החיים הציבוריים הקהילתיים שהכול ערבים בהם ערבות הדדית ונושאים באחריות אישית למעשי הכלל.
למעשה, ספר שערי תשובה הוא חלק מחיבור מקיף יותר, שהכיל "שערים" נוספים וקצתם נזכרים בשער התשובה – שער התורה, שער הענווה, שער היראה, שער האכזריות ושער העבודה.
כוחו הגדול של הספר הוא בפנייתו הישירה, הפשוטה והכנה אל שכלו הישר של הקורא, פנייה נלבבת הנשענת על יסודות ההיגיון האמוני הפשוט ועל ניסיון החיים היומיומי, המוכר והמשכנע, של כל אחד ואחד. דרכו היא להביא תחילה פסוקים מן המקרא להוכחת האיסור ולהשמעת חומרתו, לאחר מכן מאמרי חז"ל השייכים לעניין, ולבסוף הוא פונה אל ניסיון החיים של קוראיו, כדי להסב את דעתם ותשומת לבם אל חומרת עוונם ואל הקלות היחסית שבה יוכלו לשוב מעוונם ולתקנו.
מבנה הספר הוא כזה. השער הראשון: "בביאור התשובה ועיקריה". השער השני: "דרכים שיתעורר אדם בהם לשוב". השער השלישי: "חומר המצוות והאזהרות וחילוק העונשים", והוא החלק העיקרי של הספר, מצד הכמות ומצד האיכות. והשער הרביעי: "בחילוקי הכפרה".
2. החלק השני של תורת המוסר של רבינו יונה, הוא ספרות חכמה שלקחה המוסרי הוא כמו תוצאה ישירה של הדברים, אך אינו במוקד ההתייחסות הישירה, ובתוכה יש למנות את הפירוש לספר משלי ולמסכת אבות. עניינם של ביאורים אלו הוא ניתוח פסיכולוגי של נפש האדם ומהותה, ומגמתם להורות לאדם כיצד לנצל את כוחות נפשו כהלכה וכיצד להשליט את הכוחות החיוביים על הכוחות השליליים.
3. החלק השלישי הוא ספרות הלכה המופנית לציבור הרחב, המכילה ערכי מוסר ויראת שמים: "ספר היראה" ו"אגרת התשובה". ספרים אלו מבוססים על ההבנה שקיום קפדני ומדוקדק של המצוות ולימוד התורה, הלכה ואגדה, הם תשתית הכרחית וגם מספקת להשגת יראת שמים ומוסר. על כן בספרים אלו מובאים הלכות בשילוב דברי התעוררות והפניית תשומת הלב לצדדים מעשיים ידועים פחות של הנושאים ההלכתיים המועלים בספר.
פרשנות רבינו יונה לתלמוד
פרשנותו של רבינו יונה לתלמוד מתחלקת לשני חלקים: הפירוש שכתב בעצמו על התלמוד, והמכונה "עליות"; הפירוש שכתבו תלמידיו משמו, על הלכות הרי"ף.
1. "עליות דרבינו יונה"
ספר ה"עליות" מצוי בידינו למסכת בבא בתרא בלבד3 , ונדפס לראשונה במחצית השניה של המאה ה-20. השם "עליות" קשור למונח "עלה בידינו" שפותח את קטע הסיכום של כל סוגיא וסוגיא. אכן דרכו של רבינו יונה היא להרחיב תחילה את הדיבור על פרטי הסוגיא, ולהציע את האפשרויות הפרשניות השונות, ובסוף לסכם אותה ולהכריע בין השיטות השונות שהובאו.
הפרשנים בהם השתמש בחיבורו על ב"ב, הם: מבין הצרפתים - רש"י, רשב"ם, ר"ת, תוספות ר"י הזקן; מבין הספרדים - ר"ח, הרי"ף, ר' יוסף אבן מיגש; מפרובנס - הראב"ד; ורב האי גאון כנציג הגאונים. רבינו יונה אינו מזכיר כלל את הרמב"ם.
רבינו יונה מטפל הרבה בגירסאות, והוא מסתמך על "ספרי ספרד", שהם לדעתו הספרים המדוייקים. הוא מדווח על האנדרלמוסיה שהיתה בגירסאות בימיו, בעיקבות הלימוד היצירתי של בעלי התוספות. וכך הוא כותב בפירושו למסכת אבות (פ"ג, מי"ג): "מסורת סייג לתורה – אלו מלא וחסר והטעמים שמסרו חכמים לתלמידיהם, והם סייג לתורה שבכתב, שלא תמצא הספרים (של התנ"ך) חלוקים כי אם במקומות מועטים. מה שאין בספר התלמוד, כי בכמה מקומות הגירסאות מתחלפות. גם בכל יום ויום הסברות מתחדשות, ומהם כותבים הגירסא על פי דעתם, וניתנה רשות לחבל, כי ספר שלם אין בארץ אשר לא יחטא, ותולין הטעות על הספר ולא על דעתם".
רבינו יונה משתמש באופן שיטתי בדברי התוספות, והוא הראשון מבין חכמי ספרד שהשתמש בהם באופן קבוע ושוטף.
למרות העניין הרב שגילה רבינו יונה בתחום האגדה בדרשותיו, בפירוש לתלמוד אין מתייחס לאגדות (כך למשל אין התייחסות לסיפורים המופלאים של רבה בר בר חנה בראש פרק ה' במסכת בבא בתרא). רבינו יונה ממשיך בקו המסורתי של פרשנות התלמוד, ומתרכז בתחום ההלכתי4 .
2. פירושי תלמידי רבנו יונה
תלמידי רבינו יונה, רובם אנונימיים, חיברו פירושים שבהם שיקעו מתורת רבם. אכן, לא כל מה שכתוב בהם היתה דעתו של רבינו יונה, ועל כן מוצאים לפעמים סתירות בין מה שהביאו התלמידים בשמו, לבין מה שציטטו ראשונים אחרים מן הפירוש של רבינו יונה שהיה בידם.
מפירושי התלמידים נותרו המסכתות הבאות: 1) ברכות – הפירוש מתיחס לרי"ף, ונדפס בשולי הרי"ף; 2) כתובות – מצוטט בהרחבה בשיטה מקובצת למסכת כתובות, וניתן להוכיח שגם הוא מתיחס לרי"ף; 3) עבודה זרה – מחברה הוא ר' מאיר בן אביסרוי מתלמידי רבינו יונה; 4) מגילה – נזכר בפירוש ר' יצחק אבוהב לאורח חיים; 5) אבות – נדפס בש"ס וילנא, ובכמה כתבי יד מסתיים כך: "נתחבר בישיבת הרב הגדול החסיד העניו פטיש החזק רבנו ומורינו הרב ר' יונה ז"ל".
הפולמוס על כתבי הרמב"ם
באחד הפרקים הקודמים עסקנו בחיבורו הגדול של הרמב"ם: משנה תורה. למעשה, היצירה הגדולה של הרמב"ם עוררה כמה פולמוסים. שני הפולמוסים הראשונים היו עוד בחיי רמב"ם. הראשון, כשמונה שנים לאחר צאת הספר משנה תורה לאור, במרכזו עמד רבי שמואל בן עלי מישיבת בגדאד. הפולמוס השני בהנהגת רמ"ה (רבי מאיר הלוי אבולעפיה).
פולמוסים אלה היו בעיקר על רקע הלכתי והשקפתי. רבי שמואל בן עלי טען בעיקר נגד חריגת רמב"ם מפסקי הלכה קודמים ובחירתו בדרך עצמאית, ובכך היה גם ערעור על סמכותו והנהגתו של רמב"ם. רבי דניאל הבבלי כתב, מאוחר יותר, מחברת בשם מעשה נסים, ובה נסיון להתפלמס הלכתית עם רמב"ם, ור' אברהם בן רמב"ם ענה לו במחברת בשם ברכת אברהם. גם טענות רבי מאיר אבולעפיה הן בעיקר הלכתיות, אם כי יש בהן גם ענייני השקפה, כגון תחיית המתים והעולם הבא5 . רבי מאיר אבולעפיה בסופו של דבר חזר בו, ושינה את גישתו לטובת הרמב"ם (ראה בדבריו בספרו יד רמה על מסכת סנהדרין, פרק חלק).
החידוש בפולמוס השלישי היה, שהוא היה מכוון בעיקר כנגד הגוון הפילוסופי של הגות הרמב"ם ומפרשיו. ספרי הרמב"ם זכו לתפוצה חסרת תקדים. עזר לכך מפעלו של רבי שמואל אבן תיבון אשר עוד בחיי הרמב"ם ובהסכמתו, תרגם ללשון הקודש את חיבוריו שבמקורם נכתבו בשפה הערבית. לא רק ספרי ההגות של רמב"ם זכו לתרגום, אלא בני משפחת אבן תיבון לדורותיה - התיבונים - דאגו אף לתרגם ספריהם של האריסטוטליים המוסלמיים ללשון הקודש. עם הפצת תרגומים אלה בקרב חוגים משכילים בפרובנס שבדרום צרפת, החלה התעוררות מרשימה ללימוד חכמות חיצוניות. החדרת תרגומים אלה לחוגי הלומדים עורר ביקורת עמוקה של גדולי תלמידי החכמים שהביאו נימוקים שונים להתנגדותם:
א. קיים חשש שלימוד הפילוסופיה יגרום לרפיון בקיום המצוות וכתוצאה מכך תוכשר הקרקע לעזיבת הדת.
ב. לומדי הפילוסופיה הפיצו פרשנות חדשה לסיפורי המקרא ולאגדות חז"ל אשר הניחה הצידה את פשוטם של הדברים והעדיפה לפרש את סיפורי התורה בצורה אלגורית.
במרכז הפולמוס עמדו רבי שלמה בן אברהם מן ההר ממונטפלייר, ושני תלמידיו: רבינו יונה ורבי דויד בן שאול. רבינו יונה היה שותף אידיאולוגי לרבו באמונה שאסור ללמוד חכמות חיצוניות, והדבר משתקף היטב בביאורו למשל (א, ח), שם כותב: "יתעסק בחכמה ותהי חביבה וחשוקה בעיניו ויטרח בה ויקל בעיניו טרחו עליה, כעניין שנאמר: ויהיו בעיניו כימים אחדים. ויזהר שלא יתעסק בחכמות החיצוניות הריקות והרעות ולא יתחבר אל השונים [=הלומדים] בהם פן יכשילוהו וינטו רגליו, ולימוד החכמה [=חכמת התורה] יצילהו מזה שלא יכשילוהו הכופרים ולא יהגה בספריהם ולא יאמין לדבריהם".
רבינו יונה נשלח על ידי רבי שלמה מן-ההר לצרפת הצפונית כדי לקבל את תמיכת הקהילות בהטלת חרם על ספר מורה הנבוכים ועל ספר המדע, ובידיו מכתבים המופנים לרבני הקהילות ולגדולי צרפת המבקשים מהם להודיע על "אמיתת קבלתם אשר למדום אבותם". הם גייסו חכמים רבים שהטילו חרם על קריאת מורה נבוכים ואפילו את ספר המדע הפותח את משנה תורה. חתמו על החרם שלשים ושישה רבנים מצפון צרפת.
ברגע שהשיג רבינו יונה את מבוקשו, הטילו תומכי רמב"ם – בעיקר מפרובנס – חרם נגדי על מחוללי החרם נגד הרמב"ם, ושלחו את רד"ק (רבי דוד קימחי) לארגון ולקסטיליה לשם גיוס תמיכתן של הקהילות הספרדיות, בעוד שמתנגדי רמב"ם פנו אל רמב"ן. רמב"ן, שנודע עוד קודם לכן כמעריצו של רמב"ם אך כמתנגד לתורתו הפילוסופית האריסטוטלית, חש בסכנת התלקחות המחלוקת, והציב עצמו במרכז הזירה כמתווך וכמפשר (בפרק הקודם שעסק בדמותו של הרמב"ן, הרחבנו נקודה זו שבדמותו של רמב"ן – דמות המרכז המפשר והממזג בין קטבים שונים בעולם היהדות), אם כי ללא הצלחה משמעותית. אכן כאשר נתברר לרמב"ן שהיו חכמים שכתבו נגד רבינו יונה, מיד שיגר מכתב חריף ביותר לחכמי העיר להשתיק קולות אלו הפוגעים בחסיד וקדוש כרבינו יונה.
סופו של פולמוס זה הגיע לידי כך שספר מורה נבוכים וספר המדע של הרמב"ם הועלו על מוקד בידי נציגי הכנסייה הקתולית, נזירים דומיניקניים בשנת 1233.
רבינו יונה הזדעזע מן המעשה. לאחר מכן, בשנים 1242 ו- 1244, כשהתרחשה השרפה הגדולה של התלמוד בפריס בגזרת המלך לואיס ימ"ש, רבינו יונה ראה בזה עונש מן השמים ואות לכך שהרמב"ם גדול בישראל ולא ראוי היה להשפלה וביזוי כאלה. עקב כך הוא שינה את גישתו לרמב"ם במאה ושמונים מעלות, "ובכל הלכה והלכה היה מזכיר מחיבור רבינו משה ואמר: רבינו משה כתב כן בחיבורו ונראין לי דבריו... והלך לו לעיר טוליטולה כדי לעבור משם [לארץ ישראל] וללכת על קבר רבינו [הוא החליט לחזור בתשובה ולהשתטח על קברו של הרמב"ם כדי לבקש מחילה]. ובהיותו שם חברו עליו קהילות ספרד [שבקסטיליה] והפצירו בו מאוד להתעכב בעיר שנה או שנתיים, ונתרצה להם, וקבע לו שם ישיבה גדולה... ומת פתאום" (איגרת ר' הלל החסיד לר' יצחק הרופא, אגרות קנאות, עמ' יד, ב).
מקורות:
כנסת מחקרים, ח"ב, פ"ד.
הספרות הפרשנית לתמוד, ח"ב, עמ'21 ואילך.
"אגרת התשובה הראשונה: של רבי יהודה אלפכאר לרד"ק", רפאל זֵר.
הרמב"ן – האיש ופעלו, רח"ד שעוועל, פ"ה.
הוסיפו תגובה